ה JMUT ידוע כאיכותי במיוחד בשל הסביבה הטופוגרפית הקשה, סביבה הררית ומסולעת לא פשוטה לדריכה עם כף רגל מלאה, מה שמהווה אתגר אמיתי ומיוחד. סיכויי הפציעה בשטח הזה גבוהים, יחד עם זאת הפרס על קשיים אלו הוא נוף מהמם המשלב בתוכו הרבה ירוק לצד עננות נמוכה, לפחות בשעות הבוקר המוקדמות. ללא ספק זהו אחד המסלולים הכי יפים. אבל השנה התחרות והרצים בה נתקלו באתגרים חדשים.
מאת: מערכת RUNPANEL
צילום: אודי דביר
ה JMUT צומח בקצב מהיר
האירוע, למי שלא מכיר מכיל שלושה מקצים: מקצה 18 ק”מ ו850מ’ מצטברים, מקצה של 34ק”מ ו 1500 מצטברים, ומקצה אולטרה של 68 ק”מ עם 2700מ’ מצטברים.
המארגנים, אנשי מועדון הריצה Summit: אילן פריש ורומן ספיבק (גילוי נאות: אילן כותב קבוע בראנפאנל) מספרים ש”בשנה הראשונה רצו על המסלול 60 חברים, בשנה שעברה השתתפו באירוע 200 רצים והשנה עצרנו את ההרשמה למירוץ כשעברנו את ה-400. הפופולריות של ריצות שטח משמחת אותנו כמובן אבל מייצרת אתגרים חדשים לגמרי- התמודדות עם רצים שלא מכירים את המהות של ריצת אולטרה שמשמעותה ריצה עצמאית על בסיס מסלול בשעון ובתנאים משתנים… את המהות של ריצות אולטרה אין לנו שום כוונה לשנות ונצטרך למצוא בעתיד דרך לאזן בין הרצון לפתוח את השורות לבין הצורך להבטיח שכל הרצים מגיעים מוכנים ומבינים את “חוקי המשחק”.
הציטוט הזה הוא רמז למה שהתרחש במרוץ, לאתגרים ולביקורת שהועלתה על ההפקה. האם הביקורת מוצדקת? האם היו דברים שהיו צריכים להיעשות אחרת? כנראה שיש היבטים שצריך לשפר, אבל לפעמים נראה שהלהבות בשיח הפייסבוקי עולות מהר וחזק מדי, ולצד הפקת הלקחים יש מקום לעודד את האירוע ומפיקיו.
קרול חן הורדה מהמסלול רק 12 ק”מ לסיום ה Challnge 68
קרול חן מאוכזבת מכך שלא סיימה את המרוץ בפעם השנייה: “הפעם היה זה בגלל מזג אוויר: 12 ק”מ לסוף עצרו אותנו המארגנים בהוראת הרופא והפסיקו את המירוץ. זה היה מאד מתסכל שכן כבר אפשר היה להריח את הסוף, אבל למען האמת עצרו בצדק את המירוץ שכן החום היה ממש קשה ומסוכן. הגוף שלי רתח מחום והרגשתי את הקושי היטב.
ההתחלה הייתה אופטימית ומהולה בחששות והתרגשות כרגיל לפני מרוץ יעד גדול ומשמעותי. הגעתי למקום האירוע בחצות והתחלתי בהכנות כמובן שהיה כיף לראות את החברים ואת הכמות האדירה (400 משתתפים) שהוכפלה ביחס לשנה שעברה. האדרנלין מתחיל לעבוד… על קו הזינוק ניתן היה להרגיש את הדריכות והנחישות של כולם. כמה נשימות עמוקות והנה יצאנו לדרך!
תוך כמה דקות מצאתי עצמי רצה לבד, אך זה לא היה קשה כי הסימונים היו טובים. מדי פעם רצתי עם אנשים וגם עם קבוצה כזו או אחרת. את תחנות המים וההזנה פגשנו כל כ- 9 ק”מ, לצד שירות מדהים מאנשים טובים שבאו לתרום ולעזור וזו ההזדמנות להגיד להם תודה. יחד עם זאת לצערי הורגש מחסור במים ומצאתי את עצמי רצה כמה קילומטרים טובים ללא מים בשיא החום. כ 35 מעלות היו שם, וזה היה מאד קשה ואתגרי. נאלצתי לאכול את כל מה שהיה לי כדי לתת אנרגיות לגוף. בנוסף לצערי לא היה אזור התארגנות כלל דבר שהקשה על ההכנות, המנוחה בין סיבובים וכמובן בסיום, חבל”.
שלומי קדוש, אולטראיסט ואיש ברזל מספר:
“אחת בלילה, עומד על קו הזינוק יחד עם עוד כמה עשרות “משוגעים לדבר” ממתין לאות שיזניק אותנו אל תוך החושך, אל הלא נודע. רומן פונה אלינו בנאום קצר ומבטיח לנו מסע קשה ומפרך מלא תלאות רצוף חוויות וגילויים על עצמנו.
הייתה התלבטות לא פשוטה, לפתוח חזק ולהספיק כמה שיותר לפני החום ולשלם על כך אח”כ …או להיות שמרן ולהיגרר לשעות מרובות של חום ושוב לשלם על זה?
פתחתי חזק, העליתי והורדתי קצב לאורך הלילה תוך כדי הקפדה על תזונה ושתייה והספקתי להגיע לזריחה מדהימה מעל נחלב קטלב. לקראת 7 בבוקר ויצאתי לסיבוב השני, אך מהר מאוד התחוור לי שנתתי חזק מדי וזה ניכר בעליות: מעלה שמשון, כרמילה, כל ק”מ מתחיל להראות כמו נצח. הזיעה והמלח ניגרות כמו מים ושורפות את העיניים, ענן של זבובים (ברחשים) חוגג עליי ללא הפסקה, נכנס לתוך האף והפה.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
לאורך הדרך אני רואה רצים שנאבקים, עוצרים וחלקם אף פורשים. העליות לא נגמרות והתשישות הפיסית והנפשית נכרת, אני כבר סופר מטרים ואני רק ב55 ק”מ. ואז זה קרה: ההבטחה של רומן התממשה… הרגע המיוחד של הגילוי העצמי קרה. אני לבד בק”מ ה57, החום כבר באזור ה35-37 מעלות, כמות המים יורדת במהירות ואין צל ומפלט. בmp3 שלי מתנגנת מוסיקת האוז קצבית כל הדרך ופתאום מתחיל השיר I NEED A MIRACLE. הדמעות מתחילות לזלוג (ולא מהמלח והזיעה). הרגש הטהור הזה מתפרץ החוצה ללא שליטה ואיתו גם המודעות הזו של כאן ועכשיו. חיבור נדיר של גוף ונפש ואיתו גם ההחלטה: אני מתחיל ממש להניע את הראש מצד לצד (תנועת לא) אני לא מוותר ואני מנצח את זה! הייאוש הופך לכוח ונחישות.
מגיע ל62 ק”מ אפשר כבר לדמיין את הסיום … ואז עצרו את המרוץ. אז לא סיימתי את המרוץ אבל איזו חוויה לחיים זו הייתה. המשך יבוא…
המארגנים עומדים מאחורי הגישה שלהם
“הערכות ו-goodies – אנחנו שלמים לגמרי עם ההחלטה שלנו להקצות כמה שיותר משאבים לדברים שבעיננו הם החשובים – סימון המסלול, בטיחות, שתיה וקרח בתחנות וכו.. .כמה פינוקים ושקית ממותגת לא עושים לנו את זה וגם לא נתמקד בהם בהמשך.”
הניסוח מעיד בוודאי על סערת הרגשות שהתרחשה לאחר תגובות האינטרנט והשיח שנוצר. אבל מעבר לכך – נשאלת השאלה פה האם המארגנים מציגים אלטרנטיבה לאופי המרוצים שרבים התרגלו אליהם, מתוך תפיסה מסוימת או שהם לא קוראים נכון את המפה ואת אופי המוצר שהלקוח שלהם מצפה לו? ואולי זה פשוט תוצר של אילוצים שמשאבי ההפקה לא עמדו בהם? רמז לכך ניתן בהתיחסותם זו:
“אם בשנה שעברה קיימנו “מירוץ” חברתי, השנה החלטנו שאנחנו רוצים לתת הזדמנות לניקוד ITRA – נקודה סופר משמעותית לחלק גדול מהרצים וכאב ראש עצום בשבילנו. אתם רק יכולים לדמיין מה קורה כשאתה כפוף ל6 ארגונים בירוקרטיים ומבלה את מרבית הזמן שלך בריצה בינהם. בסופו של דבר יש הרבה יתרונות בארוע מאורגן שכולל סגירות כבישים, שוטרים ואמבולנסים … אך מאות השעות שהשקענו כדי לתפור את כלל הדרישות של הגופים האלו כילה לא מעט מהאנרגיות והתקציבים של הארוע.”
לדעתי זה היה מדהים, אומר אריק מון
אריק שכתב לא מעט אצלנו בראנפאנל, רץ את המרחק הבינוני – ל 34 ק”מ ו1500 מצטבר. הוא הגיע למקום השני במקצה הזה וחזר עם רשמים מצוינים:
אם אתה משווה את זה לשנה שעברה זה קפץ כמה רמות מעל. לדעתי גם בשנה שעברה זה היה מאורגן די והותר. היו ים של תחנות! היו שם יותר תחנות מאירועי מרתון באופניים שהייתי בהם- והרי לא מדובר באירוע שמתנהל באצטדיון. המקור של האירוע הזה היה אמור להיות הרבה יותר Rough והארד קור. היה באמת קשה, וחם, אבל היה אירוע מעולה. לדעתי אנשים התלוננו הרבה מעבר למה שהגיוני, ולדעתי אנשים הגזימו. זה היה מתוקתק ממש, ואני מכיר אירועים, גם מאורגנים וגם אירועי underground. זה לא אירוע סופר מספונסר והוא לא אמור להיות כזה- זה אמור להיות מירוץ קשה מאוד. כמה עוד אירועים עושים ריצות הכנה על קטעים מהמסלול? אנשים יכלו והיו צריכים לבוא לטעום ולהבין האם זה מתאים להם. ביקורת בונה היא תמיד במקום, אבל לדעתי הרבה מהביקורת היתה סתם. אני לא חושב שהביקורות של האנשים צריכות לשנות את האופי של האירוע- זה אירוע אקסטרים, והוא צריך להשאר ככזה.”
תגובת המפיקים על הפסקת האירוע
“החלטה – מה עושים שהעונה עם האקלים הכי “בטוח” בשנה מייצרת לך שרב קיצוני? לדחות את האירוע? –בלתי אפשרי! (ראו ענין משטרה, רשויות , חגים וכו…). לבטל? ולפגוע במאות רצים שמתכוננים במשך חודשים? אכן, זאת החלטה של 0 או 1 וההחלטה שקבלנו הייתה להוציא את המירוץ, לקוות שמזג האוויר לא יבגוד בנו ולהיערך לכל אפשרות כאשר דבר אחד בלבד עומד לפני החוויה והוא בטיחות הרצים. לשמחתנו הכל זרם עד 11 בבוקר וקבלת ההחלטה של הרופא לעצור את המירוץ.
האם אנחנו שמחים על קטיעת המירוץ – ודאי שלא, יחד עם זאת אנו מלאי סיפוק על כך שהחזרנו את כל הרצים הביתה בשלום ומקווים שאת החוויה של החלק שהספקתם לרוץ – לא תשכחו.”
סיכום ומסקנות
אפשר לראות את האירוע הזה מבעד לכמה וכמה זוגות של עדשות ובצבעים שונים. שיחות עם יותר ממתחרה אחד מעידות לנו שהפסקת האירוע היתה הכרחית ומתבקשת מצד אחד, ומצד שני – גם רוב האנשים שהשתתפו תומכים בו, אוהבים אותו, חושבים שרמת השירות בו היתה טובה (גם אם לא מושלמת) ובוודאי ישובו אליו בשנה הבאה.
במקביל, יש כמה אבחנות שנראה לנו שאפשר לזקק:
- עם הרחבת מעגל הנכנסים החדשים לריצות הטרייל, יגיעו גם אנשים שרמת הקושי הזו לא מוכרת להם. יתכן ששווה לשקול הגדרת המרחק הקצר כמרחק שהוא self supported – ללא תחנה, עם נשיאת מים ומזון עצמאית (ואולי לקצרו מעט לעבר ה 12 ק”מ), בתוך ה JMUT.
- אזור כינוס, ג’לים מים ותחנות, סימון מסלול ושקית משתתף – הם חלק משמעותי מהמוצר של אירועי ספורט בד”כ. מתחמי הכינוס והסיום הם עוגן של מפגש וחברה ובלעדיהם קצת נעלם ההבדל בין ריצה פרטית לאירוע בתשלום… זה גם משתלם לאירוע שכן המקום מייצר הזדמנות לנותני החסות להחשף יותר לקהל. יחד עם זאת – הכל עניין של עלויות הפקה וחסויות – לא כל אירוע יהיה מתוקצב כמו מרתון עשיר וצריך להגיע עם רמת צפיות מתאימה לאירועים הקטנים יותר.
- המפיקים יכולים לבחור מבין כמה אפשרויות: א. להחליט שהם חוזרים למתכונת מצומצמת יותר ומנהלים צפיות בקלות יותר מול קהל הבית שלהם. ב. לתקשר בצורה מאוד מדויקת את אופי המוצר, הקושי, רמת התמיכה ומה לצפות ולא לצפות ממנו והקהל יעשה את ההחלטה שלו. ג. לנסות להגיב בגיוס כספים וספונסרים ומתן מענה לצרכים הנוספים שהובעו בפניהם.
כל האופציות לגיטימיות – במקביל יש להבין ולהודות על אמת פשוטה: לא ניתן להוציא את 100% מרוצים ותמיד יהיו אלה שיתלהמו קצת יותר בפייסבוק.