יונתן מיכאלי החליט לעשות, מה שבעיני רבים נראה כבלתי אפשרי, לרוץ 5 מרתונים ב-5 ימים. אבל ליונתן יש תמריץ שייתן לו כוחות עד הצעד האחרון. הוא עושה זאת בשביל להעלות מודעות לנפגעי פוסט טראומה. בשבילו זאת מטרה אישית.
מיכאלי סיפר לנו כי, היוזמה הזאת שנקראת 5in 5 התחילה בצוק איתן. במהלך המבצע היה יונתן מ״פ ב-188 בגדוד 71, בפלוגה ל'. הוא והפלוגה שלו נחשפו למראות קשים רבים. והיו הראשונים להיכנס לסג׳עייה, בעזה, ביחד עם גדס"ר גולני. סג׳עייה נחשבת לשכונה בה צה״ל ספג את ההתנגדות הקשה ביותר וחיילים רבים נפלו בקרב עליה. אך מכיוון שסג׳עייה הייתה בעלת חשיבות אסטרטגית גבוהה, כיבושה היה הכרחי.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מראות הקרב לא הרפו מיונתן וחייליו, ושבע שנים אחרי אותו מבצע הוא החליט לערוך מפגש פלוגתי. 50 מתוך 55 חיילים מהפלוגה התייצבו, הם חשפו את הפצעים המדמים, הזיכרונות הקשים והתמודדות היומיומית לתפקד. במפגש הזה הבין יונתן כי רבים מאלו שעברו חוויות קרב, שומרים בבטן ומרגישים לא בנוח לשתף וגם הסביבה שלהם מרגישים לא בנוח לדבר על הנושא. רבים מהם הזכירו את אותו אירוע, אירוע שגם נצרב בזיכרונו של יונתן.
באותו הלילה
"האירוע שהכי השפיע על הצוות שלי וגם עליי, קרה בלילה הראשון, שמענו בקשר כל מיני דברים שקורים במבצע, כנראה חייל חטוף, או לא, מישהו שנהרג. ואז מגיע תורנו להיכנס, אנחנו נכסים, הכניסה הייתה חלקה סך הכל. אנחנו תופסים את העמדות שלנו בשכונה ומחכים לגדס"ר גולני שיכנסו. גדס"ר גולני נכנסים אחרינו בלילה, באזור 03:30 -04:00 בבוקר, נותנים פקודה בקשר שכל הפיקוד של הגדס"ר נפגשים באחד הבתים. כדי רגע להתכונן להמשך ההתקדמות בתוך השכונה. באזור השעה 05:00 בבוקר, היה ערפל כבד בעזה, ואובך כזה, והריח, זוכרים את זה טוב. התחילו לפצמ"ר את כל המרחב שהיינו בו. נפלו פצמרים. ולדעתי הם ירו ספציפית לעבר הבית של המג"ד וכל האנשים שהיו שם בפיקוד. התחילו לדווח בקשר, בצעקות, שהמג״ד נהרג, הסמג"ד והקצין אג"מ נהרגו. למזלנו הסמג״ד רק נפצע קשה. כל שרשרת הפיקוד קרסה."
8 שנים אחרי
זאת הייתה הפעם הראשונה שלהם תחת אש חייה. בעקבות אותה שיחה קשה, החליט יונתן לעשות משהו בנידון. להעלות את המודעות לנפגעי פוסט טראומה.
מיכאלי, אבא ל-2, מצורן, רב סרן במילואים, השתחרר מ-17 שנות שירות בצה"ל, רק כמה ימים לפני שהתחיל לרוץ 5 מרתונים ב-5 ימים. בעברו רץ 2 איירונמן, הוא בעל תעודה של מאמן התפתחות אישית ועבר קורס מאמני ריצה. כך, שריצה להעלאת המודעות הרגישה לו הדבר הטבעי ביותר.
"לרוץ מרתון, או בכללי ריצה, זאת התמודדות עם אתגר.היא מייצרת לך דופומנים ודברים חיוביים בגוף, מצד אחד, מצד שני האתגר עצמו, הצבת היעד וההתמודדות עם האתגר, זה גם משהו שעוזר לך להתמודד עם אתגרים אחרים בחיים. בנוסף לזה, חמשת המרתונים האלה הם לא סתם, זה מבחינתי כמו תהליך של פוסט טראומה, זאת אומרת אתה עולה ויורד, יש לך היי ויש לך דאון, יש לך אתגרים כאלה ואחרים. וכל התהליך הזה הוא בעצם תהליך של התמודדות."
המטרה
הכסף שנתרם בעקבות הפרוייקט של יונתן עובר לעמותת "תקוות", ארגון ללא מטרות רווח, הפועל לשיקום והעצמת פצועי צה"ל ונפגעי טרור באמצעות ספורט. עמותת תקוות נוסדה בשנת 2007, ומסייעת לפצועי צה"ל ונפגעי טרור אשר נתנו את גופם ונפשם למען מדינת ישראל. עמותת תקוות עוסקת בכל תחומי הספורט אישי,קבוצתי ואתגרי.
יונתן מתכנן לעשות את המיזם כל שנה, כל עוד הגוף שלו ייתן לו. במהלך הריצות הוא לא פעם עצר והלך, אבל זאת לא הייתה תחרות, הזמן לא באמת היה חשוב, אלא המטרה. אחרי הריצות הוא טיפל בגוף היטב ודאג למנוחה ותזונה נכונה. אבל היה לו דרייב אחד עיקרי וחשוב יותר מכל.
"זאת החובה שלי לחיילים שלי, קודם כל. זה חשוב למדינה וכל אלה שיש להם פוסט טראומה. אבל קודם כל זה חשוב לאנשים שהיו איתי."
המסלולים
מסלולי המרתונים נבחרו בקפידה, גם הם מסמלים את הקשר של יונתן עם צה"ל. המרתון הראשון היה ברמת הגולן, ביום השני עבר לתל חי, המרתון השלישי היה מהר מירון לנקרות, על גבול לבנון. ביום הרביעי מיכאלי רץ על גבול עזה, ואת חמשת ימי המרתון סיים בריצה מלכיש ללטרון. את רוב המרתונים הוא התחיל ב-3 בבוקר ובמהלך הריצה הצטרפו אליו אנשים מכל הגילאים והרקעים. חלקם רצו איתו יום שלם, אחרים רצו חצי מרתון, 10, 5 ואפילו כאלו שרצו רק 2 ק"מ.
להסתכל קדימה
בכל מי שנגע בפרוייקט הזה, מהמפיקים ועד הרצים, התגלתה הערצה והערכה כלפי כח הרצון וכושר המנהיגות של מיכאלי, הוא עשה את הבלתי יאומן ורץ 5 מרתונים ב-5 ימים, והכל היה בשביל החיילים שלו. מוכיח לכולנו את מה שרבים מאיתנו משננים, כח רצון גובר על המגבלות הפיזיים שלנו.
לתרומות
מאת: מור אלן, כתבת בערוץ החדשות הבינלאומי I24NEWS
