יש דברים שרק נשים מבינות, ובעיקר אותן הם מעניינים. מביאה 5 היבטים לריצה שאתם הגברים פשוט לא צריכים להתמודד איתן. הנה אחוות נשים רצות וכמה טיפים עבורכן מאת דפנה פרחי:
1. ריצה במחזור
אף גבר לא יכול להבין את העניין של המחזור החודשי. הורמונים, מצבי רוח משתנים, כאבים. וכשזה מגיע לריצה – זה לא תמיד פשוט. נקרא לזה “התעסקות” או “לוגיסטיקה”, ולגברים אין את הכאב ראש הזה. אף פעם.
ככל שחלפו השנים, שמתי לב שהריצה דווקא מטיבה עם תופעות המחזור החודשי, וזה בגלל האנדורפינים שגורמים למצב רוח טוב. לכן, גם בימים קשים, התאמצתי לצאת אפילו רק לריצה קלילה וקצרה – וזה עבד. לגבי תחרויות – אותו דבר, ואפילו יותר מזה: שמתי לב שנשים הרבה יותר “קרביות” לפני שמגיע המחזור, ומתעלות את האנרגיה הזו לטובת התחרות.
טיפ מנצח: קשה, אבל אל תוותרי לעצמך.
2. חזיית ריצה ושפשפות
אולי מעט מאד נשים רצות מדברות על זה, אבל תשמעו, זה חייב להיות נוח, לא לזוז, ולא לקפוץ. למצוא את חזיית הריצה שתחזיק הכל קילומטרים לא מבוטלים וגם לא תגרום לשפשפת זו משימה לא פשוטה, כי כאשר מודדים בחנות זו לא אותה התחושה כמו אחרי 30 ק”מ. מה שמרגיש מצויין בתא המדידה, יכול להתגלות כאסון בסיום האימון. מה עושים? מנסים, בודקים, מוציאים הרבה כסף. בסוף מגיעה האחת.
טיפ מנצח: בודי גלייד.
3. ריצה בהריון
אם את רצה כבר כמה שנים ונכנסת להריון, את בטח מכירה את ההנחיה שאומרת שאת יכולה להמשיך, וכמובן בתנאי שהכל תקין ויש לך אישור מהרופא. אז אולי בנפשך את מדמיינת איך את שומרת על כושר כל ההריון, בפועל – זה לא כזה פשוט. בחילות, צרבות, ועייפות…. אוי, העייפות! עם כל הרצון הטוב, בטרימסטר הראשון הריצה נראית כמו חלום רחוק. בטרימסטר השני זה עוד איכשהו מרגיש טוב והגיוני, אבל בטרימסטר השלישי זה שוב כבד וקשה. איך שורדים? תזכרי שיש לך חיים שם בבטן, אז לאט ובזהירות.
טיפ מנצח: גם שחייה זה בסדר.
4. ריצה אחרי הריון
רצות אחרי לידה מתייצבות אצל רופא הנשים שלהן בדיוק כשחלפו שישה שבועות. לא מבזבזות דקה, יש לנו מרתון על הראש. אבל אף אחת לא תגיד לך בקול רם כמה הגוף שלה מפורק מבפנים. כמעט לכולן זו ההפסקה הכי ארוכה שהן עשו מאימונים (נוציא את הנדירות שבאמת הצליחו להתאמן כמו שצריך במהלך ההריון), והחזרה לאימונים זה כמו אחרי פציעה. בריצות הראשונות את בקושי נושמת, שרירי הבטן רופפים, ואת מקווה שרצפת האגן שלך מתפקדת. אני קוראת לזה: לאסוף את השברים.
טיפ מנצח: להתחיל דווקא מאימוני חיזוק, ולשלב את הריצות אחר-כך בהדרגה.
ריצה לבד
לפני הרבה שנים כשהייתי צעירה ותמימה, הרשיתי לעצמי לצאת לשבילים לבד. הרגשתי גיבורה מסרט, ויכולתי “לרוץ לאיבוד” בלי פחד. עד שפעם אחת, חברה מקבוצת הריצה שלי סיפרה לי סיפור על גבר תמהוני שהצליח לשים עליה את ידיו באמצע הריצה. למזלה היא רצה מהר וברחה למקום הומה אדם, וניצלה. זה מבחינתי היה סיפור ממקור ראשון, לא שמועה, שהצליח לנער אותי. מאז הגיעו עוד ועוד כל מיני סיפורים כאלו, ונאלצתי להיפרד מהריצות הרומנטיות שלי לבד בשטח. אם בכל זאת לבד אז במקומות מוכרים, כמעט תמיד רק בעיר. הפריווילגיה הזו של לרוץ לבד בשטח או במקומות מבודדים שמורה רק לגברים, ותאמינו לי שקשה לי לכתוב את זה. והעניין הזה, זו תחושה שרק נשים רצות מבינות.
טיפ מנצח: רשתי את עצמך בפרטנרים לריצה.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
