שעת בוקר מאוחרת. קיבוץ במרכז הארץ. מולי עומד מתאמן, והטלפון שלי מהבהב בשולחן ליד ללא הפסקה. זה היה לא אחר מאשר בן זוגי שמתכנן להודיע לי על רגע מכונן במיוחד. הרגע הזה שכנראה ישפיע על המשפחה שלנו לתמיד, כך לפחות סיפרו לי “הגדולים”. עוברים לאמריקה! מה למדתי 10 חודשים אחרי המעבר ואיך הספורט השלב בכל הסיפור?
לחלום זה לא אומר לבצע
מאז אותו הרגע בו נאלמתי לגמרי, חלפו להם עשרה חודשים מופלאים ומה לא היה בהם? היו בהם רגעי עצב, שבר, בכי וכאב. רגעי אושר, פנטזיה, והגשמת חלום. היו ימים שהתפללתי שהזמן יעמוד מלכת, כך בדיוק כמו שהוא. היו ימים שהכנתי טבלת ייאוש דמיונית בראשי ומניתי את הימים לאחור. את השיח הפנימי שהיה לי עם עצמי עיבדתי, חקרתי וסיכמתי באופן מדויק. כמו תסריט לסרט “דלתות מסתובבות 2”, שאלתי את עצמי מדוע אני כה חוששת להגשים את חלום נעורינו. הרגע עליו חלמנו הגיע ולפתע אני מלאה בפרפרים שחורים.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
בשנה האחרונה הקמתי קבוצות ריצה וכושר. מספרם של המתאמנים והמטופלים גדל, נרשמתי לקורסי העשרה בתחומים של ספורט וטיפול והצטרפתי לקבוצת ריצה שהביאה אותי לשיאים אישיים חדשים. קשה לעזוב כשאת חשה כה בבית, וכשאת רק בתחילת הדרך אל הפסגה האישית שלך.
בחודשים האחרונים כחלק מהמסע אל עבר הלא נודע נכחתי בהרצאות וסדנאות שנתנו לי רקע על התרבות השונה. על המנהגים, על התנהלות יומיומית ובעיקר איך מסייעים לילדים להשתלב במקום החדש הרחק מהמשפחה, מהחברים הקרובים ומהשפה המוכרת. אבל אף אחד לא סיפר לי איך אני מתמודדת עם הפער של החיים העמוסים שהיו לי עד כה לבין הריק המקצועי שנוצר במקום, ואיך לחזור אל שגרת ספורט.
ואז נחתנו פיזית, מנטלית פחות.
שדות מוריקים, רחובות יפהפיים ומצוחצחים, אנשים בבגדי ספורט ממותגים שכאילו יצאו מתוך מגזין החיים הטובים ובאופן תמידי הריח באוויר הוא כריח גשם טרי. אז מה בדיוק חסר לי, שאלתי את עצמי בעודי בוהה בתקרה בשעת ליל מאוחרת. מדוע נעלי הריצה שלי נשארות מיותמות ליד דלת הכניסה?
כשאבות הפסיכולוגיה חקרו את מהות האושר, השיח על משמעות חזר על עצמו. על אדם לחוש משמעותי ובעל ערך בכדי להיות אדם מאושר בסופו של יום. מניתי בראשי את הרגעים המאושרים בחיי, אלו שגרמו לי להתאהב בחיים עצמם, מאתגרים ככל שיהיו. היה בהם בעיקר סיפוק אישי. והנה, אני עומדת פה על אדמת אמריקה היוקרתית שותה משקה מתוק בסטארבקס, חמושה בטייץ של Lulu כשמסביבי שלושה ילדים שכבר יודעים לספר על עצמם באנגלית אמריקאית למשעי. השכן ממול מחייך חיוך רחב ומברך אותנו לשלום. משיבה לו בחיוך, אבל לא את הכי רחב שיש לי ברזומה. לאן נעלמה התנועתיות שלי?
התפאורה שהתגלתה לי מעבר לים היא נפלאה לספורטאים, יש אנרגיות של ספורט באוויר ולוקיישנים פשוט מהפנטים. בישראל שלנו רק ניתן לחלום על מקורות מים כה רבים, על חיות בר משוטטות חופשי ועל עצים ירוקים בגוונים שלא ידעתי שבכלל קיימים בטבע. חוסר הסיפוק שלי מעצמי השפיע על המוטיבציה הכוללת קימה מוקדם בבוקר ויציאה לאימון הקבוע. דווקא פה ודווקא עכשיו, הייתי זקוקה לעזרה חיצונית כדי שמשהו אצלי בפנים (וגם בחוץ) יזוז.
כל מי שאי פעם עסק בענף ספורט כלשהו לאורך זמן, יסכים עימי שספורט הוא סם טבעי. ככל שהוא מבוצע בהתמדה גבוהה יותר, כך זה ירגיש “חי” יותר. כשאנחנו שקועים בספורט הגוף והראש מסירים חסמים, מסלקים עקבות ופורצים גבולות. זה בדיוק הסם לו אני זקוקה כרגע. כשהכל מסביב זר, חדש ולא ברור הספורט הוא מעין מקלט מבטחים.
הספורטאי שמכר את הפרארי שלו
לאחר שהסכמנו על מהות הספורט בחיים, נותר לשאול כיצד ניתן ליישם את החזרה אל שגרת ספורט פרקטית?
סיגלתי לעצמי מחדש הרגלים ישנים כגון, הכנת בגדי ריצה בלילה שלפני, הפעלת שעון מעורר בחדר הסמוך, וכתיבת משפטי מוטיבציה על המראה. זה כבר לא עבד עליי. כאדם העוסק בטיפול אני במודעות עצמית גבוהה, מצליחה להצביע בכנות על חסמי ההצלחה. קיוויתי ששיטות שסייעו בעבר למתאמניי ולמטופליי יכולות לעזור כעת גם לי.
חלק מהאסטרטגיות שסיגלתי לעצמי במסע חזרה אל שגרת ספורט דרשו זמן, סבלנות והתמדה בדיוק כמו הכנה לריצת מרתון ארוכה. גיבשתי כמה מהעקרונות האסטרטגיים שעזרו לי להצליח לעמוד במסע הזה:
1. טיפול בצרכים – לפי פירמידת הצרכים של מאסלו קודם אדאג לבית החדש ולמסגרות החדשות של הילדים, ורק אח”כ אתפנה לריצה חשבתי לעצמי. הרי לפי מאסלו צריך לדאוג קודם כל לצרכים הפיזיולוגיים שבתחתית הפירמידה ורק בסוף למימוש העצמי. בדיעבד, נאלצת לחלוק על אבי הפסיכולוג, שכן מה שגרם לי לפרוח היה להחזיר לעצמי את השגרה המוכרת. לצאת לרוץ, לחפש אתגר חדש ולחזור הביתה כמו אחרי וויקנד חופשי ארוך רעננה וטובת לב.
2. מחויבות ודוגמא אישית – לילדים ולמתאמנים. כלי שדירבן אותי מאוד לקום ולעשות, כשבבית נישאות אליי עיניי הבנים. הם רואים אותי, את אמא שלהם, ולעיתים מנסים לחקות אותי. הם מרכיבים את מה שנקרא “הנעה ומוטיבציה חיצונית”, בניגוד לזו הפנימית. משמעותה היא סיפוק צרכים אישיים של שייכות, מסוגלות ואוטונומיה. הם מהווים חלק מהמניעים לפעולה.
3. לא רק “לשרוד” – קיבלתי החלטה ללמוד ולהשתפר תוך כדי שהמציאות סביבי משתנה. הצבת תת-אתגר חדש במוח תחת האתגר הראשי של חזרה למסלול. למשל, ריצה בשטח חדש, שהוא למעשה עבורי כל שטח שהוא מחוץ לבית. אתגר חדש. משמעות חדשה.
4. חוסן והסתגלות לשינויים – למדתי לנהל את הרגשות, תוך כדי כיבוש פעולה חדשה בחיי. אנחנו מושפעים מאוד מהצלחות קטנות ככל שיהיו. לבצע אימון חדש, לשפר זמנים, להגדיל מרחקים או כל פעילות שתבוצע בפעם הראשונה ע”י אימוץ הרגלים חדשים. בפעם הבאה שאתנסה בהרגל חדש, הוא כבר יהיה קל יותר לביצוע.
5. הכרה והערכה – כשנקבל אותם כתגמול על המעשים שלנו, נרצה לבצעם שוב ושוב. ממש כמו הכלבים בניסוי המפורסם של פבלוב, המוח שלנו יודע לזהות תגמול ולהזרים חומרים שיגרמו לנו לחוש בהיי.
6. להציב מטרה אישית – שאותה נציג בפני אדם שידע להעריך זאת. זו דרך מצויינת להתחלת צעד ראשון בתחילת מסע חדש. לדוג’, הצגת שעון בפני חבר לריצה עם תוצאה מספקת עבורנו תוביל להכרה מצידו, ורצון עז לחזור על כך בשנית מצידנו.
7. לדעת לסלוח לעצמנו. “איך הקצבים שלי ירדו”, “לאן נעלמה כל הגמישות שהייתה לי”, “אני כזו עצלנית” ועוד. מחשבות ומשפטים כאלה ואחרים משפיעים על הדימוי העצמי שלנו בעיני עצמנו, דבר המשפיע גם על הדרך בה רואים אותנו האחרים. משפטים שליליים כאלה ידכאו, יורידו ויגרמו לנו להישאר במקום. אם נחליף אותם במשפטים חיוביים כמו “איזה כיף שיש לי מטרה חדשה”, נרגיל את המוח שלנו לחשוב בצורה חיובית, ומפעם לפעם יהיה לנו קל יותר להיכנס להרפתקה חדשה.
8. דמות מעצימה – בן זוג, חבר או עוד משוגע כמוך שידע לומר את המילים הנכונות, לעודד ולדחוף אותך קדימה ברגעים בהם אתה מהסס. החברים האצנים שלי מהארץ מתעוררים לפני השמש בעוד אני עדיין לא סיימתי את היום, ההודעות שלהם לפני ואחרי ריצה העניקו לי זריקת מוטיבציה לווריד. הם חלק של שגרת ספורט עבורי ומשתפים ומחכים לשיתופים שלי, לקבוצה יש כוח. יש לנו קבוצת ווטסאפ משותפת היוצרת מחויבות והתמדה, כל אחד מהחברים לקבוצה מדווח על הפעילות היומיומית שלו. העידוד הקבוצתי משכנע את המשוכנעים שגם היום כדאי לקום ליום של תנועה.
שגרת ספורט במעבר
יש חוויות שהן על זמניות. הן חוזרות על עצמן בכל תקופה ורק התפאורה משתנה. הן יהיו מפתיעות עבור אלו שיחוו אותן לראשונה. כאב, אושר, אתגר ופחד, בכל גיל ובכל סטטוס, החל ממכורי ספורט ותיקים ועד האמיצים שהחליטו לנסות בפעם הראשונה, הנפש שלנו נותרת אותה נפש. נפש שזקוקה ליחס וביטחון. לאחר משבר, החזרה למסלול ולעיתים רק עליה עליו לראשונה, תוביל לעוד צעד קטן בהצלחה אישית גדולה. פתאום, המוח האמריקאי יתפוס טרמפ על זה הישראלי וימלמל לעצמו “אולטרה מרתון כבר נראה אפשרי”.
