למה בהכרח להקשיב לגוף ולהבין שנכון לרגע זה הוא לא מסוגל לעמוד ביעד מסוים נחשב ויתור עצמי? ואילו לקחת את הגוף מעבר לגבולות שנכונים לו ביום נתון, נחשב למעשה גבורה? מה באמת אנחנו מחפשים להוכיח? ולמי?
הרהורים על ויתורים עצמיים…
"לא ויתרתי לעצמי"… שמעתי את המשפט הזה בפלטפורמות השונות כמה וכמה פעמים. הכול בראש, יש שמוסיפים ואומרים. ובכן, הרבה פעמים כן, אני מסכימה. יחד עם זה, יש לנו בכל זאת גם גוף והפיזיולוגיה שלו, לכן, ממש לא הכול תמיד בראש.
הדוגמה הפשוטה והקיצונית כאחת שאני יכולה להציע זה לדמות את עצמי לקיפצ'וגה. אני יכולה לקום בוקר אחד ולדמיין שארוץ מרתון בשעתיים ודקה. אני יכולה להחליט את זה הכי חזק שאני רוצה. אני יכולה למלא את עצמי בערימות של מוטיבציה. אבל מה לעשות, המרתון האחרון שרצתי ארך שעתיים וארבעים ושתיים דקות. ולהוריד 41 דק' מהשיא האישי בתוך שלושה חודשים זה לא ריאלי. גם בעוד שלוש שנים אני לא אשפר את השיא האישי שלי במרתון ב-41 דק'.
הצטרפו לקבוצה השקטה של בייקפאנל בווטסאפ:
יש מקרים שבהם הכול באמת בראש, ויש ימים שמוטב שאכן הבחירה תהיה "לוותר לעצמי". ואני בכוונה כותבת את הביטוי הזה במרכאות. הכול בראש, זה למשל כאשר סידרתי את כל חיי כך שאוכל להתאמן כדי לרוץ מרתון ב 2:20 שעות. אם הכול התנהל כשורה, אכן מה שנשאר לי ביום תחרות נתון רק לזכור שהכול בראש ולבצע את מה שנדרש. ואז, נניח שהגעתי לשיאי ב 2:20, עכשיו לקרוע את עצמי באימונים כדי לקבוע 2:15, לסבול מפציעות חוזרות ונשנות, לחוות מפחי נפש מביסים, לחבל בבריאות הגוף והנפש וסתם, פשוט להפסיק ליהנות מהדרך. כאן שווה ללחוץ על כל דוושות הברקס גם יחד ולתת לזה את המקום – "לוותר לעצמי". ובעיניי, זה בכלל לא לוותר לעצמי אלא לקבל את המציאות ולהודות לגוף על מה שהוא כן מסוגל לעשות.
מתי כן ויתרתי ומתי לא
נניח רגע לשאיפות גבוהות מאוד ולמספרים, יהיו אשר יהיו. אני רוצה לתת דוגמה אחת פשוטה שאליה אנקז שתי דוגמאות לשני המקרים, הן ה-"הכול בראש" והן ה-"לוותר לעצמי". שתי הדוגמאות האלו קרו ממש בחודשיים האחרונים. "הכול בראש", לקוחה מאליפות ישראל ב-10,000 מ'. מבחינתי, הייתה זו תחרות לא טובה. אמנם סיימתי במקום השלישי והמכובד, עם זמן של 18:36 דק' – זו לא התוצאה שרציתי להסתפק בה. מה שכן סיפק אותי בערב התחרות ההוא, זה ההתנהלות שלי במהלך הריצה.
הדוגמה האחרת היא "לוותר לעצמי". הייתי צריכה להשתתף באליפות ישראל ב-5,000 מ' ו / או במירוץ הרצליה שהתקיימו כשבועיים לאחר אליפות ישראל ב-10,000 מ'. הרגשתי שהגוף שלי מיצה את מאמץ התחרויות. לו הייתי מתייצבת על קו הזינוק, כנראה ששוב הייתי פועלת במתכונת "הכול בראש" ומתוך הרגל מגונה, הייתי לוקחת שוב את הגוף שלי לקצה. וזה בדיוק ההרגל שאני רוצה להמעיט בו בתקופה האחרונה. באותו סוף השבוע זה פשוט לא היה נכון, לפעול במתכונת "הכול בראש". לכן, ויתרתי על ההשתתפות בתחרויות אלה.
"הכול בראש" – אליפות ישראל ב-10,000 מטרים
לתחרות הזאת דווקא התאמנתי היטב. אמנם ידעתי שלא אוכל להיות בה בשיאי מכיוון שחודשיים קודם לכן רצתי מרתון מוצלח מאוד בסביליה, עם זמן שיא אישי. לא ציפיתי לשיא ב-10,000 אבל ציפיתי לרוץ בתחרות כמיטב יכולתי. לפי האימונים שקדמו לריצה זו ולפי ההכנות, "מיטב יכולתי" היה יכול להיות מוערך ב-35 דק' וחצי. רציתי גם להתמודד על התואר 'אלופת ישראל' במרחק זה.
גם ברמה האישית חשוב לי לרוץ כמיטב יכולתי ב-10,000. אני אוהבת מאוד את התחרות הזאת דווקא, אף על פי שאני יודעת שרבים ורבות מתחלחלים נוכח ההבנה שצריך לרוץ בסיבובים, כשבסך הכול יש 25 כאלה במניין, שיוצרים תחושה של אינסוף. ואם הריצה לא מתרחשת כמתוכנן ולא מתנהלת בהתאם לצפי התכנית, זה סבל של אינסוף. יחד עם זה, כשהריצה מתנהלת היטב, כשהגוף יכול לה, לטעמי זה מעין "זן-מוד" כזה ושום דבר לא יכול להפר את הלך הרוח הזה. במקרים כאלה, אני מונה את הסיבובים בליבי ובמהלך כל סיבוב אני פשוט נוכחת בו, הן בריצה והן בספירה.
בתחרות האחרונה, כפי שאפשר להבין, "זן-מוד" לא קרה. היה לי קשה מהצעד הראשון, מהסיבוב הראשון. הייתי עוד יותר בשוק כשהבנתי, לאחר מחצית הדרך, שעם כל חוויית הקושי והסבל, עברתי את מחצית המרחק ביותר מ-18 דקות. כל הסבל הזה, וזה הזמן על השעון?! כל האמת התפוצצה לי בפרצוף כמו יבלת טורדנית לא צפויה. כאן אמרתי לעצמי, שמכאן "הכול בראש", יש לי כל הכלים להיות לביאה ולהיאבק, אם לא על זמן שרציתי, לפחות על מיקום ראוי באליפות ישראל.
באותם הרגעים ידעתי שגם אם ביום נתון משהו לא הסתדר ו-"הגוף לא שם", יש לי משאבים פיזיולוגיים ומנטליים לנוע הלאה ו-"ללחוץ על דוושת הגז" ויהי מה. דבוקת הנשים שזכיתי לרוץ איתה הפעם חיזקה אותי אפילו יותר. מלבד המוטיבציה הפנימית שלי, היה לי גם עניין בתחרות. כל פעם מישהי אחת מאיתנו עקפה אחרת, מדי סיבוב היה תרחיש מפתיע אחר. באופן הכי בסיסי ופשוט, זה השאיר אותי סקרנית לגלות, איפה בסופו של דבר אוכל למקם את עצמי בסיומה של ריצה זו. עם הסקרנות ועם המנטרה "הכול בראש", דהרתי אל עבר הסיום.
לבסוף סיימתי את הריצה במקום השלישי באליפות ישראל ב-10,000 מ', לוקחת את המיקום הזה די "בשיניים ובציפורניים" ממתחרה ראויה אחרת, ועם סיפוק עצמי גדול, בעיקר לאור העובדה שגירדתי מעבר ל-"אדי הדלק" שלי עוד 300% ורצתי באמת הכי טוב שיכולתי לרוץ בערב התחרות. תרחיש ה-"הכול בראש" היה במקום, היה נכון לבחור במאבק ולא בוויתור בערב הזה ובתחרות הזאת. זה עבד, וממש אמרתי לעצמי בקול שאני גאה בעצמי ואין לי ולו טענה אחת בתולית לעצמי. וזה, בעיניי, הכי-הכי חשוב.
"ויתרתי לעצמי" – במקום לבוא למרוץ המשכתי לישון…
לאחר אליפות ישראל ב-10,000 התכנית כמובן הייתה להמשיך להתאמן. היו לי שבועיים לערך להכין את עצמי לתחרויות הבאות ולמאמן שלי, גזצ'או יוסף, הייתה תכנית מפורטת מה וכיצד לבצע בשבועיים האלו. אבל משהו בשבועיים האלה לא הלך, לא התחבר. ניסיתי דווקא. היו אימונים שהצלחתי להשלים אותם אף על פי שהרגשתי לא משהו בכלל, בלשון המעטה. היו אימונים שביצעתי בצל עייפות מאפילה על ההנאה, עם חוסר חשק מאבן שדחק הצידה להט ומשובה. תחילה נתתי לתחושות האלה פשוט להיות שם. האמנתי שיום-יומיים והן יחלפו, הלהט להתאמן יחזור, העייפות תחלוף.
לא כך קרה. במקום התרעננות והתחזקות, גופי היה נתון בדעיכה לא רק מבחינת היכולת שלי לגשת לאימון אלא בכלל לבצע אותו. כשביום שישי, באחת הריצות הארוכות, עצרתי אחרי 23 ק"מ מתוך 26 שהייתי צריכה לרוץ, הבנתי שמשהו פה לא בסדר. קודם כל, אם אין סיבה בריאותית לעצור, אני תמיד משלימה את האימון. ובטח שאני לא חדלה מהאימון לאחר שהשלמתי 95% ממנו. התפרצות התסכול שבאה לאחר שעצרתי רק הדליקה עוד עשרת-אלפים נורות אדומות אצלי בנוסף לכל אלה שכבר דלקו כמה ימים לפני כן. ניגשתי אל המאמן ופרשתי בפניו את מפח הנפש שלי ואת כל חוויית התסכול שנחתה על כתפי ונטלה קלילות ונינוחות מרגליי. לאחר שהקשיב בסבלנות רבה, עטף אותי בזרוע מרגיעה ובאוזן קשבת, ואמר את מה שאני סירבתי להגיד לעצמי בקול: "אני מבין את הבאסה שלך, והכי הייתי רוצה שנמשיך לעבוד חזק. אבל אם הגוף לא נותן, אין מה ללכת נגדו".
לאחר השיחה הזאת עם המאמן האישי, החלטתי שלפחות בשלושת הימים הבאים אני לא רצה ולא מתאמנת בכל דרך חלופית אחרת. ויתרתי לעצמי והתפנקתי כאוות נפשי. עשיתי כלום ובבקרים קמתי ביקיצה טבעית. קמתי יחד עם הציפורים והחתולים במקום בארבע וחצי. התפנקתי לי, מה שנקרא.
לא הופתעתי כלל נוכח התחושה של רווחה והקלה שבאה בתוך ההפוגה הזאת. המצב הזה, של חוסר-אימון, כלל לא הפריע לי. נהפוך הוא, הרגשתי שאני מתמלאת מהמנוחה הזאת ונותנת לגוף שלי להתאושש, להיבנות מחדש ולמלא היטב מאגרי פחמימה חיוניים, לבנות קצת את מסת השריר המדוללת, להשלים מחסור מסוים בוויטמינים ומינרלים. בחלוף שלושת הימים האלו, החשק לרוץ התעורר ונתתי לו דרור. יצאתי לריצה לפי תחושה.
ביום למחרת ביצעתי משהו קצת יותר תבניתי ומהיר, משהו בסגנון של להגביר לזמן מסוים ואז להאט וחוזר חלילה כמה פעמים. לאחר כשעה הרגשתי שזהו, די לי. ועצרתי. נשמתי לרווחה ורצתי מהפארק לכיוון הבית. ה-"די לי" הזה נמשך אל הבוקר של יום המחרת והתגלם אל שינה ערבה ועמוקה וממושכת. כשפקחתי את העיניים, דמיינתי את עצמי רצה. אמרתי לעצמי שזה בהחלט מהנה ואני אוהבת לעשות את זה, אבל הבוקר שוב, אוותר לעצמי. ה-"ויתור העצמי" השתלם וביום למחרת זיכה אותי הוויתור הזה בעוד ריצת שעה נינוחה, רגועה ומהנה, עם מוסיקה שאני אוהבת. מובן שוויתרתי גם על התחרויות שתוכננו. ומשהגעתי למסקנה הזאת, שהנה אני בוחרת לא להשתתף כלל בתחרויות ששובצו בתכנית, הייתי שלמה עם עצמי וגאה בעצמי בדיוק באותה המידה, כמו שהייתי בקו הסיום של אליפות ישראל ב-10,000 מ'.
הורדת הילוך לקראת המראה הבאה
בסופו של דבר היה לי שבוע כזה, שבו רצתי במצטבר שלושה ימים. השבוע שבא לאחריו היה בסימן ההחלטה לצאת לאימון רק בתנאי שיש חשק. במהלך כל השבוע הזה רצתי קל, לעתים כשעה לעתים מעט יותר. הבונוס הנוסף של השבוע הזה היה לתת לעצמי 'ללכת לאיבוד' במקומות לא שגרתיים ובכיוונים שלא רצתי בהם. נהניתי כל כך מגילויי הדרך החדשים, מהכוחות המחודשים, הפיזיים והמנטליים, מהיופי ומהשקט שבטבע. בשבוע שלאחר מכן פעלתי שוב, לפי תחושה בלבד, אבל הוספתי ריצות קצת יותר ארוכות וגם קצת משחקי קצב.
שקלתי גם לחזור לאימונים עם הקבוצה אבל משהו בראש שלי ובגוף שלי עוד לא היה מוכן לשמוע תבנית אימון סדורה. לכן שחררתי את הרעיון הזה. גזצ'או למעשה ידע היטב מתי בדיוק נחתי, כמה זמן ובאיזה אופן, ומתי התחלתי 'לחמם מנועים'. וכך, לאחר שלושה שבועות, הגעתי לאימון ראשון עם הקבוצה מאז האתנחתא. אני אפילו לא בטוחה שהופתעתי, כשבמקום לקבל איזושהי התאמה רחמנית, נשלחתי לדהור אחרי הדבוקה שלי במהלך האימון, אכן דהרתי ואפילו העזתי להוביל.
זה היה אימון מוצלח ומהנה מאוד. אימון כזה ששיוועתי לו זמן רב, עם תחושת סיפוק כזאת בסיום שעבורה היה שווה לחכות את החודש הזה. היה שווה לתת לגוף שלי דרור ממחויבות לאימוני הריצה המסודרים. לתת יותר מקום לאימוני כוח, לעוד תרגול יוגה, ולפעמים פשוט לשבת ולקרוא ספר, ובתוך זה לאפשר זמן שינה ראוי ותזונה מאוזנת, מספקת וגם מפנקת.
הצ'ופר על השקעה זו היה היפרטרופיה מסוימת ותחושה מחודשת של מסוגלות וכוח לדחוף, גם בריצה וגם בחיים. פשוט הפסקתי להרגיש עייפה כל הזמן! וכשהריצות הקלות כביכול החלו לגלוש לקצב דהירה הולל, הבנתי שאני כבר משתוקקת לחזור לתבנית מסודרת של אימון שיש לעבוד בו וריצות התאוששות קלות באמת.
ולסיכום…
לבסוף יש הבדל גדול בין מצבי "הכול בראש" לבין "ויתור עצמי". יש גם מצבים של "ראש בקיר", וזה קורה בדרך כלל כשהגוף שלנו לא שם. ובדרך כלל, אם דופקים את הראש בקיר חזק, מה שנשבר ראשון זה הראש, לא הקיר. או במקרה הזה, הגוף שלנו, הגוף הרץ. להקשיב לגוף ברגעים קריטיים ולבחור להתאמן בצורה שפויה, מהנה וכזאת שמאפשרת התאוששות נאותה וגם הנאה מהעשייה, זה לא ויתור עצמי. זה הקול השפוי בתוכנו שאחרי הכול, משתלם מאוד להקשיב לו.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
