מי היה מאמין שכתיבת שורות אלו תגיע לרגע האמת? הגבלות הקורונה הוסרו סופית ובפעם הראשונה נפגשנו ביום שישי האחרון למרוץ אמיתי של מגע אנושי. דפנה פרחי מספרת:
מרתון החולה שנערך לקביעת הקריטריון האולימפי על ידי בכירי הרצים בישראל פיזר עבור מרוץ העגור הילה של מסלול מהיר. זו היתה אחת הסיבות שגרמו למאות רצים לעלות צפונה כדי לבדוק את יכולותיהם אחרי תקופה ארוכה ללא מרוצים. בנוסף כמובן, מרוץ העגור זכה בתואר המרוץ הראשון ללא הגבלות אחרי משבר הקורונה. הרבה רצים לא רצו לפספס את שתי ההזדמנויות הללו.
לוח התחרויות של RUNPANEL – הכי מעודכן בישראל
מבחן הלוגיסטיקה והיערכות למרוץ
ישנם כמה נושאים שמטרידים רצים בנוגע להגעה למרוץ: חנייה, קרבת החנייה לזינוק, התנהלות על קו הזינוק מבינת צפיפות, זמינות של מים וקפה בבוקר הזינוק וכמובן – שירותים. גם אני וחבריי לנסיעה צפונה היינו מודאגים מהנושאים האלה (כיאה לרצים לחוצים לפני זינוק), ולכן בהנחיית המאמן, כשמדובר במרוץ מאד צפוני או מאד דרומי התארגנו על לינה במרחק של 10 דקות נסיעה מקו הזינוק. זו הייתה החלטה מצוינת, מה שהוריד את מפלס הלחץ ובהחלט עזר בבוקר המרוץ.
אני בכוונה מציינת את מפלס הלחץ, שלא לומר התרגשות; כולנו היינו מרוגשים מהמעמד, ונכון שהיו בתקופה האחרונה כל מיני “מבדקים” ומרוצים וירטואלים אחרים, אבל הרבה מאיתנו לא התחרו תקופה כל כך ארוכה, שהיינו פשוט מרוגשים כמו ילדים.
היינו בין הרצים שהגיעו מוקדם לאזור הכינוס וסדרני החנייה היו מצויינים. אספנו את הערכות יום קודם לכן, והיו חברים שאספו כבר בתחילת השבוע בתל-אביב, כך שיכולנו לצאת מיד לחימום. היו עמדות של קפה וכיבוד קל. כמה דקות לפני הזינוק מצאתי שירותים שלא היו מאד עמוסים, אך בהתחשב בעובדה שהמרוץ הוזנק בשמורת טבע היה לדעתי צריך לתגבר בעוד תאי שירותים.
לא ממשיכים לפני שמצטרפים לעדכוני RUNPANEL:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
על קו הזינוק נערך תדריך קצר של עופר פדן (מרתון ישראל), אך מי שעמד רחוק יחסית כמוני לא שמע כלום. הכרתי את המסלול מהמפה באתר המרוץ וידעתי שלא צפויות הפתעות מיוחדות, אבל בכל זאת, אמנם הן לא היו גדולות אך הן הגיעו:
מרוץ העגור התחיל בזינוק צפוף
הזינוק היה מאוד צפוף, לפחות במקצה ה-10 ק”מ שהיה המקצה הגדול. כיוון שהמרוץ גדל משנה לשנה, ולגמרי בצדק, אני צופה שבמרוצים הבאים יצטרכו לחשוב על פתרון מקצועי לזינוק. השביל הצר וכמות הרצים כבר מצריכים חלוקה לאזורי זמן, פריסת מחסומים מסיבית יותר, על מנת לרווח את הלחץ. עמדנו שם על קו הזינוק והאווירה היתה חגיגית ומרגשת, אך כפי שקורה לא מעט במרוצים בישראל, הרבה רצים לא עומדים במקום שבו הם צריכים לעמוד מבחינת קצב הריצה שלהם ויוצא שכולם נפגעים. גם המהירים, וגם המהירים פחות. אף אחד לא רוצה להידחף או להיות נדחף.
הריצה בשבילי האגמון באמת מרשימה מבחינת הנופים. השביל נוח לריצה, מישורי כמו שהובטח ואפילו מזג האוויר היה בצד הטוב בשבילנו. אי אפשר היה לבקש יותר. המסלול היה מסומן בחיצים קטנים לצד הדרך, ואני תהיתי לעצמי, למה במרוץ כביש איכותי כזה לא היו גם סימוני קילומטרים. נכון שכולנו עם שעונים מאד מדויקים, אבל עדיין, כבר עשינו את המאמץ והגענו לקבל את כל החוויה.
איפה שהוא בין הקילומטר השישי לשביעי פתאום הגיע חיתוך מהשביל, דרך קטע בשטח עשבי. אני לא הייתי מוכנה לזה, ואולי כי לא שמעתי את התדריך, אבל זה בא לי בהפתעה גמורה. היה חסר שם מרשל אחד ואולי עוד שילוט קצת יותר בולט ועוד כמה מחסומים, רק למען הבטיחות של הרצים. מעבר לזה, אין מה להגיד, מסלול משובח בכל קנה מידה.
“דברי במספרים גברת!”
אם נרשמתם למקצה החצי זה עלה לכם 190 ש”ח, ומקצה ה-10 ק”מ 170 ש”ח. לא כולל חולצה. החולצה בעלות נוספת של 50 ש”ח. לטעמי מחיר מעט יקר, בהתחשב בעובדה שהרבה רצים היו צריכים לכלול גם לינה באזור, ולאלו שלא, היו הוצאות דלק. נכון שכבר מזמן אנחנו לא משלמים על מוצרים אלא על “החוויה כולה”, אבל הבעיה מתחילה כשאנחנו לא מוצאים אותה דווקא בפרטים הקטנים: בתחנות המים חולקו כוסות פלסטיק, ושם בדיוק, בשנייה שכוס הפלסטיק נמעכת ביד ובקושי מספיקים לשתות משהו, המספרים עולים לראש ואי אפשר שלא לתהות, למה לא חילקו לנו בקבוקים? זה מתקשר לעניין סימון הקילומטרים והצפיפות בזינוק כי לשם בסוף מתנקזת כל החוויה שלה מצפים.
“מה זאת אומרת כל אחד אחרת?”
בכל מירוץ יהיו את המאוכזבים ויהיו את השמחים, בסופו של דבר הרי, כל אחד צריך לנהל את הריצה שלו נכון וחכם בשביל לסיים בתוצאה שאליה כיוון. בסביבה הקרובה שלי נרשם היי מטורף, למרות כל “ההפתעות הקטנות” שבדרך. עבורי זה היה המרוץ הראשון מאז מרתון ירושלים 2019 (!) כך שהלב שלי דפק ממש חזק בזינוק.
לפני כחודש ביצענו טסט עם קבוצת הריצה ורצתי 10 ק”מ ב 51:30 דקות. והנה חודש אחרי ואולי בזכות המסלול המהיר רצתי במרוץ העגור 48:19 דקות.
אצל כל אחד זה אחרת ולא תמיד הכל מתחבר, אבל יש חוקים של היקום שאי אפשר לצאת נגדם: טסט זה טסט ואילו מירוץ זה מירוץ. אפילו אני הייתי צריכה את המירוץ האמיתי בשביל “לחפור פנימה” בקילומטר האחרון. זה פשוט לא יכול לקרות אחרת.
גם זה היה חלק מהחוויה, שאיפה שהוא בקילומטר ה-8 התחלתי לשמוע את הכרוז ואת המוזיקה של הסיום, ואז נזכרתי בתחושה האמיתית של הדבר: להגביר את הקצב אפילו כשכואב, להגיד לעצמי שזה קורה עכשיו וזה לא הזמן לוותר, להתרגש שרואים את הסוף ולשמוע את הקהל. לראות את קו הסיום מולי, לעצור את השעון ולקבל מים ומדליה. וכן, התגעגעתי גם לחיבוקים של רצים מזיעים.
מרוץ העגור – ראשונים:
