מסלול ריצת שטח – מערד לכיוון ים המלח ל 23 קמ’ על 710 מ’

מתוך לוח מסלולי השטח של ראנפאנל בחסות סלומון
נעלי סלומון מובילות את השטח! קבלו קוד 20% הנחה בחנויות המותג ובאתר סלומון: RNP20 

בימי מלחמה יש למילה אסקפיזם משמעות ומשקל גדולים בהרבה מבימים רגילים. עבורי היא ממש מסמלת בריחה מהמציאות ואם כבר בבריחה עסקינן, המרחב שבו אני מרגיש מספיק רחוק מהמציאות הוא המדבר. הלא כלום שלכאורה יש בו הוא בדיוק מה שאני צריך על מנת לסדר את המחשבות ולהוריד את אלה המטרידות במורד צנרת הביוב המחשבתית.

רגע, לפני שממשיכים לתמונות ואל התוכן, הצטרפו לדיוור השבועי שלנו! תכנים מעולים מהפאנל:

נתונים טכניים:

• אזור: ערד – ים המלח, מדבר יהודה
• סוג מסלול: ריצת שטח, מעגלי
• רמת קושי פיזי: בינוני – קשה
• רמת קושי ניווט: בינוני
• זמן נטו ריצה: 5 שעות
• מרחק: 22.8 ק”מ
• טיפוס מצטבר: 710 מ’
• לינק ווייז לחניה בתחילת המסלול: חניה ליד מסעדת “מוזה” בכניסה לערד

מפה: (Israel hiking)

ערד – עיר רדומה

קרני שמש מוקדמות רק התחילו לבצבץ מבעד לבנייני תעשייה עייפים בערד. תחנת הדלק בה חנינו בכניסה לערד, הייתה עוד מנומנמת. נהג אוטובוס הקפצות רוכבים עם נגרר לאופניים עצר לידנו, פתח את הדלת והתעניין האם אנחנו מתכוננים לרכוב וצריכים הקפצה. היעדר אופניים בקרבתינו לרגע בלבל אותו, כי הוא לא רגיל לראות כאן רצים, אבל הוא שאל ליתר ביטחון. אחרי כמה משפטים וחיוכים הוא המשיך בדרכו לצוד קליינטים רכובים ואנחנו התחלנו לרוץ.

הפעם נתיב הבריחה מהמציאות לקח אותי דרך ערד למסלול שעלה לי בשעון בבוקר יום שישי וכלל כמה שמות שרק את חלקם הכרתי. “מה כבר אני יכול למצוא חדש שיורד מערד לים המלח?” – חשבתי לעצמי והתבדיתי. 

התוואי הישן של שביל ישראל שעדיין קיים ומסומן לקח אותנו הישר מהכיכר הראשית של ערד במורד נחל יעלים במקביל לכביש ערד – ים המלח. מי שעבר בשביל הזה לאחרונה יכול להבין את אחת הסיבות שבגללן החליטו להעביר את התוואי למקום אחר – אשפה, על כל גווניה, שנסחפת בערוץ נחל יעלים. הקרבה לכביש מחמירה את המצב עוד יותר ומשאירה שלדים של מכוניות מעוכות, מעקות בטיחות שבורים ושאר חלקי ציוויליזציה פזורים על תוואי המסלול. ברור שיותר זול להעביר את התוואי למקום אחר, שלא דורש הרבה תחזוקה ולא מחייב להתעסק בניקיון ופינוי פסולת אחרי כל מערכת גשם ששוטפת את האזור.

למרות כל התחלואות שפגשנו, נחל יעלים התגלה כמאוד מעניין ואף טכני לפרקים. פה ושם כביש 31 תרם את רעשיו ואף הבליח מעלינו, אבל בגלל שעת הבוקר המוקדמת והעובדה שהיה זה בוקר יום שישי, הרעש לא הטריד.

סימני ציוויליזציה בערוץ נחל יעלים (התוואי הישן של שביל ישראל)

שלושת ה”זוהר”-ים

רובנו מכירים את מצד זוהר המפורסם המתגלה לכל היורדים לים המלח מערד. מסתבר שמישהו בוועדת השמות מאוד התלהב מהמילה “זוהר” והחליט לפזר עוד כמה עותקים ממנה בין ערד לכביש הערבה. שלושה מהעותקים האלה פגשנו בדרך אחרי יציאה מנחל יעלים: רוג’ום זוהר, ראש זוהר ומצפה זוהר. שלושתם הם שאריות של מצדים עתיקים יותר או פחות או מבני שמירה הנמצאים במקומות גבוהים ואסטרטגיים. הנוף שנשקף מכל אחד מה”זוהרים” הוא מהפנט ולגמרי לוקח את הצופה למציאות אחרת שלווה יותר, שקטה יותר ומרגיעה.

מצפה זוהר

מפלים וגבים של נחל אבוב

למרות שמו החביב של הנחל, הוא מאוד שובב וטכני. טיפוסי סלעים, יתדות אחיזה פה ושם, תוואי מעוקי של נחל שטפונות קטן. עברנו דרך הרבה גבים די מלאים שלא נראו מזמינים במיוחד. כמויות הגשם שהאזור ספג עדיין לא היו מספיקות על מנת לשטוף את כל הלכלוך שהצטבר בערוץ הנחל בקיץ והמים בכל הגבים היו ירוקים וחלקם אף בעלי ריח ביוב. מכיוון שהריח לא עובר בצילום, השתעשענו עם לא מעט תמונות. 

ירידה בנחל אבוב

הצד השני של כביש 31 (ערד – ים המלח)

אחרי חצייה של כביש 258 המוביל לשטחי כריה של מפעלי הפוספטים וכביש 31 שכאילו מחלק את המסלול לשניים, התחלנו את החצי השני של המסלול – עליה חזרה לערד. נאקבים קטנים ולא מסומנים והרבה סימנים של הרועים הבדואים מסביב לקחו אותנו עד לקטע קטן של סינגל בוקק לאופניים. 

השטח כאן רחוק מלהיות בתולי והוא חרוש ע”י רכבי שטח ורועי צאן. ההתיישבות הבדואית כאן כל כך וותיקה שחלק מהשבילים כבר הפכו לסוג של אוטוסטרדות כורכר מדבריות. כמה משפחות מבני המקום עברו אותנו בנסיעה רגועה ונופפו לנו לשלום. רכב אחד אפילו עצר ונהגו הגדיל עשות ושאל אותנו אם אנחנו עולים לערד וצריכים הכוונה. הודיתי לו בנימוס ואמרתי שאנחנו מסודרים. 

הגדה הדרומית של נחל יעלים כאן היא סוג של דאון טאון בדואי עם חיים שוקקים ופעילות ענפה. למרות שהמסלול עבר ממש צמוד להתיישבות הבדואית, בחרתי לעקוף אותה על הגבהות מעליה ולצמצם את המפגשים שלנו עם הכלבים שמסתובבים שם חופשי. למרות שהינו חמושים בגז פלפל ואקדח, העדפתי לא להשתמש בהם. לפחות הפעם.

אחד הגבים בדרך בנחל אבוב

נחל טביה

הפתעה נוספת על המסלול הייתה טיפוס בנחל טביה – נחל קטן וצר שקצת מזכיר באופיו את נחל אבוב שירדנו בו קודם. חייב להודות שבחיים לא שמעתי על הנחל הזה, למרות שרכבתי הרבה באזור. הסיבה שנחל טביה פחות מוכר היא בגלל סינגל בוקק שיורד לנחל יעלים מערד על רכס מעליו. הנוף שנשקף כאשר יורדים בסינגל בוקק הוא ללא ספק יפה יותר וגם רכיב, בעוד שנחל טביה הוא קניון צר ועמוק שלא ידידותי לדו-גלגלי.

גלו את הווצאפ השקט שלנו:

 שיירה של גמלים מלווה ע”י כמה ילדים בדואים יחפים עברה מולנו ותהינו מה יש להם לעשות כאן? הנחל די יבש ואין כאן צמחייה שעשויה לעניין גמלים. מסתבר שהם עלו לכמה גבים עם מים להשקות את הגמלים. ראינו את עקבותיהם על החול הרך ליד הגבים מאוחר יותר. למרות הקרבה לכביש 31, ערוץ נחל טביה היה הרבה יותר נקי, מלבד שלד מעוך של רכב שדורדר מהכביש לוואדי. המנוע של אותו הרכב נסחף כמה מאות מטרים ממנו במורד הערוץ והעלה בי חיוך – הרכב “שפך מנוע”, חשבתי.

נקודת מבט לא שגרתית לתחילת עליה לערד בנחל טביה

חזרה אל ערד

נחל טביה נראה על המפה כמו פיתולים של נחש והוא לקח אותנו חזרה לערד. הכניסה לעיר דרך הנחל מאוד מעניינת. העיר עוטפת את הנחל משני צידיו ויוצרת סוג של מפרצים. כבר בחצי הדרך בעליה מתחילים לראות את הבתים של העיר ובשלב מסוים יש הרגשה שאנחנו כבר בתוכה, אבל המסלול מסרב לעזוב את הנחל ממש עד הסוף ונכנס לעיר דרך אחת משכונות העוני החרדיות שלה. ריח של אספלט טרי מלווה אותנו עד לרחוב יהודה – אחד הרחובות הראשיים של העיר, שבו אנחנו כבר חוזרים לרכב.

שיירת גמלים יורדת בנחל טביה

המוזות שותקות בערד

אחד האייקונים המפורסמים ביותר של העיר ערד תמיד הייתה מסעדת “מוזה” בכניסה לעיר. לא הייתה ריצה או רכיבה שעשינו באזור שלא הסתיימה בארוחה במסעדה האגדית הזו. זה כמו לבקר בירושלים ולא להיות בכותל. ממש ככה. כמה סימבולי היה לראות את המסעדה סגורה. ממש נזכרתי בפתגם על התותחים ועל המוזות. התקופה היא לא פשוטה, אבל חייבים לחזור לחיים ולעשות את מה שעושה לנו טוב. אני בטוח שהמוזות יתאפסו על עצמן ויפסיקו לשתוק. אני כבר מתחיל להעיר את המוזה שלי, כי עונת המדבר מתחילה.

מאת: ודים לינצקי

שתפו את זה, עם הכפתורים האלה: