מרוקו כיעד, התגלגלה לי על הלשון כבר שנים. בלי להבין באמת למה, משהו בצבעוניות, בריחות ובעיצוב קסם לי. זהו סיפורה של הרפתקת ריצת שטח אחת גדולה:
רצינו לשלב בין ריצת הרים מקצועית ספורטיבית, לבין הנאה מחוויות, אתגרי הטבע, הנופים והאנשים שבדרך. היציאה למרוקו, הכניסה נדבך, המאפשר התנסות עם גבהים חדשים: ריצה לפסגת הטובקאל תביא אותנו לגובה 4,160 מטר, וריצה בשטח טכני משתנה ומאתגר עם דרדרות, שלג, סינגלים ועוד, לצד וחוויה תרבותית. דורון גולדפרב ויניב שושן מביה”ס לריצת הרים מספרים על החוויה הייחודית.
לחצו פה להצטרף אלינו בקב’ השקטה של ראנפאנל:
איך מגבשים קבוצה?
חודשיים לפני מועד הנסיעה, הרצים הצטרפו אלינו לריצות של ימי שישי. זה אפשר להכיר ולהתחבר אל מובילי הקבוצה (יניב ודורן), וגם יצר חיבור בין הרצים עצמם. מעבר לכך זה אפשר לנו להכיר את היכולות של הרצים, לראות שהם מאובזרים מבחינת ציוד ריצה, נעליים ושיש תיאום ציפיות. ההכרות המקדימה, מורידה ואף מבטלת את מפלס החששות מהקבוצה.
היו רצים חזקים שהגיעו מעולם הכביש, אך השטח היה זר להם והיה מי שהגיע באימון שישי הראשון עם בקבוק מים של 330 מ”ל ל-3 שעות ריצה בשטח. אבל האימונים המקדימים עושים את שלהם. הרצים עברו סוג של סדנת הרים מיוחדת, בה דיברנו ותרגלנו טכניקה לריצת שטח מאתגר, ועבודה עם מקלות שדי חיוניים שם בהרים.
(צילום: אורן בוסקילה)
טסים לחוויה
מרוקו, פנים רבות לה, הרי האטלס, יש להם עוצמות מיוחדות. ההתרגשות התחילה עוד לפני הטיסה, כשנגמר הלחץ הוא הומר להתרגשות. בירורים אחרונים מראים שמזג האוויר הולך להיות לטובתנו. אחרי שבוע חם בהרים, הטמפרטורות יורדות ויהיו נוחות.
יום שלישי בבוקר, נפגשים בשדה התעופה, טיסה ישירה למרקש. מפגש קצר עם המארחים המקומיים, והיישר להרים. אבל לא סתם להרים, לכפר בשם אוריגן, לאקו לודג’, מלון בעיצוב מרוקאי, פה נבלה את הלילה הראשון. יש לנו לילה שלם רק לדמיין את חמשת ימי ריצת השטח שיתחילו עוד כמה שעות. המלון הזה הוא חתיכה מתוך הפאזל של חווית מרוקו, החדרים מעוצבים עם הקשתות המוכרות וכל חדר עם צבעים הייחודיים לו. בחוץ בריכה ומסביב הכל מלא צמחיה, דשא, פרחים, עצי פרי ואפילו טווס.
עולים לארוחת ערב, לחוויית הטאג’ין הראשונה, מבעד לחלונות, הכל הרים בשלל צבעי החום והאדום. לידינו יושבת חבורת אנגלים, שמספרת על עוד חבורת רצים שמסתובבת באזור. ההתרגשות גוברת ואיתה כל אחד לחדרו, לילה ראשון בהרים.
(צילום: אורן בוסקילה)
הגיע זמן רגליים
היומיים הראשונים מתחילים בשיפולי האטלס, באזורים הכפריים הנמוכים יותר. יומיים של ריצת שטח בין הכפרים ה”ברבריים”, בגובה של 1500-2000 מטר מעל פני הים. גובה שמקביל לאזור החרמון אצלנו. זה אזור כפרי שנראה כאילו הזמן קפא בו מלכת. רק הפלאפונים בכל פינה מסגירים את השנה והתקופה. באחד הכפרים, אחרי כשעתיים ריצה, נכנסים לאחד הבתים המקומיים. בעלת הבית מיד מוציאה תה, פת לחם עם דבש ושמן זית לצד נשנושי בוטנים.
זה הזמן לבחון את השורשים המרוקאים של אורן, אחד הרצים בקבוצה. המבחן הוא מזיגת התה, כמה שיותר גבוה ובלי לפספס. בהמשך יתברר שזה מבחן כמה הוא אוהב אותנו וכמה אנחנו רצויים ולא כמה הוא מרוקאי. עוד כמה כוסיות תה, וקדימה לדרך, יש עוד מעבר הרים ממנו נגלוש בריצה לכפר בו נעביר את הלילה הבא.
הריצה בוואדיות מפתיעה עם כמויות המים והצמחייה המדבר פה לבש ירוק ושלל מיני פרחים. בחציית מעברי ההרים, נראה שהיחידים שהלכו בהם אלו העיזים ורועיהם. ברקע שוב נוף הרים שופעי הצבעים, כל אלו יחד מעצימים את חווית הריצה.
יומיים של הסתגלות לניתוק מהציוויליזציה, הסתגלות לגבהים , וגיבוש של הקבוצה. בהמשך עולים עוד בגובה ואיתו הבילוי של – אחד בתחת של השני.
(צילמה דורון גולדפרב)
220 אצבעות
את הלילה השלישי, אנחנו מבלים באימליל, השאמוני של המרוקאים. בעונה שהגענו היא הדובדבן שבקצפת (או דובדבנים על העצים מכל עבר). זה המקום להצטייד לפני ההרים ורגע אחרון להתפנק במלון עם זרם חזק של מים חמים.
בוקר שלישי לריצת השטח, ארוחת בוקר קלה ואריזת ציוד. עולים לגג לבצע חימום ומתיחות, להעיר את הגוף, השרירים ומערכת העצבים, לפני שיוצאים לעבר ההרים. אימליל שוכנת בגובה 1,750 מטר מעל פני הים והתחנה הבאה היא בבקתת ההרים, בגובה 3,200 מטר. את החלק הזה לא עשינו בהכנה, מאילוצי זמן ועונות השנה, אבל ברגע שהגענו לאימליל בנובמבר, היה ברור ליניב ולי שהטובקאל הוא חלק מהמסלול. זהו יום שעיקרו טיפוס, הרבה עבודה עם מקלות, מעברים בין ריצה להליכה בהתאם לשיפוע והחמצן שנכנס לריאות, תוך ניסיון לנהל את הקצב בצורה יעילה ולהנות מהנוף שבדרך.
זה יום שמחייב אותנו ליתר ערנות על עצמנו ועל הרצים, לוודא שכולם בפוקוס, מסתדרים עם העלייה בגובה ודלילות החמצן. ניהול האנרגיה, התזונה והשתיה הופכים להיות משמעותיים, מכאן החזרה אחורה, אם תהיה בעיה, היא רק ברגל או על גבי חמור.
(צילם ליאור בר דור)
אחרי כמה שעות, כולנו מגיעים לבקתה ואפשר מעט לנשום לרווחה, לפחות בינתיים. הבקתה עמוסה במטיילים מכל העולם. ספרנו לפחות 10 שפות. המבנה גדול למדי אך מצויד בספרטניות, בכל זאת בקתת הרים. בקומה המרכזית, יש שולחנות וספסלים, מקום טוב לשבת יחד, להעביר חוויות ולצחוק. אחרי הפסקה קלה, ותדלוק, רובינו ממשיכים לעוד מעבר הרים בגובה 3,650 מטר, ומשם חזרה לבקתה. תוספת הטיפוס, מעבר לנוף הקסום שנגלה, מאפשרת הסתגלות טובה יותר לגובה לקראת יום המחר בו נמשיך ונטפס לפסגת הטובקאל.
מגיעים שוב לבקתה, כבר שעת ערב. חוטפים מקלחת קצרה בקומה מינוס אחת, ועולים לארוחת ערב. להרים הגבוהים, מצטרף הטבח שלנו, האוכל יהיה טעים, אין מה לדאוג. יושבים סביב השולחן ונזכרים שיום שישי היום, אורן מקדש על הלחם והתה. החושך יורד קצת אחרי השעה שמונה בערב ובהרים אני אוהבת לחיות לפי שעות האור. אז כשמחשיך אנחנו עולים כולנו להתכרבל ולישון.
(צילום: אורן בוסקילה)
אחרי לילה עם שינה לא שינה, ספק מהגובה, ספק מכמות האנשים בחדר, אנחנו משכימים לפנות בוקר. בחוץ יש כמה מעלות מתחת לאפס. הצצה על המטיילים שהשכימו לפנינו ונראים כמו אנשי הקוטב, עטופים במכנסי ומעילי סקי, מעט מערער את הביטחון לגבי הציוד שלנו. מצד אחד מאוד קר וגבוה, מצד שני אנחנו רוצים לשמור על קלילות ויכולת תנועה מהירה.
(צילם ליאור בר דור)
עולים לפסגה
השעה 6:00, קצת לפני אור ראשון, אנחנו מחוץ לרפוחיו, מוקפים בהרי ענק שחורים זרועים בכתמי שלג לבנים. קר לנו. מתחממים כמו לפני כל ריצה. מגלגלים מפרקים, מותחים שרירים, פורקים מתח. רובינו לא היינו בגובה 4160 מעולם, ואנחנו לא יודעים איך נגיב ואם בכלל נצליח להגיע למעלה.
אנחנו מלווים בשלושה מדריכים מקומיים. נערי הרים בתחילת שנות ה-20. קלי רגליים, טובי לב, חדי עין. זו החצר האחורית שלהם מאז ומתמיד. אני סומכת עליהם, הם יודעים להיות בזמן ובמקום הנכון, עם העדינות והרגישות הנדרשת, ללוות את האחרונים מקרוב בסבלנות ולאתגר את הראשונים לדחוף קצת יותר חזק. איתם אני מרגישה בטוחה, ונראה שהם משרים הרגשת ביטחון על כל הקבוצה.
בתחילת הטיפוס השבילים חלקלקים, מי השלגים הפכו בקור הלילה לקרח, בהמשך נטפס על בולדרים, נעבור מקטעי שלג ושלל הפתעות. ביננו לבין הפסגה מפרידים כ-900 מטרים אנכיים. מתקדמים בשקט וריכוז, מנסים להתחמם. מהר מאוד אנו פוגשים שיירות של מטפסים. ההתקדמות שלנו מהירה יחסית, גם ביחס למטפסים האחרים וגם ביחס להערכות של המלווים. מנסים באלגנטיות לעקוף ולהתקדם בקצב שהגוף מאפשר, למצוא את האיזון של המאמץ הרצוי ושל הנשימות. עוברות קצת יותר משעתיים ואת שקט ההרים שובר קול צלצול הפעמון. אנחנו בפסגה. יניב הביא פעמון מצרפת, עוד פעמון לאוסף ולהכנסת תרבות העידוד במרוצי ההרים.
(צילם ליאור בר דור)
הדרך למטה כבר מלווה בשמש מלטפת, אנחנו מתחילים בשביל לא שביל, משופע ודרדרתי. נראה כמו שביל סודי רק עבורנו. יתר האנשים חוזרים באותה הדרך בה עלו. השקט שוב מופר בשאגות שמחה ודהירה במורד השביל. הזהירים יותר מורידים הילוך, כל אחד מתגלגל לבקתה חזרה בקצב שלו. אנחנו 5 אנשי צוות, על 9 רצים, יחס חניכה יותר מפעוטון, מה שמאפשר הרבה גמישות בזרימה.
אנחנו ביום הרביעי לריצה, חזרנו מהפסגה לבקתה, כל 220 האצבעות חזרו מההר הקפוא. זהו היום הכי מאתגר מבין חמשת ימי הריצה ואנחנו רק במחציתו. לפנינו עוד מעבר הרים אחד וירידה ארוכה ומזוגזגת לבקתת ההרים הבאה.
(צילום: אורן בוסקילה)
היום מסתיים בבקתת הרים, הפעם בגובה 2200 מטר. הבקתה מנותקת מכל תקשורת, אבל מי צריך תקשורת עם העולם החיצון, כשאנחנו פה חבורה משובחת של רצים בהרים. מוחמד מוציא לנו בירות, ירדנו בגובה, אפשר קצת אלכוהול. אחה”צ יש פופקורן ותה על הגג, שם אפשר לפגוש מטיילים נוספים שעצרו ללון בהרים.
הלילה יורד, לינה יחד כולנו ועוד שתי מטיילות אנגליות בחדר אחד. הלילה השינה הרבה יותר טובה. כנראה הגובה הנמוך יותר השפיע וגם העייפות שהכניעה.
(צילם ליאור בר דור)
יום חמישי ואחרון לריצה
קמים לערפל כבד, שלרגע נראה שהולך להתפזר ואז הוא שוב חוזר. הראות פחות טובה מבימים הקודמים, אבל יש קסם אחר בדבר. היום האחרון יחסית קל, 11 ק”מ עם 450 מטר טיפוס בתחילתו ואז ירידה ארוכה ומתפתלת חזרה לאימליל.
בירידה הזו נתגלה הסוד הגדול, תמונה השווה אלף מילים. בעודנו רצים בירידה, עוברות מולנו זוג פרדות הסוחבות את הציוד למטיילים ועליהם מועמסים האופניים. אותם רוכבים שמטפסים אחרי הפרדות, כנראה עוד כמה שעות, יטוסו בירידות אין סופיות חזרה לעיירה אימליל. שאמוני של האטלס.
קבלו מאיתנו עוד כתבות נפלאות כאלה אחת לשבוע:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
(צילם ליאור בר דור)
לסיכום
חמישה ימי ריצה קסומים הגיעו לסיומם, מצד אחד זו הקלה עצומה, מצד שני אתה לא רוצה שהקסם הזה יגמר. חמישה ימים בהם הכל התחבר יחד ויצר את החוויה המושלמת, נופים, מזג אוויר, קבוצת רצים נפלאה, מלווים מקומיים שדאגו לנו להכל ומרוקו אחת אדירה. אפשר להגיד שהיה לנו מזל, אבל אני מאמינה שגם בשביל מזל טוב צריך לעבוד ולהתכוונן. יצאה איתנו למרוקו חבורה מדהימה של רצים אבל קודם כל אנשים, ההכרות המקדימה בשבילים לקראת הנסיעה יצרה קבוצה מגובשת, עם הרבה מקום לכל אחד ביחד ולחוד.
את מרוקו, קינחנו, איך לא, בשוק במרקש, מלא צבע, ריחות וטעמים. חזרנו לארץ עם טעם של עוד, היישר אל תוך ההכנות והתדריכים לאתגר הבא.
מאת: דורון גולדפרב ויניב שושן, ביה”ס לריצת הרים
צילום: אורן בוסקילה, ליאור בר דוד, דורון גולדפרב ויניב שושן