בית ג’אן, ישוב דרוזי על הר מירון הוא הישוב הגבוה במדינת ישראל בתחומי הקו הירוק. הנהגת בית ג’אן בה מתגוררים 12,000 תושבים, החליטה לאמץ את יום ההליכה הבינ”ל לפעילות ספורטיבית לתושבי הישוב. הם יצרו מרוץ שיצא מבית ג’אן לכיוון הר מירון, עם מקצים למרחקים של 10 ק”מ, 5 ק”מ, 3 ק”מ ו-1 ק”מ לגיל הרך ולבעלי צרכים מיוחדים. היינו שם והיה ממש מצוין!
מאת: צפריר ים
כל המשתתפים היו אורחי המועצה
בשבע וחצי בבוקר נכנסתי לבית ג’אן, נסיעה של כמה דקות בכבישי הכפר המפותלים הביאה אותי אל מקום הכינוס. מיד ניתן היה להבחין בסדר המופתי שאפיין את המרוץ כולו. סדרנים הכווינו את הנהגים אל מגרש החניה ומשם צעדנו אל מתחם הכינוס, שהיה אוהל ענק שיכל להכיל מאות אנשים.
בכניסה אל המתחם פגש אותי ראש המועצה עו”ד ראדי נג’ים, לחץ את ידי, התעניין מהיכן הגעתי וברך אותי יחד עם כל יתר הבאים לאירוע. הרשמה מהירה למרוץ, קבלת ערכה ואנחנו מוכנים. בעבר עסקתי במחיר שגובים ממשתתפי המרוצים השונים, כאן המקום לומר שההרשמה למרוץ זה הייתה חינם. כל משתתפי המרוץ היו אורחי המועצה המקומית.
במקום, לצד דוכני אוכל ושתייה כיד המלך, היו גם דוכן שעסק במודעות לסרטן השד, ולצידו דוכן של רשות הטבע והגנים שחילק מפות של שמורת הר מירון הסמוכה לנו. מנקודת הכינוס צעדנו אל קו הזינוק.
המרוץ הגבוה בארץ
כמה דקות לפני תשע התקבצנו לפני קו הזינוק, ובדיוק בזמן הוזנקנו למקצה של 10 ק”מ. המסלול מתחיל בתוך הכפר אבל מהר מאוד אנחנו יוצאים מהכפר ומתחילים להנות מהנוף של הרי מירון שסביבינו. משני צידי השביל ישנם שטחים קטנים המעובדים על ידי החקלאים של בית ג’אן. אחד מהחקלאים גידר את השטח שלו באופניים ישנים ובנה במקום גן לתפארת.
מרחוק ניתן היה להבחין היטב בהר מירון המתנוסס לגובה של 1200 מטר. אנחנו רק 200 מטר מתחתיו, אבל ביננו לבין הפסגה ישנם גאיות עמוקים כך שההרגשה היא שאנחנו בהחלט גבוהים.
כיאה לשביל הרים, גם המסלול שלנו אינו חף מעליות ומורדות. בשעה שאני רץ בעליה, אני מתנחם בעובדה שבדרך חזרה כאן תהיה ירידה. מזג אוויר קריר ונעים, האוויר יבש, הנוף מדהים, מה אפשר לבקש יותר מזה.
בית ג’אן – מרוץ ללא פודיום
המטרה של המארגנים הייתה ליצור מוקד לפעילות כלל תושבי הכפר ואכן, התושבים השתתפו ונהנו מהמרוץ. ניתן היה לראות במרוץ אוכלוסיה שבדרך כלל איננו זוכים לראות במרוצים. מאפיין בולט של המרוץ היה העדר מערכת למדידת זמנים. אחד המארגנים של המרוץ אמר לי: כל משתתף זוכה, פחות חשוב בכמה זמן עבר את המרחק. ואכן נראה שהמטרה הושגה. קשה היה שלא לראות את החיוכים של כל מי שעברתי לידו. כולם ברכו אחד את השני בלבביות והרושם היה שכולם נהנים.
רוקדים דבקה לשחרור
בסוף המרוץ חזרנו אל נקודת הכינוס ואז החלה החגיגה האמיתית. הרמקולים שהוצבו בתוך האוהל הענק השמיעו דבקה דרוזית והקהל לא היה צריך יותר מזה כדי להתחיל לרקוד. בתחילה היו אלו חמישה גברים משופמים שרקדו אבל מהר מאוד הצטרפו אליהם עוד ועוד חברים.
בסופו של דבר היו באוהל שתי שרשראות ארוכות, אחת של הגברים והשניה של הנשים. חינוך לספורט מתחיל בגיל צעיר, והמארגנים דאגו לילדים לא פחות מלמבוגרים. במתחם הכינוס הוקם הפנינג של מתנפחים, שולחנות יצירה, פינות איפור וכמובן, הרבה אוכל שחולק בנדיבות רבה. קבלת הפנים באמת הייתה מדהימה.
מבט לעתיד
פרנסי הכפר יודעים שספורט זה בריאות אבל גם תיירות. כעת הם שוקדים על מרוץ נוסף באביב, עת אדמונית החורש פורחת בחודשים מרץ אפריל לצד המסלול שרצנו בו. עם אירוח כמו שקיבלתי במרוץ האחרון, אתם יכולים להיות בטוחים שאהיה שם גם במרוץ הבא.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו: