שבועיים לפני היציאה למחנה האימונים של קבוצת Summit בפארק הלאומי טריגלאב שבסלובניה התכנסה הקבוצה למפגש תדרוך בביתו של אילן פריש. אילן הציג את התכנית למחנה, אשר מתקיים זו השנה הראשונה ולמעשה זהו מחנה ריצות ההרים הראשון מסוגו של קבוצה ישראלית. יוסי אוסטרוביאק מביא ל RUNPANEL את החוויה מבפנים בשתי כתבות מסלובניה.
מאת: יוסי אוסטרוביאק
אני איש של מספרים ונתונים, אני אוהב את זה וככל שזה פחות חשוב ככה זה מעניין אותי יותר. תיאור המסלול הועבר על המפה ובנתונים יבשים של מרחק וטיפוס מצטבר, כן כן, נתונים יבשים – ממש כמו שאני אוהב. תוך כדי ההסבר אני מנסה להשוות את המספרים המרשימים היומיים של טיפוס מצטבר נאה לאזורים המוכרים לי מריצות היום-יום שלי, לוחץ על כפתור ה-on של המחשבון הוירטואלי שלי בראש ומתחיל – ממממ… פה מדובר בעליה שהיא למעשה חמש פעמים טיפוס של הר כרמילה ברצף (יער הקדושים) ופה תהיה לנו ירידה של מדרגות מערת בני ברית כפול שש.
אני מביט סביב על פרצופי חברי הקבוצה הסובבים, ניתן להבחין שחלקם מתכווצים מעט למשמע המספרים, שלמען האמת גם עבורי היו קשים לעיכול כאשר מדובר על 80-110 ק”מ ו-6000-9000 מטרים טיפוס בשבוע, קשה להישאר אדיש, אבל לאילן ורומן (מאמני הקבוצה) נראה שאין ספק לגבי יכולתם של הנוכחים לבצע את המסלולים האלו יום אחר יום ועד לדובדבן שבקצפת הטיפוס להר הטריגלאב במסלולים של 25-40 ק”מ ו-1800 – 2500 מטרים של טיפוס.
נחים בסיג’ה
סוף יוני – אבל לא מוותרים על מעילי גשם
בימים שלפני הנסיעה, מה שנראה שהעסיק את רוב חברי הקבוצה היה נושא הציוד, מה להביא וכמה להביא. בינתיים, אילן ורומן החלוצים כבר נחתו בסלובניה ודגמו את המסלולים והחלו לטפטף את כלל האצבע שבהרים אין חוקים – מזג אויר יכול להשתנות בשניות, התחזית באפליקציות השונות היא בגדר המלצה ולכן להרים יוצאים מצוידים: בלי אולי ובלי אבל, עם מעיל גשם, עם מים ככל שניתן ועם אוכל.
יום הטיסה הגיע, מתוקף ביישנותי, לקח רגע או אפילו יותר עד שנפתחתי כלפי הקבוצה שאת מרבית חבריה כלל לא הכרתי לפני המחנה. כבר במהלך הטיסה הבנתי שמה שבטוח זה שהולך להיות מצחיק במחנה הזה, אולי גם קצת קשה אבל כמו שאילן אמר, “אתם הולכים להיות אחד בתוך התחת של השני השבוע הזה – ליטרלי”. אז אם כבר אחד בתחת של השני, אז שווה שיהיה גם הומור שילווה את זה. בהרגשת טיול שנתי בו כל אחד מספר איזה ממתקים הוא הביא, נוחתים אחרי טיסה לא ארוכה מידי בזאגרב בירת קרואטיה ומשם ממשיכים בנסיעה של שלוש שעות למלון דירות קטן, אינטימי ובעל שירות נהדר המשמש בעיקר עבור מטיילים הבאים לתור את הפארק הלאומי טריגלאב, שבעיירה הציורית והקטנה בוהיניסקה ביסטריצה הנמצאת למרגלות הרי האלפים היוליאניים. בבוקר, המחזה מהמלון מרהיב ומאפשר לצפות ברכסים העוטפים את העמק אשר אותם אנו מתוכננים לבקר, או יותר נכון לטפס וגם לרדת (משימה לא פחות קשה).
רומן ומקס בדרך לסיג’ה
תגליות חדשות בדרך להר ווגל
אין לי נסיון בריצות הרים כדוגמת האלפים או הרים אחרים ברחבי העולם מלבד אלו בארץ ומעט טרקים בניו זילנד בטיול של אחרי הצבא, אז המחשבה שלי, זו עם הנתונים היבשים, בסך הכל אמרה פשוט תכפיל את מה שאתה מכיר – אבל אוי כמה שזו טעות. ביציאה לשבוע כזה, יש לא מעט משתנים נוספים שנכנסים לתמונה: ההתאוששות והמאמץ המצטבר יום אחרי יום הוא משתנה מהותי ושונה מאוד מהיום יום שלנו, תנאי השטח הספציפיים ברמת השביל, האופי של הקרקע, אופי הירידות והעליות, האבנים, הרטיבות והאחיזה, הטמפרטורה… הכל אחר במחנה אימונים של שבוע בחו”ל.
סקירת שטח של רומן
המשלחת התחלקה לשתי קבוצות כאשר השוני בין הקבוצות היה המרחק היומי (המסלול היה מבוסס לרוב על אותן נקודות עיקריות עם שינויים קלים) כך שלמעשה במידה ועלה הצורך אנשים יכלו להתנייד למסלול קצר/ארוך יותר. אני מגלה שחלק נכבד מחברי הקבוצה הוא כבר בעל ניסיון קודם ואף עשיר בריצות הרים או מירוצים הררים כאלו ואחרים וזו בהחלט נקודת זכות לקבוצת סאמיט בעיניי. מידי שנה אילן ורומן מציבים מירוצי יעד קבוצתיים ותוך ליווי צמוד והכנה מקצועית ניכרת ההרגשה שהחברים יודעים לקראת מה הולכים בצורה מרשימה.
בבוקר הראשון שלנו במלון, אני מחליט להישמע לעצתו של רומן בנוגע לארוחת הבוקר, במילה אחת “להעמיס”. האמת שלא קשה, ארוחת הבוקר במלון מלאה ועשירה, גבינות, נקניקים, ביצים, ירקות ועוד. והמתכונת ההעמסה הזו (על אף שאין מדובר בתחרות) מביאה אותי לימים הארוכים האלו במצב תחילתי שבע ושדרש פחות אנרגיה במהלך היום מכפי שאני רגיל.
כן – יש מישהי (תמר לוי) בין העזים
דקות לפני היציאה למסלול הראשון, אני מחליט לצאת “כבד” לריצה, תיק ריצה שכולל 3 ליטר מים, מעיל גשם, כפפות, ערכת עזרה ראשונה, מקלות ואוכל, לי מסתבר, הכל הולך או… אוכל… (תגלית מספר 1) סנדוויצ’ים, פירות, סניקרס – בקיצור מה שבא ברוך הבא. בנוסף אני מוסיף תיק עם שלוש מצלמות (רפלקס, קומפקטית ואקשן) – טוב, יהיה כבד אבל מקווה שישתלם.
מגיעים בנסיעה קצרה לאגם בוהין, תדרוך מהיר של אילן ורומן לקבוצות ויוצאים לדרך, אני מצוות לקבוצה של המסלול הארוך ביום בו צפויים לנו כ-1800 מטרים של טיפוס על 25 ק”מ.
יורדים חזרה לכיוון אגם בוהין
מיד מהיציאה, מתחילים לטפס עד הבקתה ב-Ski Hotel, מדובר במקטע של 1000 מטרים טיפוס על 6 ק”מ.כל רץ שטח/הרים/אולטרה שמתאמן בארצנו הקטנה מכיר מקום עיקרי אחד לביצוע אימון שבו מרכיב השיפוע הוא כה משמעותי והמקום הזה הוא צוק מנרה שם ניתן לטפס כ-750 מטרים על 4 ק”מ וקצת. לא פעם במהלך השבוע אנשים יקבילו את העליות לעליה למנרה, “פה מדובר בחצי מנרה”, כאן זה מנרה ועוד קצת”.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
אז כאמור, עבור עליות כאלו הבאתי מקלות, לא? שולף אותם כבר בהתחלה ומגלה את תגלית מספר 2, וואלה הדבר הזה בהחלט עוזר! ההרגשה שהעומס מתחלק גם על הידיים ופחות על שרירי התאומים בהחלט מורגשת. מגיעים לבקתה, ולפני שמבצעים מלא מחדש של מים, רומן נותן התראת נוף מרהיב ראשונה, רוב רובו של השביל שעולה לבקתה היה מכוסה בעצים אך עם ההגעה לבקתה המשמשת גם תחנת רכבל לאתר סקי, כל רכסי טריגלאב במלוא הדרם נפרסים. מלמעלה הכל נראה קטנטן ותחושת ההישג של הטיפוס מתעצמת אבל עדיין נשארת בגבולות הנקודה שאליה הגעת ושממנה עוד אפשר לטפס הלאה.
מהבקתה ממשיכים לטפס לפסגת סיג’ה המרשימה, הנוף (וגם הטיפוס אליה) עוצר נשימה ומזל שהרוח בפסגה מחזירה אותה. מפסגת סיג’ה כבר ניתן לראות את הפסגות של הימים הבאים, צ’רנה פרסט, סביצ’ה וכמובן טריגלאב ששולט על כולם בצורה מרשימה. אז אם אמרתי שתחושת ההישג הגיעה לשיא נקודתי בבקתה, פה ההרגשה כבר היתה עילאית הרבה יותר, קשה לתאר אבל קל להרגיש. אני מתחיל לאבד את עצמי מרוב כל מיני תמונות, זויות, פרצופים שאני רוצה ומוכרח לצלם כדי לנסות ולהעביר אפילו במעט את התחושה.
כל הזמן בתנועה
לאנשים קשה להיפרד מפסגות, כך לפחות חשתי, הנסיונות לסחוט עוד דקה או שתיים על הפסגה נתקלים בסירוב של רומן שחייבים להמשיך בתנועה. אני מאוד מתחבר ואוהב את הגישה של רומן, הרעיון שבו אתה נתקע במקום במהלך ריצת אולטרה לדוגמה (או גם אימונים אליו) הוא בעייתי ויכול לפגוע בך גופנית ומנטלית, העסק יכול להתאבן, השרירים, וגם המחשבה. לדקור פסגה זה כיף אבל עדיין לא מדובר בטיול אלא באימון.
מסיג’ה, ממשיכים לנקודת תצפית על הר ווגל ומשם מתחילים לגלוש מטה חזרה לכיוון אגם בוהין תוך מעבר בין עדרי עיזים- מחזה שרק מדגיש את הפסטורליות הזו של ריצה בהרים. ממשיכים להתקדם עד המקטע האחרון שבו יורדים כ-1000 מטרים על 7 ק”מ בשביל דרדרת ארוך ואינו נגמר שמשמש בחורף למסלול סקי מפותל.
הירידה היא לא זמן המנוחה
באופן טבעי, אולי, אנשים חושבים שעליה היא תמיד החלק הקשה שבריצה, הדופק מטפס מהר, הרגליים שורפות, סה”כ לא תופעות שגורמות לנו לנוחות, אך לעומת זאת, הירידה נוחה, הדופק יורד ואפשר לרוץ לנו להנאתנו – מחשבה לא נכונה! כלומר מבחינתי לפחות ומבחינת חבר’ה אחרים בקבוצה, עליה זה בהחלט הדבר המועדף, ההרגשה של ריצה מהירה בירידה מלווה לעתים בחוסר ביטחון וחשש מנפילות/פציעות. תוך כדי הירידה הסופר מרוכזת שלי, רעם לפתע מפלח את השקט ותוך שניות הגשם מתחיל לרדת בלי יותר מידי התראות. מגיעים לנקודת הסיום ובמה שנראה כמסדר סיום, רומן מבצע בקרת נזקים ושואל כל אחד לשלומו, על הפנים ניתן לראות שיום ארוך עבר עלינו אבל לכולם ברור שתוך 15 שעות, כל אחד פה מוכן כבר לריצה הבאה. בתור כח חלוץ בשבוע הקודם להגעתנו, אילן ורומן דאגו היטב גם למיפוי המסעדות, בהרגשה שלי, רומן גם למד בעל פה את כלל התפריטים ושימש מליץ יושר למנות הדגל – נקניקים, שטרודלים, קרמשניטים ועוד – לטעמי הוא פגע בהחלט. ארוחות הערב בעיירה או בבלד השכנה, נתנו לי הרגשה מאוד נעימה של קבוצה מגובשת וכיפית (צחוקים כבר אמרנו?), גם כאשר במהלך המחנה היא חצויה לשתיים מבחינת האימונים.
הכניסה לסכין
פסגת צ’רנה פרסט וריצה על הסכין
המחנה תוכנן באופן פרוגרסיבי, כלומר הריצות מיום ליום נעשות קשות יותר מבחינת המרכיבים שלהן, בין אם מדובר בטיפוס או במרכיב הטכני של תוואי השטח. הטיפוס לצ’רנה פרסט כלל הכל מהכל, טיפוס עם מקלות בתוואי שטח בוצי, טיפוס על בולדרים, גם כזה עם הידיים, הדובדבן שבקצפת היה ריצה על שלוחת סכין שזהו למעשה שביל סינגל צר מאוד (40-50 ס”מ) שמשני צידיו ישנו תהום.
הטיפוס לצ’רנה פרסט החל למעשה ביציאה מהמלון, גם כאן, עיקר הטיפוס נעוץ בק”מ הראשונים, 1300 מטרים על 7 ק”מ בתוואי משתנה אבל טכני מאוד לכל אורכו. אני יוצא עם הקבוצה של המסלול הארוך ומתוכנן לדלג לקבוצת המסלול הקצר בבקתה שעל הפסגה כאשר יעצרו למלא מחדש, הבקתות לאורך השבילים מהוות אלמנט חשוב מאוד בתכנון ריצות שכאלו מאחר ואלו הנקודות היחידות המאפשרות מילוי נוזלים מחדש שעל פי רוב בעונה הזאת לא יספיקו להשלים פעילויות ארוכות כאלו.
את הקבוצה של המסלול הקצר אני מתוכנן כאמור לפגוש לאחר הריצה על שלוחת הסכין המטריפה שקשה לתאר במילים או להמחיש בתמונה את הרגשה הנקייה הזו של ריצה/הליכה שעל שביל כזה. תגלית נוספת, אבל לא חדשה – אויר הרים צלול כיין. האדרנלין גם הוא נכנס לשחק במקומות כאלו, יש איזה משהו באופן ריצה של בנאדם שבאמת ניתן לזהות שהריצה נעשית תוך התלהבות, ואנרגיות חיוביות, והסכין? הוא פשוט מושלם לדבר הזה.
האזור הזה של הסכין ופסגת צ’רנה פרסט היו פשוט מקומות נפלאים בשבילי לשלוף את המצלמה ולתעד, הטבע מדבר בעד עצמו ותמונה שווה אפילו יותר מאלף מילים.
אילן ב”רולינג הילס” סכינאי
לטובת הירידה מפסגת צ’רנה פרסט (וצילומים של החברה מהקבוצה השנייה), אני מצטרף לקבוצה של המסלול הקצר. גם הפעם, הירידה היא ממש לא עניין של מה בכך, המרכיב הטכני משחק תפקיד מרכזי ולא מאפשר ריצה רצופה בחלקים נרחבים של המסלול. הקושי הגדול הוא בריכוז הנדרש, בייחוד אחרי ימים ארוכים של שעות על הרגליים, טיפוס מצטבר ועייפות וכמובן היכולת הנדרשת למקם נכון את הגוף ואת הרגליים על מנת למקסם את המהירות בירידה.
הדרך חזרה גם תמיד מלווה באיזה מין נפילת מתח כזו, כלומר היית כבר על הפסגה, התלהבת, הצטלמת ומה נשאר עכשיו? לחזור ושיהיה כמה שיותר מהר למלון כי רעבים, עייפים וכן, גם קצת מסריחים. ואילן ורומן דאגו להדגיש ולהתריע על כך בכל ריצה, העייפות הזו או נפילת המתח כמו שאני קורא לה, עלולה להביא אותך למפגש עם הקרקע אז תהיה עירני. לבסוף , מגיעים חזרה לעיירה, החבר’ה מעיפים מבט שוב לפסגה שעד לפני כמה שעות היינו עליה ומתקשים להאמין שאת הדבר העצום הזה טיפסנו וגם ירדנו.
רומן שועט בירידה
סביצ’ה לא אכיל
יום הריצה השלישי ברצף מתחיל כבר בפרצופים מעט עייפים שאפשר להבין. דלתות המיניבוס נפתחות בחניון של מפל סביצ’ה מעניקות הרגשה של דלתות טיולית הנפתחות לפני יציאה לניווט לילי בצבא. במתכונת הרגילה, הקילומטרים הראשונים נפתחים בטיפוס לבקתת דום נה קומני, כ-800 טיפוס לשבעת הק”מ הראשונים.
בבקתה, ממלאים מים ואוכלים מהצידה שהבאנו. את הסנדוויץ’ שלי איכשהו הצלחתי לשכוח, החבר’ה מציעים בנדיבות כל אחד מצידתו אבל אני בוחר לנסות את הסנדוויץ’ המקומי שנמכר בבקתה. הגודל מבהיל ונראה שבתמורה לארבעה יורו העסקה משתלמת, למעשה קיבלתי סנדוויץ’ רב יומי 🙂 שיכול להחזיק אותי ואת יתר הקבוצה… טוב נו, רק אותי.
סופר סנדוויץ’
בדרך חזור, צפויות לנו שתי נקודות עניין, אגם נעלם שנמצא בגובה של 1300 מטרים מעל פני הים וירידה סופר תלולה עם יתדות המחוברים לקירות הסלע עד ההגעה לחניון של המפל. ללא ספק, שתי הנקודות לא איכזבו, אגם מטורף עם מים קרים שבדיוק באו בזמן לטבילת הרגליים וריענונם. מים צלולים, צבע מדהים, מזג אויר נעים רק מגבירים את החשק להישאר, אבל רומן, שוב וכרגיל בצדק ועל אף התחנונים לעוד כמה דקות, עוד כמה תמונות, מבקש להתארגן במהרה לפני הירידה הגדולה הבאה.
האגם הנעלם
בשלב הזה אני ממתין לקבוצה של אילן על מנת לחבור אליהם. בינתיים אני מספיק לספוג את האויר הצלול בקצה המצוק, כזה שגורם לך להרגשה של “למה לרדת??” – מזל שרומן לא בסביבה… 🙂
הקבוצה של אילן מגיעה ואנחנו אט אט מתחילים לרדת למטה בירידה שעל פי רוב מצידה האחד היא קיר ומצד השני תהום. סוג של ירידה שאתה לא רוצה להיות לא מרוכז בה – אין מקום לטעויות. מגיעים לחניון המפל, ומסיימים את חלק א’ של המחנה, כלומר את הרכסים הדרומיים והמערביים של הפארק הלאומי טריגלאב. המבט אל ה”קיר” אותו זה עתה ירדנו הוא בלתי נתפס, אנשים מנסים לצלם, גם אני, אבל מבינים מהר מאוד ששום תמונה כנראה לא באמת תמחיש את התלילות של המצוק הזה.
ירידה על בסיס יתדות[/caption]
התראת טריגלאב
יום שבת הוקצה למנוחה, גם לאחר שלושה ימי פעילות רצופים וגם יום לפני ריצת הדגל של המחנה, הטיפוס להר הטריגלאב. כפי שציינתי רמת הקושי הלכה וגדלה עם התקדמות המחנה אבל חשוב מכך, מבחינתי האישית, אני מרגיש שגם הלמידה שלי הלכה והתקדמה עם הריצות, טכניקות שהודגמו על ידי אילן ורומן (מקלות, טיפוס, ירידות טכניות) וטיפים חשובים בהקבלה למירוצים באירופה (תזונה, תוואי שטח וכיוב’) והבנה שבהרים – אין חוקים כתובים, לכל אחד מתאים משהו אחר, בכל הר קורה משהו אחר וההיערכות היא חלק בלתי נפרד מכל מהלך שאתה מתכנן ומבצע.
מאת: יוסי אוסטרוביאק
——————————————
מנוי למגזין האופניים הטוב בישראל פה: https://goo.gl/4tGh4F
מנוי למגזין הריצה הטוב בישראל פה: https://goo.gl/Auzkl9
——————————————