ברצוני לשתף אתכם באירוע שהתרחש לפני שלושה ימים. האירוע מזעזע ומסוכן ואני, לצערי הרב, לקחתי בו חלק מרכזי. הפעם זה קרה לי. כדי שבפעם הבאה זה לא יהיה אתה, אני ממליץ לך להשקיע את שלוש הדקות הבאות בקריאה, הפנמה ומחשבה איך ניתן לעזור לי כאן ועכשיו כי זה דחוף לי אבל גם לך!
זו הייתה התוכנית
שש ורבע בבוקר יום רביעי, מזג האויר מדהים, עדיין קרירות של בוקר, השמש עושה הכנות אחרונות לפני זריחה. האור עודנו ביישן ולא התייצב בנחישות ואני מחנה את הרכב מול כפר הבפטיסטים (החלק המזרחי של פתח תקווה) לריצת שטח לאורך שביל ישראל. התוכנית הייתה לרוץ תחילה צפונה לאורך שביל ישראל ובמקביל לנחל הירקון, לחלוף מתחת לכביש 5, להמשיך עם השביל מערבה ולעבור מתחת לכביש 40. להגיע לאבו ראבח ומשם לחזור לכיון הרכב, לשתות ולהמשיך לרוץ עד לבריכת הנופרים. מבטיח להעלות בקרוב כתבה באתר RUNPANEL על המסלול עם תמונות וסרטונים כי זה אחד המקומות המדהימים בארץ.
משמאל: צפריר ים (התמונה מכתבה על מרתון החומה הסינית בו השתתף)
זה מה שהיה בפועל
התחלתי לרוץ כמתוכנן. הגעתי לבית הבטון, עצרתי לרגע להתבונן ביצירה היפה הזו (סה”כ חדר מכונות אבל עם סטייל של מלון תורכי מפואר). משם חזרתי 20 מטר, חציתי את נחל הירקון על גשר פלדה שניצב שם והמשכתי על שביל ישראל לכיוון כביש 5. התחלתי להכנס מתחת לגשר עליו עובר כביש 5 ואז הבחנתי בכלב יושב על השביל מצידו השני של הגשר. הכלב ישב בערך 50 מטר ממני. מתחת לגשר היה די חשוך ולא יכולתי לראות היטב את האזור בו נמצא הכלב.
כאן המקום לומר שאני רץ שנים באזורים הללו. אני מכיר כל שביל באזור ופגשתי לאורכו בעלי חיים רבים: כלבים, חזירי בר, דורבנים, תנים, נמיות, שועלים, נחשים ואפילו בני אדם. לפעמים אני רץ שם לבד ולפעמים עם חברים, גם בחושך מוחלט ללא פנס אני מרגיש באזורים הללו נינוח ובטוח. אני יודע איך להתנהג עם בעלי חיים, מכבד אותם, אוהב אותם ונזהר מהם כשצריך. אף פעם לא הרגשתי פחד בקשר שלי עם חיות. הפעם זה היה שונה. היציבה של הכלב הזה אמרה לי שצריך להיות עירני מאוד וזהיר. עצרתי והתבוננתי היטב לכיוונו. הבחנתי בעוד שתי דמויות, שבשלב ההוא נראו לי כמו שני ילדים שמשחקים, כמה מטרים מהכלב. הכלב ישב זקוף ודרוך והגן על “הלהקה שלו”. מפגש של כלב אגרסיבי המנוהל על ידי ילדים צעירים יכול להסתיים לא טוב מבחינתי. צעקתי לכיוון שלהם שיקשרו את הכלב ויתרחקו מהשביל אבל הם לא שמעו אותי.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
המפגש
המשכתי לצעוק לכיוון שלהם, נופפתי בידיים והתקרבתי עוד כמה מטרים לכיוונם ואז הבחנתי שמדובר בשתי נשים, ושיש איתן עוד שלושה כלבים גדולים מאוד. בו זמנית קלטתי גם שהכלב שישב באמצע השביל, קם והחל לדהור לכיווני תוך כדי שהוא נובח נביחות אזהרה. בחישוב מהיר של האפשרויות שעמדו לפני פסלתי מיד את האפשרות של בריחה מהכלב. הוא רץ הרבה יותר מהר ממני והיה משיג אותי תוך כמה שניות כשהוא תוקף אותי מאחור. החלטתי להגן על עצמי ולקוות שהבעלים תגענה במהירות נוכח הצעקות שלי שהיו בעוצמה מקסימלית, גם כדי להפחיד את הכלב וגם בשביל למשוך את תשומת לבן של הבעלים. הכלב מצידו תרם גם הוא לרעש כהוא נובח תוך כדי ריצה. כל האירוע הזה מתרחש מתחת לגשר רחב ונמוך יחסית עם אקוסטיקה שמגבירה רעש והאדרנלין הציף את גופי בטירוף. חלפו חמש שניות, שהרגישו כמו נצח, והכלב קיצר טווח ופגש אותי. פגשתי בחיי כלבים רבים וגם גידלתי כלבים. אני לא חושש מהם, מביט ישר לתוך העיניים שלהם ומנסה לחשוב מה התוכנית שלהם לגבי. הכלב שפגשתי היה רגוע ובטוח מאוד בעצמו. זה היה כלב מגזע ברניז, דומה מאוד לסן ברנרד (רק בצבע שחור).
לפגוש כלב בגובה 65 ס”מ ששוקל 60 קילו כשהוא מרגיש שהוא מגן על הלהקה שלו זו חוויה לא סמפטית בכלל. הוא ניסה להתקרב לעבר אחת הידים שלי והורחק על ידי בעיטה לכיוון הראש. לבעוט בכלב תוקף זו הדרך היחידה להגן על עצמך אם אתה בידיים חשופות. אבל, זה מאוד מסוכן. לכלב יכולת טובה בהרבה משלנו לשנות כיוון. אם התנועה של הרגל לא מהירה מספיק או צפויה מבחינת הכלב, השיניים שלו יפגשו את הרגל שלכם ולא הראש. רמת הריכוז צריכה להיות אדירה ועוצמת הבעיטה צריכה להיות מקסימלית. למי שעוד לא נפל האסימון, עברתי תוך 60 שניות מריצת בוקר רגועה לאורך הירקון לקרב הקשה ביותר שניהלתי אי פעם על חיי. היה לי ברור לחלוטין שאם הבעלים של הכלב לא יודע איך להשתלט עליו, אחד מאיתנו ישלם בחיים שלו. הסיכויים שלי לא היו טובים אבל לא הייתה לי כוונה להפסיד בקרב הזה.
כלבים מסוג ברניז
לא כוחות
כזכור, הדבר האחרון שראיתי לפני שהכלב התחיל לרוץ לכיוון שלי היה שיש במקום שתי נשים או שני ילדים. האמת שלא ציפיתי בשלב הזה לעזרה מהם, אבל היו שם עוד שלושה כלבים שהבחנתי בקושי בהם. כעת תוך כדי הקרב נזכרתי בהם ואז הבנתי שהכלב התוקף גרם לי להסתובב עם הגב לכיוונם. מיד הפנתי מבט לאחור וראיתי כלב ברניז נוסף מגיע עם כוונות מאוד ברורות להפוך אותי לקציצות. לנהל קרב עם שני כלבים ששוקלים 60 קילו כל אחד, זה ממש לא פשוט. אתה צריך להיות סוג של לוחם קרטה קשוח עם גמישות של רקדנית בלט.
כלב ששוקל כמעט כמוך ועומד יציב על ארבעת רגליו לא זז לאחור כאשר הוא חוטף בעיטה. היא אמנם מונעת ממנו לשני רגעים לתקוף אבל אז הוא מתעשת שוב. זה כמו לבעוט בקיר בכל החוזק. באיזה שהוא שלב מתחילים להתעייף, לאבד שיווי משקל, ולהתמהמה עם הבעיטה הבאה. מזל שהאדרנלין מאפשר לנו לתפקד טוב יותר.
תוך כדי בעיטה ברגל שמאל לכלב שמשמאלי, הכלב שמימיני הצליח לתפוס את ברך ימין שלי ולנעוץ שני ניבים עמוק בבשר, עוד לא הרגשתי כאב בשלב הזה אבל הוא עירער את שיווי משקלי. הכלב משמאל לא היה זקוק ליותר, הוא הצליח לנעול מלתעות על השוק שלי כ-15 ס”מ מעל הקרסול. באופן פארדוקסלי אני חייב את פרצופי לפחות, אם לא את חיי, לעובדה שהוא לא הרפה מהנשיכה כי זה מה שהאט את הנפילה שלי על הגב. תוך כדי נפילה קפץ עלי הכלב מימין הישר לכיוון הפנים שלי. למזלי הצלחתי לחבק עם יד ימין את צווארו תוך שהפה שלו מורחק ממני. המצב היה נואש: אני שוכב על הגב, מחבק ביד אחת כלב ענק ובו זמנית הכלב השני נועץ את שינייו עמוק בתוך השוק שלי ולא מרפה.
בעלת הכלבים
בשלב הזה הגיעה בעלת הכלבים. אני לא יודע מה קרה בשלוש השניות הללו, אני יודע שהיא השתלטה על הכלבים, קשרה אותם והם לא ניסו לתקוף אותי יותר. אני זוכר את תחושת הכעס האדיר שמילא אותי למראה פרצופה של הבעלים. הרשלנות שלה כמעט עלתה לי בחיי וללא ספק גרמה לי לנזקים קשים בגופי ויתכן שגם בנפשי. היא מצידה אמרה שיש ביטוח ושהיא ממש מצטערת שהכלבים תקפו אותי.
התיישבתי על אבן גדולה בצד השביל, נותן לדופק שלי לרדת ולגוף להירגע. עם הירידה ברמת האדרנלין, כך גברו הכאבים בכל חלקי גופי. רגל שמאל דיממה בצורה מעוררת דאגה. הגרב כבר היתה ספוגה בדם. רגל ימין דיממה גם היא, הכאבים שם היו חזקים לא פחות ואולי אף יותר (קשה לי למדוד רמות של כאב). כף יד שמאל הייתה שרוטה מהסטירות שהכנסתי בכלב בזמן שהוא חשף שינים תוך כדי שהלסת שלו נעולה על הרגל שלי וזרוע ימין כאבה מהחניקה שלי את צווארו של הכלב שהיה בקוטר של צוואר עגל צעיר.
שלפתי את הפלאפון הקטן שאיתו אני רץ בדרך כלל, עם ידים כמו שלי (גם גדולות וגם רועדות מכעס) היה קשה מאוד להקליד את הפרטים של הגברת ולכן חזרתי ושאלתי אותה שוב ושוב כדי לאמת את ההקלדה. היא מצידה אמרה שאין לה פלאפון, אין לה תעודות, אין מפתחות, בקיצור, אין שום דבר. כן, אני יודע שבשלב הזה היה נכון לקרוא למשטרה, המחשבה חלפה בראשי, אבל חשבתי שהגברת שעומדת מולי לא משקרת. מסתבר שטעיתי בענק. היא נתנה לי שם מלא, כתובת מגורים, מספר סלולרי, מספר ת.ז, דבר מזה לא נכון! היא עמדה מולי ושיקרה ללא שום רגש.
מזהים אותה? התקשרו לצפריר: 050-5300905
המשכו של יום כיף בפתח תקווה
אספר כאן בקצרה את המשך הקורות אותי באותו יום למען אלו שעוד לא ננשכו. תחילה נסעתי לבית חולים. כן, צריך לחנות קודם את הרכב ואחר כך לצעוד למיון, אפשר כמובן להזמין אמבולנס אבל אני לא אוהב את הרעש שהם משמיעים בזמן הנסיעה שלהם. שבע וחצי זו לא שעה טובה במיון (לא יודע מה כן שעה טובה להגיע לשם). מבקשים פרטים בקבלה, שואלים למה הגעת ללא הפניה, אתה מדמם? זו לא סיבה להגיע לבית חולים ללא טופס 17.
מחתימים אותך על התחייבות כספית. עוברים את השלב הזה מגיעים לאחות ראשית, היא קבעה שאני פצוע (אני גיליתי לה), אתה מספר 398, תמתין יקראו לך מהאורטופדיה. אני ממתין, הדם מטפטף על הרצפה.
חוזר לאחות, טוב, תלך לחדר 16 באורטופדיה, האחות שם תחבוש אותך. מדדים לחדר 16, אין אחות, אבל אל דאגה, באחד הדלפקים יש פקידה. “היא לא בחדר שלה?” באמא שלי, לא, בדקתי גם מתחת לשולחן, היא לא שם”, “טוב, אחפש אותה … עוד כמה דקות היא תגיע”.
מגיעה האחות. מתבוננת בי ושולחת אותי לרחוץ רגלים. במחשבה לאחור, הייתי צריך אז להיכנס למקלחת לחצי שעה ולהרגע, אבל זה בא רק בערב כשהתרחצתי בבית. לאחר שהאחות חבשה אותי הולכים לרופאה. היא מורידה את התחבושות, מסתכלת ואומרת לי שאני פצוע קשה. באמת? אני שואל. “צריך לתפור אותך” היא אומרת, “לך לאורטופדיה הם יתפרו, אבל לא כעת, הם בישיבה, תמתין זה ייקח זמן, רוצה משהו לכאבים?”
לאחר שעה הגיעה הרופאה באורטופדיה ואמרה שנשיכות של כלב לא תופרים, אני בינתיים שוב לא חבוש (הרופאה הורידה תחבושות, זוכרים?). שואל אם סוף סוף יכולים לחבוש אותי כמו שצריך ולשחרר. חובשים, משחררים, לא שוכחים לבקש טופס 17 ושולחים אותי למשרד הבריאות. חובה ללכת לדווח על הנשיכה “זה גם מאוד חשוב בשבילך”. במשרד הבריאות יושבת רופאה, מבקשת להוריד את התחבושת ולראות את הפצעים. “מי יחבוש אותי אחר כך? אני שואל ולא מקבל תשובה. לא מוריד תחבושת אני אומר לה.
הרופאה אומרת שרצוי לאתר את הכלבים ולבדוק אם הם מחוסנים או לא. מי בודק? אני שואל, “אני לא יודעת, אני מעבירה את הדיווח לוטרינר העירוני, הוא אחראי”. היא החליטה לא לחסן אותי נגד כלבת כרגע, אך אם יתברר שהכלבים חולים חשוב לחסן במיידיות. אני משאיר פרטים, מקבל אישור, ויוצא לכיוון הוטרינר העירוני. בזמן הזה חשבתי שמדובר בכלב סן ברנרד, אין כלבים כאלה בפ”ת, הם כנראה ממקום אחר או לא רשומים אצלנו. מי יודע לאתר את הכלבים אני שואל, אנחנו לא יודעים, אולי המשטרה, לא אנחנו.
בשלב הזה גיליתי שכעת לקראת שלוש אחר הצהריים, התעוררתי בארבע וחצי בבוקר, נלחמתי בכלבים, ביליתי במיון, במשרד הבריאות ואצל הוטרינר. מדי פעם שתיתי מים אבל אני רעב, עייף, מתוסכל מהשירות שקיבלתי מכולם. אין לי כוח גם למשטרת פ”ת היום, את הכיף הזה נשאיר למחר.
סיכומו של דבר
הגשתי תלונה במשטרה, הם אמרו לי את אשר כבר ידעתי קודם, כל הפרטים שבעלת הכלב נתנה, לא נכונים. מסתבר שיש ריבוי מקרים של תקיפות כלבים של אנשים שרצים או רוכבים על אופניים. הכלבים הללו יכלו להרוג אותי ללא שום קושי. אני לא בחור קטן ולא נכנס ללחץ יותר מדי מהר. אם היה שם נער או אדם מנוסה פחות, הוא היה מת במקרה הטוב או משנה את צורתו לקציצה במקרה האחר. רק אנחנו, רוכבי האופניים והרצים בשטח, יכולים לדאוג לעצמנו. משטרת ישראל, משרד הבריאות, השרותים הוטרינרים וכל יתר הרשויות שאמורות לטפל בנושא עסוקות כנראה בדברים אחרים.
על פי החוק כלב חייב להיות קשור והבעלים חייב להיות מסוגל לשלוט בו. במקרה של פגיעה, חייבים להכניס את הכלב להסגר של 10 ימים כדי לבדוק שהוא אכן לא חולה בכלבת. אם הכלבים הללו חולים, גם אם כרגע הם מרגישים טוב ולא ניתן לראות עליהם דבר, הם יכולים להדביק אותי בכלבת ועד שאגלה אם כן זה יהיה מאוחר מידי. הנגיף מתקדם בגוף בקצב של סנטימטר ביום, ברגע שהנגיף מגיע למוח, אין שום אפשרות להציל את האדם והוא ימות תוך 10 ימים מוות נוראי. אתם חייבים לעזור לי לאתר את הכלבים הללו!
(אם הנכם מזהים את הכלבים או האישה- אנא התקשרו: 050-5300905)
מאת: צפריר ים
צפריר ים, מורה למתמטיקה, אולטרה מרתוניסט, וקטנוען. נחוש במיוחד, אוהב לרוץ הרבה, קשה, ואתגרי, ורצוי בתחרויות שאינן שגרתיות.
מומלץ – מצטרפים לערוץ ראנפאנל בטלגרם: 
