לרוץ עם אגדת ריצה

הייתי בין הצעירים בקבוצה, רובם רצו ביחד שנים וחלקם הכירו עוד מהקולג’. אלן מילר היה אחד מהרצים היותר ותיקים, תמיד עם חיוך על הפנים, רץ בקלילות כאילו הוא מרחף מעל הקרקע ונקרע מצחוק מהדינמיקה בין חברי הקבוצה. הריצות המשותפות קירבו בינינו ולמרות שרוב חברי הקבוצה היו אמריקאים “אסלים”, מצאנו מכנה משותף, התחברתי אליהם ונשארנו חברים עד היום.

כ-155 מרתונים בתמונה, אני אחראי רק לחמישה מהם

כרטיס פתוח לכל החיים במרתון ניו-יורק

מריצה לריצה התברר לי שיש היסטוריה מפוארת לכמה מהחברים בקבוצה, אבל לאלן מילר במיוחד. הריצה הייתה כל עולמו. הוא מאמן לריצת צ’י (Chi-Running), מעביר סדנאות בתחום ועדיין לוקח פודיומים בגילו המופלג. בסוף שבוע אחד הוא נסע לוורמונט לרוץ 50 קילומטרים ביערות הרריים ובבוץ טובעני. הוא זכה במקום הראשון בקטגוריה וקטף את הפרס, בקבוק מייפל. בכל מרוץ מקומי הוא התהלך כסלב, כולם הכירו את מילר. אחר כך התברר לי שהוא רץ את מרתון ניו-יורק יותר מ-30 פעמים. 

אני ניסיתי להתקבל בהגרלה של מרתון ניו-יורק ללא הצלחה, אבל למילר כך מסתבר יש כרטיס פתוח לכל החיים. בקיץ 2020 חזרתי לארץ אבל נשארנו בקשר. לאחרונה הבנתי שהוא עומד לרוץ את מרתון ניו-יורק 2021 שמציין את שנתו ה-50. מילר הפחית מהריצה בשנים האחרונות, עקב מצבו הבריאותי אבל הניצוץ עדיין נשאר בו. הוא תכנן לרוץ את המרתון הזה בפעם ה-35 והאחרונה מבחינתו, וכך היה. דרך הפייסבוק ניכר היה שהוא מתרגש מאוד לקראת המאורע שהציף זכרונות של עשרות שנים וגם אחרי המירוץ האדרנלין סירב להתפוגג. תיאמנו פגישה בזום לראיון חוצה יבשות על אלפי מיילים של ריצה.

אלן מילר עם בקבוק המייפל של הזוכה בקטגוריית הגיל בוורמונט 50K

מפוטבול לריצה

אלן, איך בכלל התחלת לרוץ ומתי הבנת שאתה טוב בריצה?

“למדתי בקולג’ בניו-ג’רזי בשם רות’גרס, שם בכלל שיחקתי פוטבול. מבחינתי ריצה היתה מטלה או אפילו עונש שנתנו לנו באימונים. אחת העבודות הראשונות שלי לאחר הקולג’ היתה כמלווה של נוער בסיכון. באחד מהמחנות שאליהם נסענו ביער מרוחק, הסתבר לי שבכל יום על הנערים לרוץ כמה מיילים בשטח. לי לא היו בכלל נעלי ריצה אלא רק את נעלי הכדורסל שלי. באחת מהריצות הארוכות יותר של 10 מייל, הנערים בני שש עשרה התנשפו והתקשו לסיים את המרחק, בעוד שאני רצתי את המרחק די בקלילות בגיל עשרים ושמונה. מדריך קבוצת הנוער הבחין בכך ואמר לי שיש לי כישרון לריצה. 

בתחילת שנות ה-70 כשחבר טוב שלי התקבל לאוניברסיטת מיאמי הייתי נוסע אליו לתקופות, שם גם הכרתי את אישתי לעתיד. הצטרפתי לקבוצת רצי מיאמי (Miami Runners), היינו רצים יחד בשכונת קוקונט גרוב במיאמי עם הנוף של הים והעצים הירוקים ברקע. באותה תקופה גם התחלתי להתחרות במרוצים. המירוץ הראשון היה בפורט לודרדייל למרחק של 7.8 מיילים בפברואר 1978. תכננתי להיצמד לרצה מקומית מפורסמת בשם גייל אולינקובה שהיתה רצה עם קוקיות אבל כשהמירוץ החל היא טסה קדימה אל האופק ואני נשארתי הרחק מאחור. 

החוויה של המירוץ הראשון נתנה לי תיאבון להירשם לעוד מרוצים וגם למרתון ראשון בהילו שבהוואי ביולי 1978, אבל כלל לא התאמנתי. יומיים לפני המרתון חשבתי שכדאי לרוץ 10 מיילים בהרים של הוואי בכדי להתכונן – כמובן שזה היה רעיון מטופש אבל לא ידעתי איך להתאמן נכון למרתון. המירוץ היה לא קל, הררי וחם אבל למרות הכל בזכות גילי הצעיר סיימתי בתוצאה 3:18 שעות והרגשתי טוב בסך הכל.”

תחילת הרומן עם מרתון ניו-יורק 

מתי רצת לראשונה את מרתון ניו-יורק, איך הייתה החוויה לרוץ שם?

“לאחר המרתון הראשון בהוואי נתקלתי בפרסומת למרתון ניו-יורק והתלהבתי. הרי אני מניו-ג’רזי במקור, ביקרתי בניו-יורק הרבה פעמים ובשבילי לרוץ את מרתון ניו-יורק יהיה כמו השיבה הביתה. בזמנו (1978) לא היה קשה במיוחד להירשם למרתון ניו-יורק כמו היום אז פשוט נרשמתי. הקריטריון למרתון בוסטון שהוא הכי מפורסם ונחשב בארה”ב היה אז 3:00 שעות לקבוצת הגיל שלי ולזמן המטרה הזה כיוונתי. כשבועיים לפני המרתון התחלתי להרגיש כאבי שין ספלינט ברגל אבל הייתי נחוש לרוץ את המרתון ולהשיג סאב שלוש שעות. מהמייל השלישי במירוץ התחלתי להרגיש כאבים ברגל אך לקחתי החלטה אומללה והמשכתי לרוץ חזק. מצד אחד עמדתי ביעד והשגתי את קריטריון מרתון בוסטון בזמן של 2:59:53, מצד שני הרגל התנפחה לי ולא יכולתי לרוץ כשמונה שבועות לאחר המרתון. זה היה שיעור במחיר שאנחנו נאלצים לשלם כשאנחנו מתעלמים מהגוף שלנו”.

מרתונים בלתי נשכחים

מתוך 35 מרתוני ניו-יורק שרצת, יש כאלה זכורים במיוחד (לטוב ולרע)?

“כשאתה מתאמן לריצת מרתון התסריט האידיאלי הוא לסיים את החצי השני יותר מהר משרצת את החצי הראשון, נגטיב ספליט. לא מדובר רק בתוצאה או בקצב, אלא התחושה של לסיים חזק, לעקוף עוד ועוד אנשים לקראת הסיום כשאתה מלא באנרגיה. ב-1982 היה לי מרתון כזה, רצתי את המרתון בתוצאה של 2:41 שעות ואחרי המירוץ עוד עזרתי לאחי לעבור דירה, סחבנו רהיטים ועדיין הייתי מלא אנרגיה מהמירוץ.

עוד מרתון זכור לטובה היה ב-2008 כשזכיתי במקום הראשון לקבוצת הגיל שלי בגיל 60. הייתה פרשייה סביב הזכייה הזו: סיימתי בתוצאה 3:08:03 וחזרתי הביתה. בזמנו לא עשו טקסי פודיום לפי קטגורית גיל אלא שלחו אליך את הגביע או הפרס אחרי המרוץ. התקשר אלי בן-דוד ובירך אותי על הזכייה במקום השני בקבוצת הגיל שלי אז הייתי מבסוט. אחר כך התקשר מי שסיים במקום השלישי בקבוצת הגיל שלי ואמר שהזוכה במקום הראשון הוא איטלקי בתוצאה 2:38 ושיש לו הרגשה שהאיטלקי רימה. מסתבר שהאיטלקי בן ה-60+ שהיה רשום במקור למרתון נתן את הצ’יפ שלו למכר אחר בן 37 שרץ במקומו, לכן הוא נפסל וכך יצא שקודמתי למקום הראשון וקיבלתי צלחת קריסטל מהודרת של טיפאני’ס בתור הגביע”.

35 מדליות וצלחת קריסטל של טיפאני’ס עבור מקום ראשון בקטגוריה

כרץ חובב אך תחרותי אתה תמיד מנסה לרוץ מהר ולהשיג שיא אישי (PR) בכל מירוץ. אתה מחפש רצים בקצב שלך ושואף להשתפר תמידית. בשנת 1984 אחי שגר בניו-יורק חיכה לי יחד עם אשתי, דודתי ושתי בנותיה כ-17.5 מיילים לתוך המרתון. התחלתי את המרוץ מהר ולקראת מייל 14 הרגשתי דקירות חדות בצד. המשכתי לרוץ עוד כמה מיילים אבל הבנתי שבמרתון הזה כבר לא אעשה שיא אישי, אז בראש כבר החלטתי שאגיע לנקודת המפגש איתם ואפרוש מהמרוץ. כשהגעתי לפגוש את דודתי והמשפחה פשוט עצרתי ואמרתי להם: “מה דעתכם שנלך לאכול משהו?”. זה היה סבל אמיתי, נאבקתי ולא היה אכפת לי לא לסיים, באותה תקופה מבחינתי זה היה או לסיים מהר או כלל לא. בדיעבד הייתה זו יד הגורל שדאגה שנבלה כמה שעות יקרות ביחד כי מספר חודשים אחרי המרתון דודתי נפטרה ותמיד אזכור בחיוך את השעות שבילינו יחדיו אחרי הפרישה מהמירוץ הזה שהשאיר טעם מריר ומתוק.”

ההגעה לפסגה וקביעת שיא אישי במרתון

בשנת 1992 בגיל 44 קבעת שיא אישי של 02:38:44 שעות במרתון ניו-יורק. האם הרגשת שזה הולך להיות המרתון הכי מהיר בחיים שלך? מה היה מיוחד במירוץ הזה?

“בשביל לקבוע שיא אישי הכל צריך להיות מושלם: תכנית האימונים, מזג האויר, שעות שינה, אוכל וכמובן קצת מזל. במרתון של שנת 1992 הייתי בכושר שיא ובאקספו ביקשתי מהאישה בדלפק הרישום אם יש אפשרות לזנק כמה שיותר קרוב להתחלה כי הרגשתי שיש סיכוי ל-PR. קיבלתי מספר טלפון של מאמן מקומי, שטחתי בפניו את המקרה שלי והוא הסכים ואמר לי להצטרף אליהם באוטובוס לקו הזינוק. הדירה הייתה מלאה במתאמנים מהקבוצה. המאמן שלהם נתן נאום מלא השראה: “כולכם התאמנתם קשה, זה היום שלכם, המאמץ שהשקעתם ישתלם” וזה עוד יותר הטריף אותי והחדיר בי מוטיבציה. באזור המנוחה לפני קו הזינוק פגשתי שני תאומים שתכננו לרוץ 2:36 אז אמרתי להם שאנסה להיצמד אליהם כמה שאוכל. זינקנו ואכן רצתי איתם עד לחצי המרחק. סיימתי בתוצאה של 2:38:44 אבל היתה תקרית בזינוק בחלק שנקרא Semi-Elite ובו הייתי: רץ אחד זינק לפני יריית האקדח והוא גרר איתו רצים נוספים. ראש מועדון רצי ניו-יורק שמע על הזינוק הפסול והוסיף 55 שניות עונשין לכל הרצים שהתחילו לפני האקדח ואני הייתי קרוב מספיק אליהם שכללו אותי בעונשין, כך שלמעשה יכול להיות שהתוצאה שלי היתה יכולה להיות טובה יותר, אולי 2:37 אפילו. אבל לי לא היה ממש איכפת, הייתי שמח שכל התנאים היו מושלמים וסיימתי חזק בנגטיב ספליט, אין כמו ההרגשה הזו, אתה מרגיש בלתי-מנוצח.”

מרתון ניו-יורק 2017

אותו מרתון 35 פעמים – לא נמאס?

מה גרם לך לשוב לאותו מרתון ניו-יורק שוב ושוב, 35 פעמים? מה הוא מסמל עבורך?

“אחרי שסיימתי את מרתון ניו-יורק בפעם הראשונה הבטחתי לעצמי שאת הסבל הזה לא אעבור עוד פעם. כמובן שהפרתי את ההבטחה וחזרתי לרוץ שם פעמים רבות. בשבילי לרוץ את מרתון ניו-יורק זו החזרה הביתה למקום שבו גדלתי, להיות חלק מניו-יורק וניו-ג’רזי, לראות את המשפחה שלי. אבל יש גם משהו ממכר במרתון הזה: בהתחלה היו “רק” 14,000 רצים אבל עם השנים המרתון גדל וגדל ליותר מ-50,000 רצים. תוך כדי המירוץ אתה מביט לאחור ולפנים ואתה רואה ים של אנשים רצים ביחד. המסלול והנופים מתחלפים מקו הרקיע המפורסם של מנהטן דרך נוף אורבני לסנטרל פארק ולגשרים. 

אחד הקטעים הכי מיוחדים של המירוץ הוא הכניסה למנהטן דרך גשר קווינסבורו, ממש בסוף הירידה מהגשר ישנה פניה לשדרה הראשונה והקהל כל כך רועש וצפוף כאילו אתה רץ לתוך אצטדיון כדורגל מלא במעריצים וכולם מריעים לך – זה ממכר. בעלייה לגשר לפעמים הייתי פונה לאחד הרצים שלידי ושואל האם זו הפעם הראשונה שהוא רץ את המרתון? אם הוא היה עונה בחיוב הייתי אומר לו “חכה עד לפניה לשדרה הראשונה, מצפה לך חוויה בלתי נשכחת”. המסלול עובר בכל חמשת החלקים של ניו-יורק: סטטן איילנד, ברוקלין, קווינס, ברונקס ומנהטן ולכל חלק יש את האופי המיוחד שלו, הנופים והאנשים שבאים לצפות ולעודד.”

מרתון ניו-יורק 2021, ריצה/הליכה עם חברים

מריצה תחרותית לריצה חברתית: 50 שנה למרתון ניו-יורק 

איך זה הרגיש להתכונן ולרוץ את מרתון ניו-יורק בפעם ה-35 והאחרונה? מה גרם לך להחליט שזו תהיה הפעם האחרונה?

“בשנים האחרונות עקב מצבי הבריאותי אני כבר לא יכול לרוץ מרחקים ארוכים באינטנסיביות ובצורה עקבית, זה מתסכל לעבור להליכה ולא להרגיש את תחושת הריחוף שאחרי ריצה מאומצת, לכן החלטתי שהשנה אשתתף במרתון ניו-יורק בפעם האחרונה כאשר את רוב המסלול עשיתי בהליכה עם שני חברים ותיקים. חילקנו כיפים לכל הילדים שעודדו בצד, צחקנו והכרנו כל פניה וכל אינץ’ במסלול. דווקא החוויה הזו היתה אחת המיוחדות, לסיים את מרתון ניו-יורק ב-6:44 שעות. עכשיו אני יכול לראות את הצד השני של הריצה, הצד החברתי של לרוץ לכיף, בשביל החוויה החברתית ולא בשביל תוצאה ושיא אישי. אני מניח שאלוהים לא רצה לחדש את החוזה שלי, אחרת הייתי ממשיך לרוץ את מרתון ניו-יורק גם בגיל 80. למרות הכל אני שלם עם המצב הנוכחי ומוקיר תודה על כל השנים הפרודוקטיביות שיצא לי לרוץ. היום אני יותר ממוקד בלהדריך אחרים בתור מאמן לריצת צ’י (Chi-Running), כדי להוביל אותם למטרות שלהם, ורץ בין 2-4 מיילים ביום להנאה.”

עצות וטיפים של אלופים

אלן, ממרומי שנות ניסיונך בריצה, תן לנו כמה טיפים איך להשתפר בריצה ולהגיע לשיאים חדשים?

“קריירת הריצה שלי נחלקת לשניים: החלק התחרותי והחלק החברתי. לגבי הריצה התחרותית צריך לשאוף להשתפר בצורה מתמדת. למצוא שנים-שלושה רצים ברמה שלך ולמשוך אחד את השני, מעין קבוצת תמיכה כי קשה מאוד לעשות את זה לבד. קבוצת התמיכה הזו יוצרת מחוייבות הדדית וכל פעם אחד דוחף את השני, את זה אי אפשר להשיג כשרצים לבד. טכניקה שהשתמשתי בה לשיפור זמני המרתון היא שבריצות האימון הארוכות של 18-20 מיילים, הייתי נוהג להגביר את הקצב עוד יותר ב-4-5 מיילים האחרונים, האחרים ניסו להשיג אותי ולהיפך. הפכנו את זה למשחק וזה עזר לנו לסיים חזק במרתונים ולשאוף לנגטיב ספליט. אלמנט נוסף הוא הקשבה וחיבור לגוף והוא חשוב כדי למנוע מצבים של פציעות וגם לזכור את ההרגשה הטובה של אימון או תחרות מוצלחים בשביל לקבל עידוד לפעם הבאה. השאיפה היא להגיע למצב של ריצה לפי תחושה ולא לפי מה שהשעון אומר. עוד עקרון חשוב הוא איזון: אל תתנו לריצה להשתלט לכם על החיים. ריצה היא תחביב בשביל רובנו וכבודה במקומה מונח אבל לא צריך להגזים ולהיכנס לדיכאון אחרי אימון או תחרות לא מוצלחים. ובהקשר הזה, אל תקחו את עצמכם יותר מדי ברצינות. קצת ענווה לא תזיק, להיות ידידותיים לרצים אחרים בדרך, לעודד ולעזור להם כשאפשר מהניסיון שלכם. בריצה, ברגע שמתמכרים לזה, המשמעת כבר תגיע ותיקח אתכם למקומות חדשים ומרתקים.”

מאת: אלי ארקוש
צילום: אלן מילר ואלי ארקוש