"תחשוב שזו שליחות דחופה שחייבת להגיע כמה שיותר מהר בחזרה לשדות ים. שחייו של הלקוח תלויים במעטפה הזאת" 

מאת: אריאל אגרון
צילום: עמוס גיל 

זו היתה ההצעה של אסף, אחי, כבוסט מנטלי לרכיבה והריצה של החצי איש ברזל בגן שמואל. אין מישהו שמכיר אותי יותר טוב ממנו, הוא יודע איך לדחוף אותי עוד קצת. הרי אנחנו מנהלים ביחד את GreenWay שליחויות על אופניים כבר 7 שנים. הוא עבר איתי הכל. היה איתי בטרי הראשון בחיי במרץ השנה כשעשיתי את מקצה הספרינט בראשל"צ, והוא איתי גם עכשיו מלווה אותי כל מהלך החצי איש המעניין הזה. 

נתוני סטרבה הראו לי שעד ה25 לאוקטובר, מתחילת החודש כחלק מההכנות, רכבתי על תחת כואב 1080 ק"מ, שחיתי 18 ק"מ בבריכה ובים, רצתי מעל 70, כל זה עם קרוב ל 7000 מטר עלייה. וזה חודש שטרם הסתיים. היה לי חשוב להגיע לתוצאה טובה יום למחרת, לא רק לסיים. 

"תחשוב שזו שליחות" – הנה אני במקטע האופניים…

לקראת האירוע

מאות על מאות של משתתפים, כולם קמו סופר מוקדם בשביל להגיע בזמן לחלוקת הצ'יפים ומספרי הברזל. רובם אני מניח לא ישנו מספיק בין אם מהתרגשות בין אם בגלל הכנות אחרונות. אף אחד, עד כמעט היום האחרון, לא ידע אם בכלל הכל ייצא לפועל! הרי רק 24 שעות לפני אמרה שרון החזאית "עזה תחטוף הכי הרבה". והמשיכה, "עננת הסופה הזאת תיהיה ממש מעליה. תל אביב תיהיה קו התפר ובצפון יהיה יום מקסים". 

ראנפנל בטלגרם- קבלו עדכוני כתבות בזמן אמת https://t.me/RUNPANEL

ריצה טלגרם

אז כמו בלא יודע כבר בכמה מקרים, אני שמחתי בשביל עצמי אבל התבאסתי בשביל העזתים. אז כתבתי לחבריי בפייסבוק ככה: בחצי איש ברזל שייערך מחר בשדות ים, קצת צפונית לחדרה, לא יהיה גשם בסוף. וגם עזתים לא יהיו שם הם יהיו עסוקים במירוץ אחר, כנראה בחיפוש אחר מחסה ממבול ורוחות. אבל היי, אני שומר על עצמי להישאר אופטימי. הרי מחר בבוקר כשאלפי הטריאתלטים הישראלים יוזנקו באליפות ישראל ויקפצו למקצה הראשון של השחייה בים, אותן שעות יהיו גם חגיגות למליאת 25 שנה להסכם השלום עם ירדן. באותו יום בדיוק, 26 לאוקטובר, 1994, לחצנו ידיים לשכנינו במזרח ומאז אנחנו חיים איתם די בקול כזה, לא?

איחלתי באותו פוסט שא' כל המשתתפים במקצי הטריאתלון השונים יום למחרת שיחזרו בשלום, שיהיה להם את המרוץ הכי מוצלח שיש ושבעוד 25 שנה (הלוואי שפחות), נזנק ביחד עם טריאתלטים עזתים, כתף אל כתף, ונקפוץ לים, ביחד, בלי לדחוף אחד את השני לשם. 

גן שמואל

אליפות ישראל בחצי איש ברזל

זאת אליפות ישראל בחצי איש ברזל, אחת מתוך שתי תחרויות שיש בארץ. השניה מתקיימת בסוף ינואר, באילת. 1.9 ק"מ שחייה, 90 ק"מ רכיבה על כביש החוף, ו21.1 ק"מ ריצת חצי מרתון כסיומת מפנקת ליום החגיגי בחוף שדות ים, צמוד למושב גן שמואל. 7 השנים האחרונות, מאז שאני רוכב על אופניים, אבל בעיקר כל השנה וחצי האחרונות מאז שלמדתי לשחות ולרוץ נכון, מתנקזות למחר. כל העבודה הקשה, ליטרים של זיעה, וגם ויתורים רבים שנעשו בשביל שגרת האימונים מתנקזים לבוקר שבת אחד. 

אני מניח שכמו לא מעט אחרים שמשתתפים מחר, מזמן שלא יצאתי לסרט, ארוחה או סתם להיפגש עם חברים. כל אינספור האירועים שיש לנו פה בקהילה השיתופית שאני חי בה בשכונת שפירא, לרובם בזמן האחרון לא הגעתי. או שנפלו על אימון, או על ארוחת התאוששות מאימון. הלוואי והיו עוד שעות ביממה.. כרגע אבל, חשוב לי להגיע לקו הסיום, לעשות זמן מוצלח. לראות שיש פירות לכל העבודה הקשה שנעשתה.

שחייה מוזרה

למרות עיכובים ארגוניים בבוקר התחרות, והתור הארוך לשטח החלפה שפגם בחימום של חלקנו, הזינוק לים היה בזמן, כלומר כמעט בחושך. בתדריך הורו לנו לעשות 2 הקפות מסביב למצופים. למרות החשיכה שמתי לב שהמצופים נראו די קרוב לחוף, הרבה יותר קרוב מאשר בטריאתלונים אחרים שהשתתפתי בהם השנה. אבל מצד שני הם היו מרוחקים אחד מהשני יותר מהרגיל. מה שיצר מין משולש עם בסיס רחב מאוד וצלעות קטנות. אחרי שתי הקפות של המשולש המוזר הזה, על מנת להשלים ל1900 מטר היינו צריכים לבצע עוד הקפה אחת קטנה מסביב לשני מצופים שנראו כמו עמודים. מישהו בקו זינוק טען שמספיק לעשות הלוך חזור לאחד העמודים אבל לא רציתי לקחת סיכון. חסר לי עוד להיפסל בגלל שלא עקפתי מצוף. או עמוד. עשיתי הקפה סביב שניהם, ואת המטרים האחרונים לכיוון החוף עשיתי כבר במלוא הכוח, כמעט בספרינט. שמחתי שהחלק שממנו הכי פחדתי יסתיים ואעלה על האופניים, המקטע שאני מרגיש בו הכי בבית. 

בסופו של דבר יצאתי מהמים 10 דק' מהר יותר משתכננתי. לראשונה הקצב שלי ירד מ2 דק' ל100 מטר והפתעתי את עצמי. רק יומיים קודם לכן כמעט טבעתי בים בסימולצית המירוץ (בטיפשותי נכנסתי לים סוער בלי המצילון שבדר"כ אני קושר למותניים ומשרה עלי רוגע שאם חס וחלילה משהו יקרה אני יכול לצוף עליו). אז חששתי שהפאניקה מהארוע שקרה יומיים לפני כן תתקוף אותי באמצע השחייה ואני שוב ארגיש כאילו כל הגוף התרוקן מחמצן. אבל זה לא קרה. הכל היה בסדר. 

האופניים: אין על כביש החוף!

הריצה מהחוף ל T1 הייתה מאוד קצרה, הכל קרוב. הופ, קפיצה על האופניים שמפוצצות בג'לים, תמרים וואפלים בכל תיק וכיס אפשריים וכניסה לשלב הרכיבה המהירה והמאוד מהנה של כביש החוף. איפשהו באמצע הדרך נחתה עלי ההבנה שזה די מדהים שסגרו בשבילנו את אחד העורקים הראשיים של המדינה כדי שנשייט לנו עם ספינות המלחמה שלנו עליו. תודה על זה לגן ספורט המארגנים. 

עם אריאל הלר בקו הסיום, התווכחנו קצת על כמות הרוח. אני טענתי שהיתה, הוא טען שלא. אישית אני לא זוכר רוח מזרחית חזקה כל כך על כביש החוף. באמצע הרכיבה אפילו צחקתי עם רוכב אחד לבוש חליפת zone3 שההרגשה היא כאילו אנחנו בקונה או משהו, כי באזור של מחלף זכרון יעקב הרוח ממש הכתה באופניים מימין כמעט מעיפה אותם לכיוון הים. בהקפה השניה היא כבר נרגעה ואז השיוט על הכביש היפה והארוך הזה הפך למונוטוני ואחיד אפילו יותר. 

בניגוד לטרי אשדוד, בו היה צריך לספור 6 הקפות שלמות ויצא לי להתפדח ולעשות אחת יותר מדי בגלל בלבול בספירה, כאן, על כביש החוף, זה היה ברור וקל מאוד – 2 הקפות בלבד של רכיבה מישורית, ארוכה ומהירה. אין על כביש החוף. בעיניי זה המקצה הכי נהדר בכל התחרות הזאת ואולי אפילו בכל שאר הטריאתלונים בארץ.

כביש החוף

הריצה מאתגרת 

בשבילי עפר, לפעמים בחול, עם לא מעט צפיפות לאורך הגדר, אבל עמדתי בקצב שקבעתי לעצמי. העידודים של הקהל לאורך הריצה היו נהדרים והסיחו את הדעת מהכאב ברגליים. למרות מזג האוויר הסתווי ההרגשה באוויר הייתה חגיגית. הילדים של הקיבוץ שהציעו לנו מים, מיץ תפוזים וג'לים בתחנות השונות ריגשו אותי כל כך.

"מזג האוויר היה מושלם" אמרו כמעט כל מי שדיברתי איתו אחרי. אוהד סיני, סגן אלוף ישראל ל2019, ולירן להב, מקום שני בקטגורית 30-34 החליפו איתי חוויות כשעמדנו בסוף על הדשא אחרי קו הסיום וסיכמו שהתנאים השנה היו הכי טובים בשנים האחרונות. 

לי, מודה, הייתה חסרה השמש. אולי בגלל ההרגל שלי לרכב באמצע הצהרים מתחת לשמש הקופחת של ת"א ולשלוח מעטפות ממקום למקום או פשוט האהבה להרגשת החום על העור וקרני השמש המלטפות. 

טריאתלון גן שמואל

חצי איש ברזל גן שמואל

סה"כ סיימתי את הכל ב4:44 שעות, שזה פחות או יותר מה שתכננתי. 7 בקטגוריה, 25 כללי. 

ביחד עם מאות המשתתפים, הגיעו השנה כל התותחים, הכרישים ומטוסי הסילון של הספורט הזה בארץ והביאו מלחמה מטורפת שם מקדימה. הם באמת הביאו את הכל. אנטונינה רזניקוב המלכה, אחריה הדס מזר, תום מרמרלי, אוהד סיני, אסף פורת, לירן להב, ליאור זך מאור ועוד… נלחמו אחד מול השני, מול עצמם ומול המסלול כמו לוחמי סיירת מטכ"ל. מוריד בפניהם את הכובע (והאוזניים). אנשי ונשות ברזל במלוא מובן המילה. יש לי לאן לשאוף וממי ללמוד. השראה מטורפת.

אז היה נהדר! אני חצי איש ברזל (רק לא בטוח איזה חצי). והיי.. לא טבעתי. שזה תמיד בונוס. 

Dream big, work hard, stay nice 🙂

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים