לפעמים החיים מזמנים לנו הזדמנויות שמתחפשות לקשיים וצריך רק לדעת לקחת אותם ולהוריד מהם את העטיפה הקשה. בדיוק כזה היה בשבילי ביטול תחרות ריצת אולטרה Peak to Peak בגלל הקורונה.
מאת: ודים לינצקי
הצלחות כבר צולחתו אבל האורחים לא באים
כמעט שנתיים לקח לי לאזור אומץ ולהירשם למקצה האולטרה הארוך של אירוע ה- Peak to Peak. מדובר בתחרות ריצת שטח מאוד קשוחה מחרמון למנרה לאורך 70 ק"מ עם גובה מצטבר של 2670 מ'. אירוע מסוג זה מצריך הכנה פיזית די ארוכה (כתלות בכושר התחלתי כמובן) ובגלל זה הרישום אליו נפתח כמעט שנה מראש, על מנת לתת למשתתפים מספיק זמן להתארגן ולהתכונן.
קיבלתי תוכנית מפורטת מהמאמן שלי לחצי שנה והפכתי את שעון החול. 6 אימונים שבועיים שמתוכם 4 – ריצה ו- 2 הם אימוני כוח, הפכו לשגרת חיי למשך חצי שנה. ככל שתאריך האולטרה התקרב, כמו פירות רקובים שנופלים מהעץ, התבטלו או נדחו כל האירועים והתחרויות המתוכננים. הקורונה הכריעה את כולם ולא פסחה על אף אירוע. כחודש לפני התחרות שלי נודע שגם Peak to Peak לא תוכל לעמוד בדרישות תו-שקר-קורונה עדכני והנהלת האירוע דחתה אותו לעוד 5 חודשים.
מבחינת תוכנית האימונים שלי זה היה סוף תקופת הריצות המסכמות הארוכות ו-3 שבועות של טייפר, כלומר ממש הסוף. מה אני אמור לעשות עכשיו עם השקעה של 5 חודשים שברגע אחד הפכה לחסרי משמעות? זה קצת כמו שף שמכין אוכל לאירוע ורגע לפני שכל המנות מצולחתות מקבל הודעה שהאורחים לא מגיעים.
כך נולדה לה ריצת אולטרה אישית תוצרת בית
זה השלב שבו קלטתי שקיבלתי אריזה שלמה של לימונים והתחלתי לחשוב על לימונדה. במשך כמה שבועות בישלתי את הרעיון לרוץ את אותו המרחק לבד ובניתי כל מיני אפשרויות למסלולים. האתגר בשבילי היה לעשות את זה עם כמה שפחות מעורבות חיצונית על מנת לא להעמיס את מלאכת הליווי ולא להיות תלוי באף אחד.
אחרי כמה אופציות שנפסלו מפאת קשיים לוגיסטיים או גובה מצטבר נמוך מדי, לבסוף החלטתי לבנות מסלול מעגלי מהבית. כאן היה לי הרבה יותר חופש לבחור את שעת ההתחלה והמסלול. יותר מזה, אני מכיר היטב את השטח ליד הבית (מודיעין) והשבילים לכיוון ירושלים והסביבה, כך שלא צפיתי בעיה. אחרי כמה ניסיונות התכנסתי למסלול שעולה עד ליד קנדי ומשם מתחבר לתוואי המסלול מי"ם לים. על הנייר יצא באזור 73 ק"מ על כ- 1600 מ' טיפוס מצטבר עם אופציה קצת להאריך בסוף במידה ואהיה מסוגל.
הזינוק בלילה של האולטרה-מרתון
בתאריך המקורי של האירוע, בשעה 3:30 לפנות בוקר, הזנקתי את עצמי לכיוון ירושלים. לבד, בלי קהל, בלי קרוז ובלי שער זינוק עם מוזיקה מקפיצה. תכננתי מראש 2 תחנות הזנה שהמשפחה שלי נרתמה להיות בהן – האחת אחרי 35 ק"מ ביד קנדי. התחנה השניה הייתה בצומת שמשון בק"מ ה- 56 לריצה. בין התחנות לא הייתה לי שום אפשרות לא למלא מים ולא להשיג אוכל. גם החילוץ, אם הייתי נזקק לו, לא היה פשוט. במילים אחרות – לא משהו שאני לא רגיל אליו מהריצות או הרכיבות שלי.
ראנפאנל גם בטלגרם: הציצו בזה פה!
כל הסגרים וההגבלות שהיו גרמו לאזור ברדיוס של כ- 10 ק"מ מהבית שלי להפוך לשטח מרעה הקבוע שלי וכך בשעתיים הראשונות רצתי בתוך אלומת פנס ראש בחושך בדרך שאני מכיר ברמה של כף ידי. K21, שער הגיא וטיפוס ארוך ומייגע למחלף שורש בערוץ נחל איילון עברו בחושך ובשקט. הרעש היחידי שהיה הן המחשבות שלי בראש שלא יצאו החוצה. העדפתי לא לשמוע מוזיקה גם כדי להקשיב לרעשי הסביבה וגם כי ידעתי שבכל מקרה הסוללות של האוזניות והטלפון לא יספיקו לכל הדרך. חוץ מזה, לרוץ בלילה לבד בשטח מנותק מהמציאות עם מוזיקה לא ממש עובד בשבילי. יש אינסטינקט הישרדות חייתי שדורש דריכות ומודעות לסביבה בחושך שקשה מאוד לנתק ללא שימוש בחומרים אסורים.
השחר עלה
אחרי שחציתי את יישוב שואבה יכולתי כבר לכבות את הפנס ולהתחיל להנות מהנוף. מזג האוויר יצא כמו לפי הזמנה ולא יכולתי לאחל ליותר טוב מזה. במשך שבוע לפני ריצת האולטרה לא ירד גשם ורוב השלוליות כמעט ונעלמו. הקרקע הייתה מהודקת להפליא ולא יכולתי שלא לחשוב על האחיזה ברכיבה כאן כשרצתי על הסינגל היחיד בכל המסלול – עין ראפה. עדיין היה מוקדם מדי בשביל לפגוש רוכבים ונהנתי מהבלעדיות הזמנית שלי בשטח.
לפני העליה מעין לימון לצובה החלטתי שזה הזמן להכניס מוזיקה גם כי השטח כבר מואר היטב וגם כי זה ייתן לי קצת מוטיבציה בעליה הקשה שצפתה לי לצובה. למרות ה-20 ק"מ וקצת מעל 2:30 שעות שכבר היו מאחורי, העליה התלולה לא היוותה קושי מיוחד עבורי. זה היה האזור שבו כבר התחלתי לפגוש עוד יצורים חיים חוץ ממני.
מסטף ועד דרך מעיינות המסלול היה קשה וטכני לפרקים. המתינו לי עכשיו מספר עליות קשות כך שבסופם, ליד חורבת סעדים, הייתי אמור לסיים כמעט עם כל הטיפוס במסלול.
פיד זון ראשון
אחרי 35 ק"מ וגמיעת רוב הטיפוס של המסלול, הגעתי לתחנה הראשונה מאוד רענן ומלא אנרגיה. מכיוון שהיה מדובר בשעת בוקר די מוקדמת לרוב האנשים השפויים, הייתי צריך להמתין עד שאשתי תגיע עם אוכל, מים והכי חשוב – מרק חם! קשה להאמין כמה אושר גורם מרק תעשייתי חם אחרי 4 שעות ריצה. אחרי תדלוק קצר, החלפה לחולצה יבשה קצרה וחיבוקים עם הבת הקטנה שהסכימה לבוא לפגוש אותי, שיגרתי את עצמי למקטע הירידה הרצוף הכי ארוך שיהיה לי במסלול: הפרש אנכי של כמעט 500 מטר על פני כ- 25 ק"מ וריצה בשמורות טבע של הר גיורא ונחל שורק יכולים להישמע כמו אתנחתא לעומת מה שעברתי עד הפיד זון הראשון, אבל למעשה זה היה מאוד רחוק מכך.
מקטע שירי מוטיבציה
אולי היה זה המפגש עם המשפחה וחיבוקים של הבת הקטנה שלי, או האוכל וכמה דקות מנוחה, אבל את הירידה לנחל רפאים התחלתי לרוץ בקצב הרבה יותר מהיר מהתכנון. לא שהייתה לי אסטרטגיה ברורה בקשר למהירות חוץ מהתכוונות כללית לרוץ יותר לאט ממה שאני רגיל, אבל כנראה שהמקטע הזה הצליח לבלבל אותי וכשהגעתי לנחל רפאים קלטתי שלחצתי יותר מדי. מסתבר שאחרי 40 ק"מ קיים איזון מאוד עדין בין היכולת של הגוף להגביר מהירות לבין היכולת שלו להתאושש מזה בהמשך. ללא ספק כאן האיזון הזה הופר וכשהגעתי לגשר רפאים וקלטתי שאני חייב להירגע, כבר היה מאוחר מדיי. בניתוח לאחר הריצה שעשיתי עם המאמן הבנתי שלא רק שהייתי חייב להאט בירידה, אלא גם לשלב הליכה כבר בשלב הזה, למרות שזאת הייתה ירידה. כך או כך, עברתי לפלייליסט של שירי מוטיבציה אפיים שהכנתי לעצמי מבעוד מועד והמשכתי להתקדם לאורך ערוץ נחל שורק. במצב רגיל אפשר היה להנות משמורת טבע רגועה ושלווה ולצלילי נחל זורם לצד השביל והרים מעליי, אבל לא היה מדובר כאן במצב רגיל. שמש ישירה של צהרי היום, עייפות כללית ותשישות של 7 שעות רגליים העבירו אותי למצב טייס אוטומטי. שילבתי כבר לא מעט הליכה, למרות שהשביל היה במגמת ירידה. פסיכולוגית זה סדק אותי, אבל לא ריסק. 2 מעברי נחל שורק רטובים הכניסו קצת עניין והוציאו אותי לרגע מהמצב שבו הייתי, אבל לא להרבה זמן.
פיד זון שני
צומת שמשון היה בשבילי סוג של אור בקצה המנהרה. על מנת להקל על אשתי, ביקשתי הפעם מהבת הגדולה שלי לתפעל את תחנת ההזנה השניה וכבר בדרך תיאמתי איתה את זמן ההגעה. זה הכניס בי סוג של מחויבות פנימית להגיע אליה ומצב המים שלי חייב תדלוק. מרחוק ראיתי את האוטו שלנו ועל מנת לעשות רושם טוב, בכמה מאות מטרים עד אליה עברתי לריצה. קצת פתטי, אני מודה, אבל הייתי חייב.
המרק, שלמרות שכבר לא היה במיטבו, עדיין היה טעים ועשה לי טוב. בננה, חתיכה של פיתה עם משהו טעים בפנים והרגשתי שבאמת הייתי רעב וכנראה לא אכלתי מספיק עד עכשיו. לתחנה הזו הכנתי מבעוד מועד זוג נעליים וגרביים יבשות כאופציה אחרי המעברים הרטובים בנחל שורק. בסוף החלטתי להחליף רק גרביים, כי לא הצלחתי להכניס רגליים שהתנפחו אחרי 8 שעות ריצה לתוך נעליים יותר צרות ממה שהיה כבר עליי. שיעור חשוב מאוד לעתיד. תוך פחות מ- רבע שעה כבר הייתי שוב על השביל לעוד כמעט 20 ק"מ שנשארו לי.
גומרים – הולכים
תחילת המקטע האחרון היה ב-2 ק"מ של עליה ביער אשתאול והלכתי את כולו ברגל. מטיילים רבים מלאו את היער והיתה תנועה די ערה של אנשים ומכוניות על השבילים. להפתעתי הרבה, בסוף הטיפוס הצלחתי לעבור לריצה וכל עוד השבילים היו ללא עליות משמעותיות, התקדמתי בריצה. העצירה והאוכל עשו את שלהם – הגוף קיבל קצת קלוריות לפרק ולהשלים והרגליים לא היו בתנועה לזמן שהספיק להם קצת להתאושש. בלי תנועות חדות ומאוד בזהירות הגעתי למנזר לטרון. זה המקום שבו קלטתי שעברתי את המרחק הכי ארוך שרצתי עד עכשיו – 66 ק"מ ואמרתי לעצמי שכל קילומטר מכאן ועד הסוף הוא לגמרי בונוס.
אין שום דבר נוצץ ומהנה בשלב הזה של הריצה
שלא יספרו לכם סיפורים על חוויות מזקקות נפש ומטהרות מחשבה בסוף ריצות אולטרה. זה שלב של מלחמה גם פסיכולוגית וגם פיזית. הגוף צועק עייפות ותשישות וחוסר יכולת לזוז עוד והראש מנסה לנטרל את הפצצה. אני יכול ממש לדמיין צוותי חבלנים שמתרוצצים אצלי בראש עם לבוש מיגון ופלייר לחיתוך חוטים. כל פעם יש אזעקה משריר אחר בגוף ואם הצוות לא יגיע בזמן לנטרל אותה – אני עובר להליכה או סובל מפיצוץ מקומי שמשבית אותי. זה יכול להיות שריר שנתפס, או מעידה ונפילה בגלל עייפות, או כל דבר אחר. עברתי לשלב האזנה מוגברת לכל מה שכל חלקי הגוף שלי משדרים למרכז הבקרה. כל טעות בשיקול דעת עכשיו היא קריטית ומכרעת. הקרבה לבית והאזור המאוד מוכר שבו התקדמתי גרמו לי ממש להריח את הסוף ולחוש את תחושת הניצחון, אבל זה עדיין לא היה זמן לחגיגות.
בין לטרון לשדות של שעלבים ונוף איילון הצלחתי להניע את עצמי לריצה. הייתה הרגשה של גלגל תנופה ענק וכבד שאני מנסה לסובב, כשכל המיסבים שלו כבר חלודים וחורקים. זה היה מו"מ מתמשך בין הגוף למוח וכל הטריקים של מוטיבציה, אפילו הכי זולים, היו שם. לחפש נקודה בהמשך המסלול שאני יכול לראות אותה או לדמיין אותה ולרוץ עד אליה לפני שאני עובר להליכה, לעשות דמיון עצמי מודרך עם תמונה שאני מסיים את המסלול ונכנס הביתה למשפחה, או לחשוב על אכזבה שתהיה לי אם עכשיו, 5 ק"מ מהבית, אני נשבר ומזמין חילוץ. ברגעים כאלה הכל הולך ואין שום טריק פסול. כל עוד אני גורם לעצמי להיות בתנועה – הצלחתי.
כבר בשלב הזה הבנתי שאין מה לחשוב על הארכת המסלול. בעודי צועד ברחובות הישוב שעלבים, אני קולט במרחק מה מאחורי זוג שעושה הליכה ספורטיבית. עד לרגע זה הייתי בטוח שגם כשאני הולך, אני עדיין הולך די מהר וכאן זה היכה בי – הזוג הזה התחיל להשיג אותי בהליכה! אני עד כדי כך עייף!
ניצחון המוח על הגוף בריצת אולטרה
אחרי קצת יותר מ-11 שעות בריצת האולטרה שהתארכה ל-75 ק"מ ו-1650 מ' טיפוס מצטבר, סוף סוף עצרתי את השעון כשהגעתי עד הבית. ללא ספק, תחושת ניצחון של המוח על הגוף שכבר מזמן וויתר והיה מוכן להפסיק!
אירוע מסוג זה לא ממש ניתן לעיכול והבנה מיד ודרוש פרק זמן עד שהמוח מסוגל להפנים.
בהתחשב בעובדה שאני גבר ומעולם לא חוויתי לידה כפי שנשים חוות אותה, הדימוי הבא עלול להישמע לכם מוזר, אבל תנו לו רגע לשקוע. אני רואה בתהליך שעברתי במהלך ריצת אולטרה של 11 שעות, סוג של לידה או "התקלפות". קילפתי מעצמי שכבות של "אי אפשר" ו"קשה". נכנסתי לעולמות חדשים של אמונה ביכולות הגוף האנושי, כאב פיזי ועייפות. ללא ספק יידרש עוד זמן להפנים את מה שקרה, להפיק לקחים ובסוף גם לתפוח לעצמי על השכם.
אהבתם? הרשמו למנוי אצלנו וקבלו דיוור שבועי מושקע, עדין ומרתק על ריצה:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
