אחרי כמה ימים קשים הגיע הזמן להרים את הראש. אנחנו עם חזק. וכל אחד מאיתנו יותר חזק ממה שהוא חושב. בכתבה הבאה השיטות שעוזרות לי לעבור את הימים האלה ולשמור על שגרת אימונים ככל שניתן ואולי יסייעו גם לכם.
"גם כשהכל נראה אבוד, תמיד יש תקווה!" זה לא אני אמרתי, זה משפט שאמר האלוף במיל' יורם (יה-יה) יאיר, ונחרט לי בזיכרון. באחד הראיונות הקשבתי לסיפור הקרב שלו ממלחמת יום הכיפורים, ושם בלב התופת, אחרי שכבר היה נדמה שיש רק סוף רע לסיפור, היתה לו תקווה. האזעקות של שבת בבוקר שהרעידו חלק גדול מהמדינה בתחילת המתקפה, תפסו אותי באמצע הריצה הארוכה שלי בראש העין. לא היתה לי ברירה אלא לרוץ חזרה כמה שיותר מהר חזרה הביתה, בתקווה שהכל בסדר תוך כדי שאני לא יודעת מה באמת מתרחש, רצתי ללא נייד. בדרך חלפתי על פני לא מעט בתי כנסת ומשהו הרגיש לי מוזר. כל המתפללים בחוץ. משהו קורה. כשהגעתי הביתה פגשתי את השכנה בדלת, היא הגיעה לוודא שאנחנו מעודכנים, ביקשו לא לצאת ולהישאר בבתים.
ככל שהחדשות הרעות המשיכו לזרום לא יכולתי שלא להיזכר בשנתיים בהן גם אני הייתי תושבת העוטף. הייתי יוצאת ללא פחד מהשער האחורי של קיבוץ עלומים, ורצה עד קיבוץ בארי ולפעמים גם הרבה אחריו, דרך הנוף המדהים של הנגב. בכיוון מערב, בסוף שטחי החקלאות הנוף היה נעצר בבנייני הבטון של עזה, כשהם מסתירים את הים. המחשבות שלי עד עכשיו רצות לכל כיווני הזוועות האפשריים, והימים קשים מאוד. בצאת שבת וביום ראשון, ביד רועדת שלחתי הודעות לחברים, בתקווה שמישהו יענה לי בצד השני.
ריצה מעניינת אתכם. הצטרפו לניוזלטר שלנו:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
בכל זאת, צריך להרים את הראש
באופן לא רגיל, ואחרי שסיימתי 32 ק"מ של ריצה, לא היה לי תיאבון. המומחים אומרים שזה רגיל. הכרחתי את עצמי לאכול. ככה גם בימים הבאים. תוך כדי שאני עובדת מהבית, מתפעלת למידה מרחוק של הבנות, מגישה שלוש ארוחות ביום, ומגינה עליהן מפני החדשות. ומה עם הריצה? אחרי שלושה ימים יצאתי מהבית לריצה ראשונה בשכונה סמוך למרחב מוגן, והפעם עם הנייד, לכל מקרה שאצטרך. גם כאן, כמה שהיה לי קשה לצאת, הכרחתי את עצמי. לא תאמינו כמה הריצה הזו היתה חשובה. חשבתי לעצמי שזה באמת לא מובן מאליו שאני יכולה לרוץ, אבל זה כל כך חשוב לשפיות, ולבריאות הנפשית שלנו. בדיוק אז נזכרתי במילים של יה-יה. תמיד יש תקווה. כל יום קצת. צריך להרים את הראש, עד שננצח.
רק 10 דקות ביום
בהודעות שעברו ביני לבין המתאמנות שלי, כתבתי להן "רק 10 דקות ביום". יכולות יותר? מצויין. לא יכולות יותר? הכל בסדר. העיקר לעשות משהו. לכל אחד הזמן שלו. יש אנשים שלא מסוגלים לחשוב עכשיו על אימונים, ויש כאלה שהריצה פשוט מצילה אותם. להפתעתי כשיצאתי לריצה גיליתי שאני לא לבד. התחושה הזו "שאני עושה משהו להנאתי בעוד אחרים סובלים", היא בלתי נמנעת. מצד שני, זו המציאות. יש מי שנלחמים בחזית, יש מי שנלחמים בעורף.
ישראלים רבים כן ישתתפו ביום ראשון במרתונים רבים בעולם למרות הכל. השינוי המחשבתי שיידרש מהם הוא עצום. אני גם בטוחה שהרבה "ישתמשו" במצב כדי לעורר בהם מוטיבציה, זה בסדר גמור, כל אחד מה שעובד לו! "אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת לרוץ", כתבה לי אחת המשתתפות. כתבתי לה בחזרה: "את בכושר שיא, את צריכה לכבות את המוח ולרוץ". אז עכשיו המעבר הוא באמת קיצוני, אבל אם תחשבו על זה, לפני כל מרוץ אנחנו עוברים למיינדסט אחר, כדי באמת להיות מסוגלים לממש את הפוטנציאל שלנו. אנחנו מתנתקים מהכל, לא חושבים על כלום, רק מרוכזים בריצה. לכן, זו ההמלצה שלי לכל הרצים שמתקשים עכשיו לחזור לאימונים בגלל קושי מנטלי, אבל פיזית הם יכולים. תכריחו את עצמכם לצאת רק ל-10 דקות בשלב הראשון, ותתאמנו גם על להסיט את המחשבות. החדשות הקשות יהיו איתנו כאן לעוד הרבה זמן, ואנחנו חייבים לתת לנפש שלנו את ההפסקות האלה, כדי לצבור כוחות על מנת להתמודד עם המציאות.
ההודעה שקיבלתי מחברתי מקיבוץ עלומים ממחישה, הריצה יכולה לרפא.
סיפור על תקווה וניסים
"קרה לנו נס", הגיעה ההודעה שכל כך חיכיתי לה. בתוך כל הזוועות, אפשר להתנחם בסיפורים על ניסים וגבורה. בייחוד מי שכמוני, מתמודד עם ילדים קטנים בבית שלא מודעים וגם לא יכולים כרגע להכיל את גודל המאורע. הסרטונים והסיפורים שמופצים ברשת מעוררים סקרנות והרבה פעמים אנחנו נחשפים למראות שבדיעבד לא היינו צריכים לראות. מאז יום שבת החלטתי לא לפתוח סרטונים, ואני מרגישה בשיפור ממשי. זה לא מתוך מקום של ניתוק, הרי מעשי הזוועות כבר נעשו, עצם הידיעה על קיומם קשה גם ככה. זה מתוך מקום של מינון. תמננו ותבררו. בסופו של דבר כולנו זקוקים גם לסיפורים עם סוף טוב, זה נותן לנו אור, כוח ותקווה. ורק ככה, נצליח להרים את הראש ולהתקדם.
