אין הרבה דברים בחיי שאני משאיר לא גמורים, לטוב ולרע. תחרות ריצת אולטרה היירוס, מקצה 60 ק"מ הוא אחד מהבודדים מהסוג הלא גמור. נרשמתי אליה לפני שנתיים ובגלל פציעה אפילו לא זכיתי לעמוד על קו הזינוק. עכשיו סוף סוף זה קרה והחשבון נסגר. אולטרה היירוס 60 ק"מ גרסת 2019. האמת: יצאנו מאוכזבים מרמת ההפקה.

מאת: ודים לינצקי
צילם: אורי ארבל

מה זה ההיירוס?

ההיירוס (HUM) הוא אולטרה מרתון שטח קשוח בהרי ירושלים המתקיים בפעם השלישית. יש בו כ 6 מקצים עיקריים למרחקים של החל מ 10ק"מ, ועד ל 120ק"מ קשוחים במיוחד. 

בהרי ירושלים כמו בהרי ירושלים יש קטע של Vertical. לדוגמה: במקצה הארוך החדש צוברים 3500מ'. במקצה ה 85 בו השתתף הפאנליסט שחר אלוש צוברים מעל 3000מ'. במקצה ה60ק"מ בו השתתפתי אני וגם הפאנליסט אורי ארבל, צברנו קרוב ל 1700מ' מצטברים. מקצה ה 30 צבר 700מ' בלבד, ואילו מקצה ה21 צבר מעט יחסית למרחק: 300מ'. 

החשבון הפתוח

לפני קצת יותר משנתיים, כשהחלטתי להיכנס למועדון המפוקפק של רצי אולטרה, משום מה החלטתי שדווקא תחרות היירוס – אולטרה מרתון ריצת הרים שנחשב לאחד המאתגרים בארץ, תהיה זו שתעניק לי את כרטיס המועדון שכה חשקתי בו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה החלטתי גם לעבוד עם מאמן ותוכנית אימונים מסודרת. במהלך 5 חודשי אימונים שהיו קשים ושוחקים מכל דבר שעשיתי עד אז, קרעתי כמה שרירים ולמרות טיפולי פיזיותרפיית חירום לא הצלחתי להביא את עצמי למצב שיכולתי להשתתף. נאלצתי בלב כבד לבטל. מי שבא מהתחום יודע שאין דבר מבאס יותר מ- DNS מול השם שלך ברשימת המשתתפים שסיימו. הרבה קילומטרים וזוגות נעליים עברו מאז, כולל 2 ריצות אולטרה מוצלחות, והפעם החלטתי שאני מוכן והגיע הזמן לסגור חשבון. לא היו לי היסוסים ולא רעד לי ביד העכבר כשנרשמתי לאותו המקצה הפעם. הספירה לאחור החלה.

המתנה קפואה לזינוק

חמישה חודשים אחרי. מתחם התחנה הראשונה בירושלים. השעה 3 לפנות בוקר. קור חתולים עם רוח חודרת עצמות וטמפרטורה חד ספרתית המתקרבת ל-0. כמה עשרות אנשים מתווספים באוהל ענק שהוקם במרכז המתחם ומתחילים להסתדר מסביב לכמה פטריות חימום שהוצבו בפינות. אפשר לשמוע כמה שפות – אנגלית, פולנית, רוסית וכמובן עברית, זה כשלעצמו, מחמם את הלב. סימנים מקדימים לבינ"ל של המרוץ? 

בניגוד לשנים קודמות שהתחרות ספגה מה שהיה נראה כהתחלה של שבע מכות מצרים (שריפה, מבול ומזג אוויר סוער במיוחד), השנה הטבע החליט להירגע ולרחם. חוץ מקור ומשבי רוח ערים, לא היה צפוי משהו נוסף. הגשם שטף את האזור בנדיבות יום קודם למירוץ והתנאים היו צפויים להיות לא פחות ממושלמים. קצת בוץ פה ושם ותו לא.

אחרי שלבשתי על עצמי את כל הביגוד החם שהבאתי, כולל מכנס סערה ארוך (ומאוד יקר) ועדיין רעדתי מקור, הבנתי שפשוט אין לי מה לשלוח לתחנת שורק שבה היה אפשר להשאיר תיק עם בגדים להחלפה. לא חשבתי בבית על האפשרות שיהיה עד כדי כך קר. בהחלט נקודה למחשבה לעתיד.

כותב הכתבה בהיירוס

אחרי בדיקת ציוד חובה באיחור, עלינו לאוטובוס שהמתין לנו מחוץ לאזור התחנה. כמות המשתתפים הייתה גדולה על אוטובוס אחד והמארגנים החליטו לפצל הסעה לשתיים, מה שגרם לעיכוב של כחצי שעה בזינוק המקצה. כחמישים משתתפים המתינו חצי שעה בתוך ומסביב לאוהל של כמה מטרים עם פטריית חימום בודדת וחבל, אבל לי אישית כבר לא הפריע כלום: כבר הייתי כמו טיל קרקע-קרקע שקיבל את כל נתוני המשימה ורק המתין ללחיצה על כפתור השיגור.

hum

כפתור השיגור נלחץ

בשעה 5 לפנות בוקר נלחץ הכפתור ונחיל של כ- 70 משוגעים עם פנסי ראש יצא לדרך. בלי כרוז, בלי מוזיקה מקפיצה ותאורה צבעונית. פשוט וצנוע. 

התחנה הראשונה הייתה ביד קנדי במרחק של כשעה ריצה ועד אליה כל המשתתפים התפזרו על המקטע בצורה אחידה. קו המסלול על השעון זיגזג והתקדם בצורה מאוד עקבית ויחד עם עוד עשרות מספרים ונתונים שהופיעו על הצג נתן לי נקודות למחשבה. למה אני צריך כל כך הרבה נתונים? את מי מעניינת מהירות אנכית שלי ולפי איזה הגיון גרמין מחלק את כל המסלול ללא פחות מ- 30 מקטעי טיפוס? אני עוד אחפור על זה יום אחד…

ביד קנדי זכיתי להיסרק על ידי לא אחר מאשר רומן ספיבק בכבודו ועצמו. זה נראה כמו סורק סלולרי מתקדם ששולח את כל הנתונים ישר אחרי הפעולה. היה כל כך חמים ונעים בתחנת יד קנדי (היחידה שהיתה בתוך מבנה) שלא רציתי לעזוב, אבל אחד המתנדבים בתחנה דאג להזכיר לי שמקומו כאן ומקומי שם, בחוץ, על המסלול. קשוח, אבל צודק.

משבי רוח קרה וחזקה הכו בי בפנים ביציאה מהתחנה והזכירו שלפניי מקטע עם ירידה טכנית, שביל המעיינות ועליה רצינית ראשונה לסטף. יאללה, עבודה. 

היירוס אולטרה מרתון

מוזיקה לכולם

בירידה מעין חנדק לכיוון שביל השומרות פגשתי רץ מדנמרק שגר כעת בדובאי וטס במיוחד לישראל בשביל המרוץ. שנינו נתקענו אחרי זוג רצים עם רמקול שניגן בקולי קולות את מיטב הזמר המזרחי העכשווי. לא שיש לי משהו נגד מוזיקה בכלל והזמר המזרחי בפרט, אבל היי, אנשים, תשמרו את המוזיקה לעצמכם! בואו נכבד אחד את השני ונשתמש באוזניות אם ממש בא לנו לשמוע מוזיקה. לא יודע, אגב, איך הבחור מדנמרק קיבל את המוזיקה, כי די מהר הוא ברח קדימה.

מספרי הטיפוס המצטבר התחילו סוף סוף לעלות, יחד עם הטמפרטורות בחוץ. אחרי התחנה בסטף "קילפתי" מעצמי שכבת מעיל רוח וגיליתי שכל שאר הבגדים שלי ספוגי מים. בשלב הזה כבר הייתי מספיק מחומם שיכולתי להרשות את זה לעצמי. המקטע בין סטף לנחל שורק עבר בזרימה יחסית מהירה, חוץ מעליה מתחנת טיהור שפכים של נחל שורק.

אל נהרות הרחמים העצמיים והכאב

שתי כוסות מרק חם ואנרגיות חיוביות של המתנדבים בתחנת שורק נתנו לי את הדלק להמשיך וההמשך היה קשה. קשה מאוד. טיפוס רציף של כמה מאות מטרים בתוך סבך עצים בערוץ נחל קטלב עם מדרגות סלע ויתדות ברזל אחרי יותר מ-30 ק"מ ו-4 שעות רגליים. כאן פגשתי שלישיית רצים שזה מסתבר מסלול הבית שלהם. אחד מהם סבל מהתכווצויות שרירי רגליים קשות ובתחנה הבאה, בר גיורא, נודע לי שהוא פרש מהמירוץ. עצוב, אבל יכול לקרות לכל אחד.

השמש כבר עלתה והחלפתי את הבנדנה, ספוגת הזיעה, בכובע מצחיה שיסתיר לי את השמש. זה היה השלב שבו מתחיל האולטרה האמיתי. גם כי המרחק המצטבר כבר חצה את זה של המרתון וגם כי הזמן על המסלול התקרב ל-6 שעות. כל החלק מנחל שורק עד יד קנדי הרגיש לי כמו עליה אחת לא נגמרת. הירידות המעטות וקטעים מישוריים קצרים עברו מאוד מהר וכל מה שנחרט בזיכרון זה עליה. ועוד עליה. ועוד אחת. כאן נבחן הכוח הפיזי שעבדתי עליו במהלך תוכנית האימונים. שרירי רגליים וליבה עבדו קשה. זה השלב שבו החלטתי להשתמש במוזיקה (באוזניות כמובן). צללתי עמוק פנימה לתוך הכאב והעייפות שהצטברו בשפע. שחיתי בתוך נהר רחמים עצמיים וכאבי שרירים. מוזיקה הייתה לפעמים סוג של משכך כאבים ולפעמים אמצעי ניתוק מהמציאות.

במדרגה האחרונה בטיפוס ליד קנדי שחררתי צעקת שחרור. זה הבהיל כמה עשרות מבקרי המקום, אבל הייתי חייב…

היירוס

שיגור להמשך

נשנוש חפיף בתחנה, שלוק מים ואני משגר את עצמי להמשך. אחרי כמה מאות מטרים גיליתי שנשארתי ללא מים בתיק וקיבלתי החלטה לא לחזור לתחנה על מנת למלא, אלא להמשיך לתחנה הבאה (גן חיות). משמעות ההחלטה הייתה שלא אוכל לא לשתות ולא לאכול עד אז. לא אופטימלי בשלב הזה של הריצה, אבל בר ביצוע.

סימון המסלול כאן לקה בחסר ולא מעט רצים התבלבלו והמשיכו על מסלול ההלוך שהיה על שבילים מקביליים. שחר אלוש מספר לנו שהיו מקטעים ארוכים ללא שילוט, והתברברויות שהביאו אותו לסיים על 90 כמעט במקום על 85. מכיוון שלא היה הבדל ממשי במרחק מהמסלול הנכון, המשכתי לפי המסלול שהיה לי בשעון.

לפני היה השלב הכי קשה – כ-10 ק"מ אחרונים. המוזיקה כבר הפסיקה להשפיע ונאלצתי כל הזמן להחליף שירים וסגנונות בחיפוש אחרי משהו שכן יעשה את העבודה. חפרתי עמוק לתוך הכאב והעייפות השתדלתי להיות כל הזמן בתנועה. פגשתי רץ שמילמל משהו לא ברור כשניסיתי לדבר איתו וקלטתי שגם הוא נמצא במצב דומה לשלי. כאן כל אחד מנהל מאבק אישי וכואב במיוחד. אי אפשר להבין את זה וכל הסבר שאנסה לתת לא יצליח לתאר את ההרגשה. אסור לעצור וחייבים כל הזמן לדחוף.

אורי ארבל – פאנליסט בהיירוס 60

מקטע עירוני- רעיון יפה לעתיד

אחרי תדלוק מים, שהייתי כה זקוק לו, בגן חיות, עליתי על שביל ירושלים במגמת עליה מתונה לכיוון מתחם התחנה הראשונה. עשרות ירושלמים נינוחים הולכים לענייני יום שישי שלהם בפארק. העיר בעיסוקי סגירת השבוע והכנות לשבת, לצד כמה מרשלים בצמתים. הרעיון שעמד מאחורי מעבר של המקטע האחרון בתוך העיר יפה, אבל התפספס לטעמי. עבודות עפר ובניה על תוואי המסלול בתוך העיר, וחציות כבישים מרומזרים ללא שלטי מירוץ (כן היו סרטי סימון), נתנו הרגשה של חוסר שייכות וזרות. 

בואו נאמר את האמת: לא ציפיתי לאלפי מעודדים לאורך המסילה בפארק. אי אפשר להזריק את תרבות מרוצי השטח ברגע לאנשים בארץ ועם כל הצער שבעניין, כמה מאות משתתפי המירוץ שבאו לא יוציאו לרחובות מעודדים וקהל הצופים. זו בדיוק הסיבה שלדעתי היה צריך לסיים את המירוץ כבר בגן החיות ולא בתוך העיר. זו רק דעתי ויכול להיות שיהיו אנשים שיחלקו עליה ודווקא ריצה בתוך העיר היא זו שנתנה להם את התיבול הירושלמי המיוחד לכל החוויה.

מסיים היירוס לאחר כ 9 שעות 

חציתי את שער הסיום. לא הייתי בין אחרוני המסיימים ומאוד הפתיע אותי שכמעט כל המתחם כבר היה מקופל, לא הייתה לא מוזיקה ולא קרוז שיכריז את שמות המסיימים שלא לדבר על אוכל כלשהו או אפילו מים למי שסיים. אפילו פודיום למרחק ה 60 לא התקיים למיטב ידיעתי. 

חיי מתחם התחנה התנהלו כסדרה, ללא קשר למרוץ. עשרות פוקדי המקום אכלו את ארוחת הצהריים המוקדמת שלהם וצפו מהצד ברצים תשושים שמגיעים. חוץ ממילת עידוד שקיבלתי מרומן (ספיבק) ומדליה לא ממש חשתי סיום חגיגי לחוויה של קרוב לחצי שנה של אימונים מפרכים וכמעט חצי יממה על הרגליים בשטח שבאו על סיומם. טעם מר של בירת 0% של נותנת החסות הוא זה שסיכם את זה סופית. לפחות לא קיבלתי דו"ח על החניה בניגוד למשתתפים האחרים… תם ונשלם המירוץ והחשבון האישי שלי איתו נסגר. 


קבלו אותנו למייל אחת לשבוע! אפשר להסיר תמיד, אבל לא תרצו, מבטיחים:

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים