זו הייתה אמורה להיות תחרות האיירונמן המלא הראשונה שלי. נרשמתי ברגע האחרון לפני שאזלו הסלוטים במחיר מופקע באוקטובר 2019. צחוק הגורל או הקורונה – לפני שלוש שנים התחלתי טירונות ועכשיו משתחררת רובאית עם פז"מ.
במהלך השנתיים האחרונות הספקתי כבר לעשות איש ברזל ראשון בטאלין, אז כעת אני ניגשת לקו הזינוק של המרחק המלא בפעם השניה. מרגישה כמו בפעם הרביעית אחרי כל ההכנות והמסכמות שבתום תכנית אימונים מלאה שאחריהן התחרות פשוט בוטלה.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
חברים סביב שאלו אותי אם קשה יותר להתאמן לאיש הברזל בפעם השניה מאשר בפעם הראשונה. כשיודעים כבר בכמה שעות של סבל, חום, קור וויתורים מדובר. עבורי הרבה יותר קשה ללחוץ על מקש "את בטוחה שאת רוצה לבטל את הרשמתך לתחרות האיירונמן" מאשר לצאת לאימון. בשבילי הרבה יותר פשוט לצאת ל-5 שעות רכיבה ולקנח בשעה ריצה מאשר לקבל החלטות הרות גורל שכאלה.
אז למה איירונמן אוסטריה?
ספרתי 298 ישראלים מתוך כ-3,000 מתחרים בחיפוש שטחי ברשימת המשתתפים. מניחה שחלק מהם רשום לתחרות עוד מלפני הקורונה וכלל לא מתכוון להגיע לזנק – ועדיין מספר מרשים של משתתפים כחול-לבן שזיכה את ישראל במקום החמישי והמכובד בדירוג כמות ספורטאים ממדינה. מקום שזכה לציון באירוע ארוחת הפסטה של איירונמן וברגע הזינוק – אחרי אוסטריה, גרמניה, בריטניה ואיטליה. יש המכנים את התחרות בצחוק 'אליפות ישראל באיש הברזל', אבל אני לא אקים את מארגני הישראמן, תחרות איש הברזל האמיתית של ישראל, אגיע גם לארוע שלכם.
בדירוג שלוש הקבוצות הגדולות ביותר מבחינת כמות ספורטאים משתתפים זכו שלוש קבוצות ישראליות. בהחלט מרשים GOLDENTRI במקום הראשון, לאחר מכן TRIHARD ואז קבוצת PIPMAN.
המעטפת החברתית
ספורט יחידני? תלוי את מי שואלים
אם נחשוב רגע אחד על ההבדל בין שני הדירוגים, נבין שרוב האירופאים מתאמנים לבד ללא קבוצה. זה נכון שספורט הטריאתלון בכלל ואיש הברזל בפרט נופל באופן מובהק תחת קטגוריית הספורט היחידני, אבל אם תשאלו אותי זה ספורט קבוצתי ביותר, והייתי חברה 10 שנים בקבוצת כדוריד, מתוכם מחצית מהזמן בנבחרת ישראל, אז יש לי גם את הזווית הזו. עם כל הכבוד ליום התחרות עליו אני הולכת לפרט והרבה מיד, את רוב הזמן ביליתי על האוכף או במים או על הרגליים באימון ועוד השלמה לאותו אימון, וברגע שהוא מסתיים הכנה לאימון הבא. תוכנית אימונים ארוכה וקדחתנית של חודשים. ואת זה – הרבה יותר קשה לעשות ללא מסגרת קבוצתית. לגמרי אפשרי, נכון. אבל בימים של הקור הקיצוני בחורף, החברים לקבוצה ימנעו ממך להסתובב לצד השני ולהמשיך להתכרבל בפוך.
בנוסף, נסיעה לאירופה מישראל, שונה מקפיצה קטנה ברכב מאיטליה לאוסטריה. השתתפות במשלחת קבוצתית היא שדרוג מטורף לנסיעה. תדריך עם כל פרטי המסלול והתחרות, העובדה שהאופניים מגיעים בטיסת מטען נפרדת חוסכת מהספורטאי להסתובב בשדה התעופה ולשנע עימו למלון מזוודת אופניים מסורבלת. מקל על היכולת להמשיך לחופשה וטיול משפחתי בלי לחפש מה עושים עם המזוודה שמכילה את כל החיים שלי, כלומר רכוש בשווי חמש ספרות (אופני נג"ש קצה), שלא נכנסת ברכב משפחתי. שאטל משדה התעופה לאזור התחרות שנמצא בכפר השוכן 3 שעות נסיעה מווינה, סיור רכוב על מסלול הרכיבה, העידוד הקבוצתי על המסלול של המתחרים ושל המעודדים שמגיעים במיוחד מהארץ ובונוס – המכונאי הרשמי של התחרות שעבד עם המשלחת של ענבר זהבי. האופניים הגיעו מורכבים ומוכנים לרכיבה. השיא מבחינתי היה בסיום התחרות כשאספנו את האופניים מותשים ב-11 בלילה – האופניים המתינו לנו בשטח ההחלפה כבר בתוך המזוודה עטופים ומוכנים לטיסה.
כמה הכנות מתנקזות ליום אחד, אני חושבת לעצמי בדרך לקו הזינוק. כמה זמן, החלטות, הקרבות ולוגיסטיקה כדי להגיע לרגע הזה. כמו חתונה.
השקט שלפני הזינוק
מה עוד עוזר להגיע בראש שקט לקו הזינוק? הידיעה שהארגון של איירונמן כל כך מדוקדק ומאורגן שבתחנת ההזנה האחרונה על מסלול הרכיבה הגישו לנו לפתע בקבוקי איזוטון בתוך בקבוקי איירונמן ממותגים, ולא סתם בקבוקי גטורייד חד פעמיים מהמדף בסופר כמו בשאר התחנות. האם הם חשבו על זה שאלו הבקבוקים שישארו על האופניים ואקח איתי כמזכרת הביתה? עד כדי כך הם יורדים לפרטים! כיום אפילו לעשות לאיירונמן פרסומת זה לא בחינם. הם כבר גובים 2 יורו אפילו על מדבקה לרכב. מזל שאין לי רכב. אפילו חורצי בצק בצורת איירונמן להכנת עוגיות מצאתי באקספו.
ההתרגשות מתחילה לעלות בתדריך – אנחנו יושבים באולם וכבר לוקחים כמובן מאליו את עצם העובדה שהקורונה סוף סוף מרשה לנו להתכנס יחדיו אלפים באותו חלל ולשמוע את הכרוז הדרום-אפריקאי של איירונמן מבקש מכל מי שזו תחרות ראשונה שלו לקום, ולחטוף צמרמורת אפילו שזו הפקת האיירונמן הרביעית שאני משתתפת בה (כולל חצאים). מאוד חסרו לי האירועים ההמוניים האלה שבו פוגשים עוד אנשי ברזל מכל העולם: תדריך באולם, מסיבת פסטה, בופה טעים בסיום, עמדות מסז'ים וכו'.
במעמד חלוקת ערכות המשתתף, ההפקה הזכירה לי שעשיתי תחרות מלאה ותחרות חצי שסיימתי על הפודיום עוד השנה – וזיכתה אותי בתואר AWA (All World Athlete) ברונזה – מדורגת בטופ 10% בקטגוריית הגיל שלי לשנת 2022. "את אוהבת כסף? גם אנחנו! הירשמי לעוד תחרות, שלמי לנו עוד כסף ואולי תשודרגי ל-AWA כסף" (5% הכי טובים). בתור AWA מדופלמת, קיבלתי ערכת SWAG שלא תבייש את נדיר אקרמן וההייטקס: ערכת מדבקות בצבע נחושת בוהק, קעקוע זמני, כובע ים זהוב שהפך לצבע האהוב עליי, סיכה לדש הבגד/התיק ופאץ' All World Athlete נוטף וואסח לרקום על גבי תיק הטריאתלון.
משתתפי הפרו זינקו ראשונים ומשתתפי קבוצות הגיל 10 דקות אחריהם. גברים מקצוענים בלבד, לצערי לא היו נשים מקצועניות במקצה העילית. התחרות לא נחשבת לתחרות מהירה במיוחד, במיוחד לאור שינוי מסלול הרכיבה לפני כמה שנים. משתתף הפרו המהיר ביותר צלח את המסלול ב-8:17 שעות, איוון טוטוקין האוסטרי. האישה המהירה ביותר ב-9:42 שעות, מגדלנה לנס הפולנית (והיא הראשונה בקטגוריית הגיל שלי מאחר ולא היו נשים פרו). לשם השוואה בתחרות צ'אלנג' רוט שנערכה יום לפני כן, המנצח סיים ב-7:36 שעות. מסלול הרכיבה בנוי מגבעות מתגלגלות (Rolling hills) וכולל כמה עליות מפנקות שהרוכבים פוגשים פחות טריים ורעננים במחצית השניה של הרכיבה. סך הכל 1,490 מטר טיפוס.
שחיה
אגם קלגנפורט ומי הטורקיז שלו יפהפיים, צלולים ותמימים למראה. כאשר השחיה מתבצעת במים מתוקים כמו בתחרויות רבות, ולכן הציפה פחות טובה. קילומטר הסיום של השחיה מתבצע בתעלה במים עכורים עם ראות אפסית ועשביה אה-לה כנרת. מאידך, קל מאוד לנווט כהשתעלה צרה התוחמת את נתיב השחיה, ובזמן הנשימה אפשר לבקר את הניווט באמצעות גדות הנחל כמעט כמו סף. עשרות השחיינים שמצטופפים במקטע הצר ושוחים אחד על השני בחוסר אלגנטיות אמנם עוזרים בניווט, אבל גם מקשים על גריפה בלי מכשולים בדמות רגל או יד של שחיין שכן. בנוסף, לראשונה קיבלתי עידוד תוך כדי שחיה! משני צדי התעלה עומדים מעודדים עם שלטים, חצוצרות, בלונים, רמקולים ומרימים את המורל יחד עם הידיעה ש-T1 הולך ומתקרב.
כמובן ששאלת החליפות היתה שיחת היום בכל ארוחת בוקר וערב.
בימים אלו של התחממות גלובלית זו כבר פעם שניה ב-3 התחרויות האחרונות באוסטריה בה אסורות החליפות מאחר וטמפרטורת המים עולה על 24.5 מעלות. בימים שלפני הזינוק היינו עוד אופטימיים עם טמפרטורה שנעה בין 23 ל-24 מעלות, אך יום לפני ובבוקר התחרות נמדדו 25.3 מעלות. אז החזרתי יפה יפה את חליפת ה-ORCA Predator החדשה בחזרה בארון יחד עם 5 השניות ל-100 מטר שהלכו להן.
הזינוק באיש ברזל מתבצע בגלים – Rolling start, הספורטאי אמור להיות כן עם עצמו ועם מתחריו ולזנק לפי הזמן החזוי לו, על מנת לא לייצר מכבסה של כמעט 2,900 שחיינים שעולים אחד על השניה בזמן יריית תותח הזינוק.
בתאוריה זה עובד נהדר, רק שב-3 ביולי 2022, יום ראשון קריר לגדות אגם קלגנפורט לא נראה שזה עניין אף אחד. תחזית זמני השחיה מעולם לא נראתה ורודה יותר. זינקתי לפי הזמן החזוי שלי, הרגשתי היחידה שעשתה זאת. נראה שהשאר שפשוט זינקו בלי שום קשר הרבה לפני הזמן החזוי שלהם, אז היה קשה למצוא עם מי לשחות ובעיקר על מי.
תרשים חלוקת זמני השחיה ע"פ המדריך למשתתף של איירונמן. הזמן הכתוב הוא זמן השחיה הכולל.
זו החלוקה של זמני הזינוקים. המזנקים אמורים למקם את עצמם בהתאם לזמן השחיה הכולל שלהם, כאשר כל 5 שניות מזנקים 4 ספורטאים (2 נקודות לראשון שעונה בתגובות כמה זמן לוקח להזניק 2,900 משתתפים).
ביום טוב הייתי אמורה לשחות 1:16 שעות ללא חליפות – קצב 2:00 ל-100 מטר, ולכן התמקמתי כזנב לאריות בסוף המקטע המסומן בכחול. מרגע הזינוק לא הפסקתי לעקוף שחיינים של 2:10-20 דקות ל-100. אני לא שחיינית טובה, בתחרויות בארץ אני רק נעקפת, אז התחלתי את התחרות עצבנית על האירופאיים העלק-הגונים ובעיקר על עצמי שחיכיתי בסבלנות לתורי וזינקתי בתמימות לפי התכנון שלי.
רכיבה
מתקן הרכיבה שלי לא שרד את הטיסה, והבקבוקים נופלים לי ממנו בכל פעם שאני עוברת על בור ביוב אקראי. בקיצור, אני מפגע מהלך על המסלול והולכת להתייבש. אני לא מבינה איך נשארים בכלל אופניים לכל השחר שגיבים והסייקלינג אקדמי לרכוב עליהם עם כל הטיסות והשינועים שהאופניים שלהם עוברים. בשתי התחרויות הקודמות שביצעתי בחו"ל, חברת הטיסה שברה לי את האופניים בטיסה הלוך. אני זוכרת שבתחרות חצי איש הברזל הראשונה שלי ב-2016 בקרואטיה, לרוכבת שרכבה לפני עפו שני הבקבוקים מהמתקן האחורי בקילומטר החמישי לרכיבה. המחשבות שעברו לי בראש אחרי שווידאתי שהבקבוקים שלה לא מתגלגלים לי בין הגלגלים של אופני הכביש מודל 2012: "איזו מקצוענות זה מתקן אחורי לבקבוקים. האם אני אגיע לרמה כזו?",
וגם: "איך לא בדקת את מתקן הבקבוקים שלך לפני התחרות? איזו צעירות וחוסר אחריות זה להתחרות עם חורים במקום מחזיקים".
ובכן, נחזור להווה.
בדקתי את מתקן הבקבוקים, שיפצרתי אותו. ועדיין מצאתי את עצמי ללא בקבוקי מים על המתקן האחורי לאורך שעה ארוכה וחמה בין הקילומטר ה-70 לקילומטר ה-95. הגרמני שרכב מאחורי והתריע לי שאיבדתי את כל הבקבוקים שלי, תרם לי רבע בקבוק מים. אז נזכרתי שיש לי ספייר! לי! 600 מ"ל מים בבקבוק האירו שעוצב במיוחד לשלדת ה-Orbea Ordu התכולים החדשים שחנכתי לפני פחות מחודש. אני שדוגלת במינימליזם וטסה רק עם תיק גב ללא מזוודה לשלושה חודשים בדרום אמריקה וגם לתחרות איירונמן. יש לי מים ספייר! אליפות!
מדקת הרכיבה הראשונה, הדופק נראה גבוה לפחות ב-15 פעימות מהתכנון, כלומר התחלתי את הרכיבה כמעט בדופק בו רציתי לסיים אותה. אני נאלצת לקבל החלטה לזרוק את תכנית הדפקים ולהיצמד רק לתכנית העצימויות (הוואטים).אני מבינה את מקור הבעיה רק בקילומטר ה-150 כשפתאום השעון מראה לי הודעה שרצועת הדופק התחברה. תודה באמת.
בתוך משפט אחד קצר וזניח, שאתם יכולים לקרוא לאור הנאונים על הספה בסלון ביתכם, מסתתרות שעות של סימני שאלה והחלטות קטנות. למה הדופק שלי כל כך גבוה? הבעיה היא במדידה או בי? ומה כדאי לעשות? המון החלטות קטנות שכל ספורטאי נאלץ לקבל לאורך תחרות כה ארוכה, בה תמיד יהיו בלת"מים. יכולת הגמישות בתכנית והעבודה לפי תחושה בעת הצורך הוכיחה את עצמה בזמן האמת – למתחרים רבים היתה בעיה עם רצועת הדופק או עם מקור הכוח, שהציגו נתונים לא אמינים או לא הציגו כלל.
הרכיבה מתקדמת לאיטה בנופים חלומיים. איך חוזרים לרכוב במשולש אחרי רכיבה בין אגמים תכולים להרים מושלגים? שדות מוריקים, בתים כפריים נידחים בקרן שדה, פיסה של שלג צחור על פסגה של הר באופק, צריחים על צוקים מרשימים וירידות מפותלות בתוך יערות חורש מוצלים.גם נופים של חליפות טריאתלון ססגוניות רכובות על אופני קצה בכל הגוונים חלפו על פני לאורך הדרך. האוסטרים המקומיים החמודים עומדים לצידי המסלול מעודדים, מצלמים, צועקים, מרשרשים ברעשנים ופעמונים במרכזי הכפרים וסתם מחוץ לבית. יושבים עם בירה שיכורים מ-9 בבוקר לצידי המסלול כדי לעודד בחום הקופח. איזו חגיגה.
השמש מתרוממת והחום הולך ומטפס ל-32 מעלות. כעצת מקומי אני משתדלת להשפריץ מים על עצמי בכל תחנת הזנה כבר ברכיבה כדי להתקרר. קסדת הנג"ש חסרת חורי האוורור צולה אותי מבפנים בצלייה איטית של כמעט 6 שעות. יצא מזה בשר רך מפורק ועסיסי. בכל סימולציה קבוצתית היה סדר קבוע של רוכבים שעקף אותי. איפה הם עכשיו? גיא, עופר… הם היו אמורים כבר לעקוף אותי מזמן. אני מקווה שכולם בסדר ומנג"שים להם. ואיפה כל הישראלים? למה יש פה רק אוסטרים ואיטלקים סביבי? מחפשת את הדגל הקטן על מספר החזה שחויבנו לענוד גם ברכיבה הפעם.
אני שותה בקבוק שלם של איזוטון בכל שעה במקום התכנון המקורי של חצי בקבוק איזוטון, אני צמאה יותר בגלל החום הפה שלי כמה לכל נוזל או מלח, ובשל החשש שבכל רגע יפול הבקבוק. כדאי להוריק את תוכנו במוקדם ולא במאוחר. החלטה שארגיש את תוצאותיה במהלך הריצה.המוח שלי מראה סימני צליה ראשונים כשאני מנסה באחת התחנות להכניס בקבוק שלקחתי למתקן שכבר מאוכלס בו בקבוק. אני נתקעת עם בקבוק ריק שאני לא מספיקה לזרוק, אז אני תוקעת אותו בתוך חליפת הטריאתלון מאחורה כמו פלנגה. השלכת פסולת מחוץ לתחנות ההזנה גוזרת כרטיס אדום ופסילה מהתחרות. האכיפה של האוסטרים קפדנית למדי. מדי כמה קילומטרים עובר אופנוע עליו רכוב מרשל – הפנקס פתוח והיד רושמת מספרי חזה ללא רחם.
ריצה
לא תמצאו אותי באילת ביולי-אוגוסט. התפקוד שלי בתחרות הרבה יותר טוב בקור כלבים מאשר בחמסין. לכן ככל שהתבהרה התחזית ליום התחרות, הלכו וירדו הציפיות שלי לדבוק בתכנית המקורית. ירדתי לריצה בשעה 14:30 בצהריים. חום של 31 מעלות בצל עם 65% לחות קיבל את פניי – הטמפרטורות המשיכו לעלות לאורך המרתון והאמירו עד 33 מעלות. רוב המסלול מוצל, אבל גם הטמפרטורות נמדדו בצל. ריצת המרתון כוללת שתי הקפות של 21.1 קילומטר. כל 10.5 קילומטר הרצים עוברים במרכז התחרות שם מחכים המלווים והמעודדים מהבית, בצל, ממש במרחק יריקה מהמלון.
תחנות ההזנה מדוגמות והמתנדבים מפנקים במים עם מלח, ג'לים, איזוטוני, קולה, רדבול, בייגלה, קרקרים, מיני פירות ובעיקר ספוגים ספוגי מי קרח. כל תחנת הזנה אני עוצרת לרגע, שופכת על עצמי מים ומכניסה ספוגים קפואים לחליפת הטריאתלון לנסות להצטנן מעט. כמובן שאני דוחפת אוכל ונוזלים ככל שקיבתי מאפשרת. בחלקים המועטים שאינם מוצלים, האוסטרים המתגוררים בכפר קרומפנדורף פשוט יוצאים מחצרות הבתים עם צינורות השקיה ומשפריצים על ראשי הרצים המיובשים במשך שעות. איזו רוח התנדבות. זה ממש מציל נפשות.
האמת שהכביש הזה מהכפר קרומפנדורף עם הווילות הצמודות ובעיקר ״200״ המעלות עם 65% לחות והשמש שצולה לי את השביל בשיער ואת מה שנשאר מהמוח, מזכירים לי את ריצת החילוף באימון המסכם במחנה האימונים ברמת הגולן. חום נורא כמעט באותה המידה, תחנת הזנה ומקלחת קרה כל 2 קילומטר, רק להמשיך לרוץ. אני נזכרת בגיא ושגיב שותפי לריצה המסכמת שם. נזכרת בכל הריצות הארוכות בפארק הירקון, בכל ריצות החילוף ובחפירות הארוכות עם ענבר לפני הזריחה.
לאחר חצי מרתון, מגיעים עננים שמקלים מעט על השרב. אני פוגשת גולדנים לאורך המסלול שמתחילים כעת לרוץ את ההקפה הראשונה ומנסה לחייך, לצעוק ולרומם את רוחם. עכשיו המאני טיים של כל אחד ואחד וכאן נכנסת כוחה של הקבוצה. גם אצלי הרגליים מתחילות ללחוש שהקיר מתקרב ואני מנסה להיזכר בפלייליסט הריצה שלי ולזמזם לעצמי שירים מרימים, אבל הקסטה נתקעת אחרי המשפט הראשון ואני שרה אותו בלופ אינסופי:
"Let's get down, let's get down to business
Give you one more night, one more night to get this
We've had a million, million nights just like this"
בישראמן השיר שנתקע לי היה "יש לי כנפיים" אז כנראה שמצבי יותר טוב עכשיו.
קילומטר 33 – עוזבת את מרכז התחרות לכיוון העיר קלגנפורט בפעם האחרונה, העננים עזבו והשמש מכה ללא רחם. בכלי הדם שלי זורם כעת נוזל המורכב מתערובת צמיגית של ג'לים ושל איזוטון ואני עדיין לא מפסיקה לדחוף אוכל במרקם צמיגי של מותגים שמעולם לא שמעתי את שמם וכנראה שולטים בשוק האירופאי. יאללה לרוץ רק עד התחנה הבאה. יש משפט שלמדתי באחד השבועות שלא מדברים עליהם בקורס טיס: "דקה שעוברת אינה חוזרת", אני משננת לעצמי אותו עד שער הסיום. החום עשה את שלו. מתוך מעל 2,800 מתחרים שזינקו, סיימו את התחרות רק 2,169. ההתחממות הגלובלית שהולכת ומקצינה את הטמפרטורות משני הכיוונים לא הופכת את התחרות הזו לקלה יותר, או את האימונים אליה.
סיכום
אז מה מושך כל כך הרבה ישראלים לתחרות הזו ועוד כתחרות ראשונה? האם זו הרכיבה בין אגמים, הרים, יערות, ערים, כפרים שכוחי אל עם קהל חם? אולי העובדה שלפני שינוי המסלול היא נחשבה מהירה יותר? הטיסה הישירה לווינה של 3:15 שעות? שאלתי את נבחרי מאמני טריאתלון שהובילו משלחות לאוסטריה השנה. ענבר זהבי, מאמנת קבוצת (GOLDENTRI), שי פיפמן (מאמן קבוצת PIPMAN) ואת שוקי סרויה (מאמן קבוצת SEROYA). התשובות היו חדות ואחידות:
המסלול מאוד יפה וייחודי בכל אחד מחלקיו. לא נחשב למאוד מהיר אבל גם לא מאתגר באופן מיוחד. נעים גם למתחרה וגם למשפחתו בגלל הקרבה של כל המתרחש בתחרות. השחיה, הרכיבה והריצה יוצאים מאותה נקודה וניתן לראות את המתחרים במספר נקודות. תחרות בתחילת יולי יוצר מצב נוח להתאמן לזה בארץ, עם מזג האוויר היחסית סביר. תחרות עם הרבה ותק והארגון עובד יפה אחרי שנים של ניסיון יצרו לה ביקוש גדול, כאשר בתוך כשעה נגמרה ההרשמה. כשאורזים את כל הטוב הזה למוצר אחד, הביקוש לאיירונמן אוסטריה רק הולך ומתעצם עם סגירת הרשמה תוך שעות בודדות.
