פרויקט שביל ישראל – המדבר האינסופי

פרויקט שביל ישראל – המדבר

אם נשים בצד את ההתראות לשטפונות, המדבר בחורף הוא סיפור אהבה (לפחות עבורי ועבור יואב), מזג אוויר מושלם לריצה, נופים פראיים, שילוב מוחץ של שבילים לבנים וסינגלים טכניים לעייפה. והעיקר – ניתוק! פחות עדכונים ברשתות החברתיות כי רוב הזמן אנחנו ללא קליטה. בשורה התחתונה במדבר התחלנו לספור לאחור. הגענו למדבר כאובים וגם מקוררים (איך אפשר שלא..). העייפות המצטברת כבר ניכרה בכל צעד ובכל פעולה. אבל צברנו חוויות וחיוכים בלי סוף והרי זה כל הרעיון! יום רודף יום ועוד יום. רצנו במצדה ועל מצוק ההעתקים, חצינו את המכתש הקטן דרך מעלה חצרה ומעלה עלי עם נופים מהפנטים לקראת שקיעה. רצנו על הר כרבולת הסיזיפי במכתש הגדול, ירדנו בנחל מדור האימתני והמשכנו לעבר חוד עקב. בדרך למכתש רמון יואב החליט שאתגר השביל לא מספק אותו והכניס את הראש שלו בסלע (זה כבר סיפור לכתבה נוספת). בהמשך חלפנו על נופי בראשית כאשר חצינו את שמורת מצוק הצינים ממכתש רמון לערבה. ביקרנו בקניון ורדית וקניון ברק תוך כדי גמיעת קילומטרים בערבה האינסופית. בצפון שמורת מסיב אילת עברנו ליד שחרות, הגענו עד פארק תמנע, טיפסנו להר תמנע והגענו עד מרחק נגיעה מהסיום לקראת היום האחרון למסע. שהיה יום נדיר ביותר.

צהוב מול חום אדמדם . שביל ישראל יורד למרגלות הר אמיר

כמובן שהתוכנית המקורית השתנתה והתעדכנה מספר פעמים ובלילה האחרון התמקמנו ליד הר חכליל, דרומית לפארק תמנע. הפעם לא היה מדובר בחניון לילה מוסדר אלא פיסת קרקע (יותר מדויק פיסת חול…) פרטית שקיבלנו אישור להתמקם בה. בימים האחרונים למסע רואי הביא תגבור, את גילית המקסימה, וכך איש הלוגיסטיקה הפך לצוות לוגיסטיקה. באותו ערב חברו אלינו גם המשפחה הקרובה. טל, זוגתו של יואב. הילדים של יואב נוי ותומר (שגם רץ איתנו) וכמובן אתי שלי ואריאל. לשם שינוי הגענו לסיום היום הלפני אחרון בזמן סביר ועדיין היה אור, וכל שנותר לנו לסיום למחרת היו 42 ק”מ, אבל תחזיות מזג האוויר קצת קילקלו את השמחה.

עוד יומיים לפני, כאשר פגשנו את רואי בתחנת הרענון לפני ההגעה לקניון ברק, קיבלנו עדכון כי מזג האוויר לא מבשר טובות. סיכוי גבוה לגשם בדרום ובעיקר בהרי אילת. לגשם כבד בהרי אילת יש משמעות אחת – שטפונות! בהמשך התייעצות לא מעודדת עם דבורה, חברה טובה בחדר המצב של החברה להגנת הטבע, “חד משמעית זה לא יום להיות בשטח” היא אומרת לי. והלחץ הפנימי שלי ושל יואב רק גובר, אין לנו אפשרות לוגיסטית לדחיות או הזזות. לכל שינוי יהיה מחיר כלכלי ומשפחתי כבד ובעיקר מחיר מנטאלי כאשר כל העוסקים בדבר כבר הגיעו לסף ההכלה של הפרויקט המדהים הזה. אם לא נסיים לפי התוכנית המעודכנת אז פשוט לא נסיים.

בדרך להר חכליל, עוד לפני פארק תמנע ומעלה מלחן נפגשנו שוב לרענון עם רואי, כאשר עננת צפי מזג האוויר יושבת לכולנו על הוורידים. “יש בשורות מעודדות למחר”, אומר רואי. מסתבר שמשהו השתנה בתחזית, הגשם עדיין שם אבל העוצמה והשעות לא ממש ברורות וישנה אפשרות סבירה שכל הבלגן יחל אחה״צ. אז האם ממשיכים כרגיל? סיכמנו שנקבל החלטה בהר חכליל, יתכן שבערב יהיה לנו מידע מדויק יותר על הצפי למחרת.

תדריך השטפונות של רואי

שעת הש׳ הגיעה

חושך גמור מסביב וקרירות נעימה. באותו ערב ישבנו כולנו עם המשפחות מסביב למדורה וטרפנו דג סלמון ענק ומשובח שרואי הכין לנו, בתוספת סלטים מושקעים. בכל זאת מדובר ב”סעודה האחרונה”. כולנו כבר הספקנו להתקלח ולהתארגן על הציוד למחרת. אני, יואב ורואי מתכנסים כדי להחליט על מחר. רואי מציע את מה שאני חושב, להתקדם צעד אחר צעד ולעקוב באדיקות אחר תנועת העננות. וכמובן לקחת בחשבון שבכל מפגש רענון עם רואי (תוכננו שניים כאלה) יתכן ונאלץ להתקפל. בשורה התחתונה, הולכים על זה! 

מאוחר יותר המשפחות מתפנות לשינה באילת. ואנחנו מתקפלים לשינת לילה באוהלים. הלילה לא עבר חלק, השינה שלי טרופה. אני לא ממש רגוע וכמובן מתרגש לקראת היום האחרון. גם יואב מסתובב ללא הרף בשק”ש שלו אבל בסופו של דבר שנינו הצלחנו להירדם. לא לפני שאני מתעורר שוב באמצע הלילה לקול טפטופים. הטפטופים הולכים וגוברים, הגשם מתחזק והטפטופים מתחילים לחדור לאוהל. יואב עדיין ישן שנת ישרים ואני מתחרפן מזה. כמובן שהוא לא מבין על מה הבהלה ולמה אני מעיר אותו. אני מסביר לו שאנחנו לא ישנים בחניון מוכרז ואני לא ממש מכיר את תוואי הקרקע בהר חכליל וממש לא מתאים לי שהגשם יהפוך לזרימה קרקעית שתשטוף אותנו. הגשם כבר חזק ומרעיש, רואי צועק לנו מבחוץ שהכל תקין ובגשם השוטף הוא מעמיס את יריעת הגשם על האוהל שלנו. אין דברים כאלה. הגשם ממשיך עוד דקות ארוכות אבל בסוף נרגע, כנראה שהצלחתי לחזור לישון. ב 04:30 לפי הנוהל צלצול השעון בנייד מעיר אותנו לבוקר האחרון במסע.

מתכוננים ללילה האחרון למרגלות הר חכליל

תחילתו של הסוף

התחלנו את היום ה-20 והאחרון במסע. האינטנסיביות כבר הפכה לשגרה ואת רוב הדברים המנהלתיים בבוקר ובערב כולנו עושים על חצי אוטומט. שטיפת פנים, צחצוח שיניים, ארוחת בוקר שכוללת לחמניה גדושה בגבינת שמנת עם חביתה של 2 ביצים, כוס תה (צ’אי ליתר דיוק) עם עוגה בחושה. אפילו היציאות שלנו, סליחה על השיתוף, אפילו הן כבר על אוטומט. סידורים אחרונים לקראת יציאה, השעה מעט אחרי 06:00 בבוקר והאור כבר מבצבץ, העננות ניכרת אבל הגשם פסק. תדריך אחרון ומרגש, רואי מצלם אותנו לפני היציאה. אני ויואב יוצאים לגמוע את 42 הק״מ שנותרו לנו להשלמת שביל ישראל.

אני ויואב מתקדמים לאיטנו. מערבית לבאר אורה השביל רחב ונח. השמיים מעט קודרים אבל שום דבר מאיים, אפילו השמש מבצבצת מידי פעם. השביל ממשיך לכיוון דרום מערב ונהיה טכני יותר ויותר, כולל מעברים צרים מאוד בין סלעים ואני ויואב לא מפסיקים לחייך. בקרבת הר עוזיהו המסלול מתפצל ואנחנו ממשיכים על שביל ישראל לכיוון הר אמיר. ממשיכים בטיפוס קצר ואז מתחברים לירידה יפהפיה שמסתיימת למרגלות ההר. סינגל ארוך וזורם. השמיים שוב מתקדרים ובדרך פוגשים מטיילים ועוצרים לדבר איתם. הם מתפעלים מהמיומנות שלנו בירידות ואנחנו שואלים אותם למה לא נשארו בבית ביום הזה. הם החזירו לנו את אותה השאלה. למרגלות הר אמיר הנופים פשוט מהפנטים. הצבע האדום של הסלעים וההר מתערבב עם הצהוב של הקרקע וככל שאנחנו מתקדמים השמיים ממשיכים להתקדר. קמ לפני קניון שחורת, שם רואי מחכה לנו, אנחנו פוגשים את נוי שממשיכה איתנו עד למפגש עם רואי. אחרי כמעט 20 ק״מ ו-3 שעות ריצה, בסמוך לחניון הלילה של קניון שחורת, באמצע המדבר, אני ויואב מתיישבים ליד שולחן עמוס כל טוב לרענון ראשון. בלי לתאר לעצמנו שתוך 20 דקות נהיה בסרט אחר לגמריי.

יואב תמיד היה הרציני מביננו. צולם למרגלות הר אמיר

חוקי המדבר

כולנו מסובין ליד “השולחן הערוך”. אני, יואב, טל נוי ותומר, וכמובן רואי וגילית שדואגים לנו לכל פרט הכי קטן. אני מביט מעלה לעננים וכבר מרגיש את הטיפות. הגשם הקליל מהר מאוד הופך למטרד ומהר מאוד כולנו מבינים שצריך לקבל החלטה. התחזית האופטימית כנראה תישאר על הנייר. רואי מקפל בזריזות את הציוד, ולאחר לבישת מעילי סערה אנחנו מתכנסים תחת עץ רענן, בגשם שוטף. אני ויואב חדורי מטרה, לא רוצים להפסיק כעת. רואי כבר מתחיל לשפוך את “תדריך השטפונות” שהוא מכיר טוב מתוקף נסיונו והמחשבות שלי מתרוצצות. אם הייתי מגיע לכאן עם הקבוצה, עם רצים נוספים שאני אחראי להם, ברור שבכלל לא הייתי יוצא ליום הזה. אבל כעת זה אני ויואב (ותומר שהחליט להצטרף מאותה נקודה) שועלי שטח ותיקים. אבל שטפונות? זה סיפור אחר. החלטנו לקחת את הסיכון ולהמשיך. על כל צרה שלא תבוא, נתקשר עם רואי באמצעות המכשיר הלוויני ונטפס למקום גבוה. המשפחה של יואב מביטה בנו (בעיקר ביואב) בעיניים דואגות. אבל מהר מאוד הם ורואי על הרכבים בכיוון היציאה ואני, יואב ותומר המלווה יוצאים, בהליכה תחילה, לכיוון קניון שחורת.

לובשים מעילי סערה ברענון ליד קניון שחורת

כבר בכניסה לקניון שהולך ונהיה צר יותר ויותר, אנחנו שמים לב לנורות אזהרה נוספות. גם מהקיר הדרומי וגם מהקיר הצפוני, החלו להיקוות מפלים קטנטנים. כמויות מים הולכות ומתעצמות שזורמות מלמעלה. אנחנו מתקדמים לאיטנו, צופים במראה המדהים של המפלים לצד הרעש מהגשם השוטף. אני מביט קדימה עמוק לתוך הקניון ומבחין בשלולית קטנה המתקדמת לעברינו. “חברים, אחורה פנה” אני אומר ליואב ותומר שמהנהנים בחצי עצב, חצי שמחה. אחוזי התרגשות ומבולבלים אנחנו מתחילים לחזור לאחור, כאשר השלולית משיגה אותנו בקצב שלה. לאחר כמה דקות חזרנו לפתח הקניון והשלולית כבר הפכה לנחל קטן וזורם.

אני, יואב ותומר מטפסים מעט לשלוחה הסמוכה לפתח הקניון. תוך כדי שאני ויואב מבינים שסיימנו את היום הזה, אנחנו צופים בפליאה בנחל המתהווה לנגד עיננו. מה שהתחיל בזרימה קלילה כעת זורם בשצף מפתח הקניון, במשך דקות רבות אנחנו שומעים שאון מים חזק ורועש מכיוון דרום ובבת אחת ערוץ נוסף חובר לערוץ הקיים והנחל הופך לנהר עם סחיפה חזקה. שלושתינו עומדים על השלוחה, פעורי פה, צוהלים אבל גם קצת עצובים… מתחילים להבין למה נקלענו. יואב רושם לרואי במכשיר הלוויני שאנחנו צריכים חילוץ.

רואי משיב לנו שהוא מסתובב חזרה לכיווננו ויקח לו 20 דקות. ואלה 20 דקות שלעולם לא נשכח. הזרימה הבהירה מכיוון הקניון מתלכדת עם הזרימה הניצבת שסוחפת אדמה כהה יותר. יחד בערבוביה של צבעים, שברי עצים ושיחים הזרם מתחזק ומגיע עד חניון הלילה (שהיה כבר די נטוש למזל כולם). אני, יואב ותומר מתעדים כל רגע. מבינים שמדובר בחוויה יוצאת דופן. היחסים שלנו עם שביל ישראל עברו תהפוכות ב-20 הימים האחרונים, אולי לקראת סיום השביל החליט לפנק אותנו בחוויה שלא נשכח, חוויה שאפילו המקומיים מחשיבים כנדירה.

לאחר שהזרימה נרגעה מעט אזרנו אומץ לרדת ולהצטלם

רואי מגיע אלינו, יוצא מהרכב מצידו השני של הנהר שנוצר ומוציא צעקת שמחה/פליאה. מרים ידיים בהשתאות. אני ויואב מבינים, ברגשות מעורבים, שבעצם סיימנו. המשפחות מחכות לנו בסיום אבל כבר לא נגיע לשם רגלית. אנחנו עולים על הרכב של רואי ומסתלקים משם בזהירות לכיוון בית ספר שדה אילת, נקודת הסיום. כי בכל זאת צריך לחגוג!

לאחר נסיעה שנמשכה אין סוף זמן (אצלי בראש) הגענו לבית ספר שדה. המשפחות מקבלות אותנו בקריאות של השתאות, הערצה, הקלה ומה לא… הרבה חיבוקים, קצת דמעות, שמפניה שנפתחה ופודיום מאולתר ליד אבן השביל המפורסמת בפתח בית הספר. זהו! תם ונשלם, אבל עוד יקח לנו לא מעט לעכל את 20 הימים האחרונים.

פרויקט שביל ישראל – במבט לאחור

אני כותב את המילים האלה כמה חודשים אחרי, והזיכרון הוא מתוק. תחושת ההחמצה שנאלצנו לחדול 20 ק״מ לסיום התחלפה מזמן בהכרת תודה. הכרת תודה לטבע ולסביבה שהכילו את השגעון שלנו, הכרת תודה על החברות שלי עם יואב, הכרת תודה לכל המעורבים – למשפחות שדאגו לכביסה, לעוגות, לחיבוק ועידוד. לחברים שביקרו ולרצים שליוו אותנו בחלק מהמקטעים. וכמובן לאנשי הלוגיסטיקה שעבדו 24/7 סביבנו. נכון, זה היה בתשלום, אבל לנשמה שהם נתנו לפרויקט שום תשלום לא יכסה.

לקח לנו זמן להתאושש פיזית. זה לא היה דומה לשום דבר שעשינו בעבר. בדרך כלל לוקח לי וליואב מספר שבועות מועט לחזור לעצמינו לאחר ריצות אולטרה שלוקחות בין 24 ל-48 שעות ועשינו כאלה בעבר. הפעם זה היה שונה, אחר, איטי הרבה יותר. רק אחרי חודשיים לערך יכולתי להעריך שאני מאושש לגמריי, העייפות מאחורי ואני יכול להסתכל קדימה, לדבר הבא.

ומה הדבר הבא? יש כבר מחשבות אבל ימים יגידו. מבטיח לעדכן.

מאת: אילן פריש