מרתון ירושלים התקיים במהדורה ה-12 שלו, ונזכרתי איך פעם כמעט אף אחד לא האמין שהאירוע הזה יהפוך למה שהוא היום. גם אני למען האמת לא האמנתי, שככה יאפשרו לסגור את הכבישים, לרוץ בעיר העתיקה, שהאקספו בגן סאקר יראה כמו שהוא נראה. אירופה!
נזכרתי, ועכשיו אני חושפת כמה שנים אני כבר רצה (כלומר כמה אני זקנה) איך בתחילת שנות האלפיים, נפגשנו כמה אנשים בגבעת רם בשביל לרוץ את מה שהיה אז “חצי מרתון ירושלים”. אני לא זוכרת את המסלול, אני רק זוכרת שהייתי לבד רוב הדרך, צירי התנועה היו פתוחים. סיום בהקפה באצטדיון עם קומץ של אנשים. זהו. זה לקח כמה שנים, והיו צריכים להיות מעורבים אנשים מאוד מסוימים כנראה בשביל שזה יקרה, אבל זה קרה.
המארגנים דיווחו על כ- 40,000 איש שהשתתפו באירוע, מתוכם כ-3,000 רצים שהגיעו ממדינות שונות. זה נתון בהחלט מדהים, ואכן גם הורגש. הרצים עברו בין היתר במשכן הכנסת, לאורך חומות העיר העתיקה, בריכת הסולטן, משכנות שאננים, הר ציון, המושבה הגרמנית, רחביה, טיילת ארמון הנציב, גבעת התחמושת, גן סאקר, הר הצופים, הר הזיתים ואתרים נוספים. רצי החצי והמרתון המלא “נהנו” מיותר שכונות, אבל גם בתור רצה של 10 ק”מ, הנוף והריצה בלב העיר הוא לגמרי לא מובן מאליו.
בואו נדבר על העליות
לא יודעת איך להסביר את זה, שילוב של זמינות של בייביסיטר לבנות, יחד עם סידור נכון של הכוכבים ביקום, ואני כמעט כל שנה חוזרת למרתון ירושלים. וכל פעם מחדש, הזמן מוכיח כמה כוח יש לו עד ששוכחים כמה העליות של ירושלים הן קשות. זה לא שאני לא רצה בעליות ביומיום שלי, להיפך! אני טוחנת עליות בכל ריצה שלי בשכונה. מה שהבנתי הפעם, זה שאי אפשר להתכונן לעליות של ירושלים באמת. השילוב של המירוץ, שבכל מקרה רצים יותר מהר מבאימון יחד עם רצף של כל כך הרבה עליות, הוא לא משהו שאפשר לתרגל באימונים לאורך זמן.
בעליות אפשר היה לראות מי מופתע ומי קצת פחות. היו גם כמה מראות קשים. הרבה אנשים מגיעים לא מוכנים, מתחילים מהר ובקושי רב נאלצים גם ללכת בעליות. העלייה של ז’בוטינסקי במסלול של ה-10 ק”מ היא הקשוחה ביותר, ויותר מכך, הנה תזכורת לשנה הבאה לכולם: הקילומטר האחרון בשדרות בן צבי הוא כולו עלייה משופעת קלות, שביום רגיל לא מורגשת בכלל. בקילומטר האחרון דווקא כן.
בכל זאת, בתוך הסבל שהריצה בעלייה מביאה איתה, מרתון ירושלים, לדעתי, הוא אירוע הריצה הכי כיפי ומיוחד בארץ. כן! הרבה יותר מכולם. היחיד שיש ניחוח בינלאומי מהשנייה הראשונה שנכנסים לעיר. שומעים את השפות השונות במהלך הריצה, המגוון של האנשים, העידוד לאורך המסלול, ולא יעזור כלום, הריצה בעיר העתיקה על נוף חומות העיר היא פרייסלס. אף אחד לא מתלונן, אף אחד לא צופר, רק עידוד ומוזיקה לאורך כל הדרך. בסוף, כמה שהיה קשה, ותוך כדי כתיבת שורות אלו שרירי הרגליים שלי עדיין תפוסים, החוויה הייתה אדירה ומרגשת.
אחרי כל עלייה מגיעה ירידה
השנה הייתי חכמה. נכנסתי למסלול של ה-10 ק”מ בגרמין כדי להיזכר בגרף הגבהים. זו לא פעולה אופיינית לי, אבל אם כבר רצתי את המסלול הזה בעבר, שווה להציץ. האמת היא, שאני לא מכירה את ירושלים בכלל, לא זוכרת רחובות, לא יודעת לנווט. דברו איתי בעלייה או ירידה מצטברת וזה מספיק לי. אז כן, אחרי כל עלייה, הגיעה ירידה, והשרירים התפוסים הם כנראה מהירידות, לא מהעליות (אם תהיתם) ושם בירידות, אפשר היה לגלגל קצת רגליים ולהגיע לקצב ממוצע לא רע בכלל.
“רוצו! רוצו! ד-מו-קר-טיה!”
המצב המדיני הנוכחי הביא השנה צבעים נוספים למרתון, הכל התערבב. ספק מעודדים, ספק מוחים, צעקו לנו בגשר של הסינמטק “רוצו! רוצו! ד-מו-קר-טיה!” וזה היה סימן לכמה ריצה יכולה לאחד. לפני הזינוק למקצה ה-10 ק”מ העלו לבמה את אחיו של אחד הפצועים מהפיגוע בתל-אביב, שרץ בעצמו במירוץ, ונציג העירייה ביקש מכולנו להתפלל להחלמתם של הפצועים. הרבה פעמים אני תוהה אם הערבוב הזה מתאים, בין הספורט למציאות המדינית, וזה יכול מאד לבלבל. אבל עובדה, שאי אפשר היה להישאר אדישים ברגע הזה, ובטח לא אני, ומצאתי את עצמי דומעת רגע לפני הזינוק.
ארגון מתוקתק – אירופה זה כאן
אספנו את הערכות לפני המירוץ, זה הצריך נסיעה נוספת לירושלים באמצע השבוע, אבל זה הסטנדרט באירופה. בבוקר המירוץ אין חלוקת ערכות. אנחנו ניצלנו את היומיים האלה לחופשה בירושלים והיה שווה במיוחד. מלון פשוט שממוקם 2 ק”מ בדיוק מהזינוק (מדוד, מה חשבתם?) וגם היתה גמישות בפינוי מאוחר, כך שהספקנו אפילו לחזור להתקלח.
יציאה של המקצים בזמן, הרבה מאבטחים ובודקים בכניסה לאזור הזינוק – לא מכניסים מי שלא בצבע הנכון. בכלל, כמות המאבטחים והמתנדבים הייתה מרשימה. לרגע לא היתה סיטואציה שבה לא ידעתי לאן ללכת, למרות שאני כבר מכירה. גן סאקר היה משולט בבירור, היה הרבה מקום ולא הורגשה צפיפות. בתחנות המים חולקו בקבוקים קטנים עם פקקי ספורט, זה היה נוח מאד. וגם שם – הרבה מתנדבים שידעו את העבודה ועשו את זה מצויין. תמיד כיף לי להגיע לתחנה שבה יש בנות שמחלקות את המים, ואיכשהו הן תמיד מופתעות לראות אישה רצה. גם הפעם היו כאלה, הן ממש התחננו שאקח דווקא מהן את המים וצעקו לי: “איזה אלופה את!” רק בשביל הרגע הזה, היה שווה להגיע.
בכל תחנה שפכתי מים על הראש. רצה הגורל, הזינוק של ה-10 ק”מ היה בשעה 9:30. מאוחר לכל הדעות, בטח ביום קצת יותר אביבי. אני מבינה שמדובר באילוצי מסלול וסגירת כבישים, אבל לי באופן אישי היה כבר מאוחר וחם. אני לא יודעת אם זו באמת תלונה, אולי יותר תפילה, שאיכשהו יצליחו להקדים את הזינוק של ה-10 ק”מ להבא, כי חוץ מזה, הכל היה מושלם. בסיום היתה כריזה שחזרה בלופ וקראה לרצים להתקדם לקבלת מים, מדליה ופרי. ואכן אחרי שהתקדמתי בצליעה קלה, היו עשרות עמדות של חלוקת מדליה, ועוד פעם ילדה נחמדה העניקה לי אחת. קיבלתי גם מים ופרי. הכל היה בשפע.
מה היה במקצים של חצי ומלא
מרתון ירושלים מעולם לא משך אליו רצים בכירים מהעולם, כשהמסלול כל כך מאתגר. מבחינה מקצועית בלוח המרתונים השנתיים, מרתון ירושלים פחות מפתה את הרצים המהירים. לרוב מגיעים רצים מהדרג הבינוני, וכך למשל ניצח השנה במקצה המרתון נואה קיגן קיפרוטיץ’ בן ה-34 מקניה, בזמן של 2:18:34 שע’. שיא המסלול אגב עומד על 2:16 שע’ מ-2014, וכנראה הבונוס הכספי המוצע על שבירתו, לא מפתה מספיק. בין הנשים הסיפור מעט יותר מעניין, כשניצחה קנייתית בשם מרגרט אנג’וגונה, בת 54 מקניה – בזמן של 2:52:44 שע’. הגיל והתוצאה מרשימים ביותר לכל הדעות.
מבחינת הישראלים, גם אצל הגברים וגם אצל הנשים, גם הישראלים סגרו את הפודיום. מלקמו ג’מבר הגיע שלישי כללי אחרי לאטרצ’ה צ’קיב, הספרדי שסיים שני. בין הנשים סיימה שנייה הלנה טולסטיץ’, בת 39 מרוסיה, ואת המקום השלישי סגרה נועה ברקמן, עם סאב 3 מרשים ביותר: 2:59:12 שע’, חצי שנה בלבד אחרי לידת בתה השנייה.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
כמי שהשתתפה בכל מקצי האירוע, המרחק החביב עליי ביותר הוא חצי המרתון. המרתון הוא באמת ליגה אחרת, גם מבחינת האימונים, ואיכשהו מקצה החצי הוא בדיוק במידה הנכונה מבחינת העליות. ה-10 ק”מ הוא פשוט קצר וכואב. אז במרחק החביב מבחינתי ניצח האוקראיני מיקולה מבשה בזמן של 1:08:45 שע’, יונה אמיתי במקום השני ותובל דביר במקום השלישי. בין הנשים ניצחה מרינה נמצ’נקומאוקראינה גם כן, עם 1:21:00 שע’. במקום השני ביטי דויטש, ובמקום השלישי סיימה מנטמאר בקאיה.
לסיכום
תכניסו את מרתון ירושלים ללוח התחרויות שלכם. אני יודעת שהרבה מדלגים על האירוע הזה, וחבל. אני לא מכירה עוד אירוע בסדר גודל כזה בארץ שהארגון שלו כל כך טוב, והאווירה היא כל-כך מיוחדת. נכון שהמצב הביטחוני יכול לתעתע, ואני מבינה לגמרי אנשים שויתרו על ההשתתפות בגלל זה. אנחנו חיים בחוסר ודאות ואפילו בפחד. בתור פחדנית גדולה, אני יכולה רק להגיד שהרגשתי מאד בטוחה, וצריך לתת ביג לייק לכוחות הביטחון ולמשטרה. וחוץ מזה, זה כיף להגיד, שלצרפת יש את מרתון פריז, לארה”ב יש את מרתון ניו-יורק, לגרמניה יש את מרתון ברלין, וכן להיות גאים שלישראל יש את מרתון ירושלים. זו חוויה אדירה, מאתגרת ויותר מהכל, מרגשת.
