סיוריצה: לרוץ עם שחר בסמטאות העיר העתיקה בירושלים

באחת מקבוצות הריצה שברשת צד את עיניו של דני דנקנר פוסט שהציע להצטרף לסִיוּרִיצָה בהדרכת דובי תמרקין בעיר העתיקה בירושלים. הוא החליט מייד להצטרף, ומספר לראנפאנל על החוויה:  

את מסלולי הריצה באזור מגוריי די מציתי ולכן אני מחפש הזדמנויות לגוון ולהכיר מסלולים חדשים, במרחקים של עד 10 ק”מ וקצב רגוע. ועוד עניין לענות בו – בימים חמים אלה, ובהיותי רגיש לשמש, אני מחפש הזדמנויות לרוץ בשעות המוקדמות של הבוקר או בשעות הערב והלילה. אותו פוסט שהציע להצטרף ל”סיוריצה” תיאר ריצה בשעת בוקר מוקדמת באזור ריצה בהחלט בלתי שגרתי: סביב ובתוך העיר העתיקה בירושלים.

ככה זה עובד: מכירים סיור קבוצתי של תיירים? כזה שהולכים ברגל מאתר לאתר והמדריך מספר לכם על תולדות המקום, מי בנה מה ולמה, מי זמם מה ומי רצח את מי? ובין הסבר להסבר הולכים בנחת עד לתחנה הבאה? ובכן, סִיוּרִיצָה הוא בדיוק אותו הדבר – מדריך, תחנות, הסברים, היסטוריה – רק שאת המרחק בין התחנות עושים בריצה קלה.
גם ההרשמה והמחיר הם במודל לא שגרתי – כמו “סיורי החינם” בלונדון, פריז וברצלונה בהם התגמול למדריך הוא למעשה תשר כראות עיניכם. ככה זה עובד גם כאן. מצטרפים למדריך ידען ומשלמים בסוף כמה שרוצים. הדבר היחיד שהטריד אותי הוא מה קצב הריצה? האם זו קבוצה של רצי שטח מקצועיים, מאלה שרצים בספרינט במעלה החרמון? זה לא בדיוק אני. על כך נמצאה תשובה באותו הפוסט: “באיזה קצב רצים? ריצה קלילה, ואף אחד לא ישאר מאחור”. נשמע מצוין, אז Count me in!

לחצו פה להצטרף לקבוצה הסודית והשקטה שלנו בווטטסאפ:

הכירו את המדריך: דובי תמרקין – רץ ומורה דרך

מי שעומד מאחורי פרוייקט ה”סיוריצה” הוא דובי תמרקין, רץ מתמיד, עם אינסוף חצי מרתונים ומרתונים החקוקים לו על החגורה. חוץ מזה, דובי הוא גם מורה דרך וחוקר ארץ ישראל, בעל תואר מוסמך בהיסטוריה של המזרח התיכון. הוא מתמחה בהיסטוריה ובארכאולוגיה של ירושלים, וכן בתולדות הערים והמבנים המיוחדים של יפו ותל אביב. 

חברו את שגעון הריצה עם התשוקה להיסטוריה ותמצאו שילוב מושלם לריצות עם תוכן היסטורי מרתק. בהמשך הדרך גם למדתי שגם ההיסטוריה של דובי מרתקת: מתברר שהוא החל את דרכו המקצועית דווקא במדעי הטבע. הוא דוקטור לכימיה, בילה כ-30 שנה כממציא ומפתח תרופות, ואף ניהל חברה לפיתוח תרופות. כל זאת עד שהחליט לזנוח את כל זה ולהתמסר למחקר היסטורי וארכיאולוגי.

מימין: כנסיית כל העמים בנחל קדרון, משמאל: יד אבשלום

היכרות, קפה, וריצת חימום בירידה

ובכן, השכם בשבת בבוקר, נפגשים בחניון מלון הר ציון בשיפולי גבעת התנ”ך בירושלים, וסמוך למתחם התחנה הראשונה. דובי מחלק כוסות קפה למשתתפים. היכרות קצרה מלמדת שהקבוצה מגוונת מאוד מבחינת גילאים וכושר. כמה מילות פתיחה על הצפוי לנו, קצת מתיחות, מצמידים אלינו את בקבוקי המים ויוצאים לדרך.

הריצה מתחילה בירידה נוחה בדרך חברון לגיא בן הינום. האויר צלול וקריר וקרניים ראשונות של שמש מבצבצות בסמוך לאופק הירושלמי. עד מהרה מתחלפת המגמה ואנו עוברים לעליה בשביל תלול במקביל למנהרת הר ציון בואכה העיר העתיקה. משמאלנו הואדי המאכלס את בריכת הסולטן וחוצות היוצר וקו זריחת השמש מצוייר על השיפולים שמעליהם.

רצים במעלה השביל מבריכת הסולטן אל כנסיית הדורמיציון

התחנה הראשונה בה כולנו מחזירים את הנשימה לקצב נורמלי היא מבנה דו-קומתי מרתק שאל גגו אנחנו מדלגים בגרם מדרגות צר. התצפית היא אל העיר העתיקה כשהמבנה הבולט ביותר לנגד עינינו היא כנסיית דורמיציון בעלת הגג החרוטי המפורסם. המבנה עליו אנו עומדים משלב את קבר דוד המלך ומעליו את החדר שבו על פי המסורת הנוצרית סעד ישו בליל פסח את הסעודה האחרונה. וכאילו לא די בכך, החדר הזה שימש במרוצת השנים גם מסגד. הרגישות הדתית של המקום היא רבה ואות לכך הוא החלון שמעל דלת הכניסה שנופץ לאחרונה בהשלכת אבן, ואולי מעידים על התגברות המגמה של התנכלות לנוצרים בירושלים בידי דתיים יהודים קיצוניים, שנסקרה לאחרונה בתקשורת. 

הפוגה קלה מהריצה ומבט אל קו האופק של העיר העתיקה בשעת הזריחה

הרחובות ריקים, רחבת הכותל הומה

חוזרים אל הסמטאות בקצב ריצה מתון. באופן לא מפתיע, הרחובות סביבנו כמעט ריקים מאדם. עוברי האורח הבודדים שכן מהלכים במקום מביטים בנו בהשתאות. שמים פעמינו לשער ציון ומשם ממשיכים בריצה לאורך החומות. קצת לפני שער האשפות המפורסם (המוכר בתור שער הכניסה הסמוך לכותל המערבי), דובי מצביע על שרידים של קירות עבותים. מתברר כי זוהי מצודה ששמשה את המוסלמים והם הרסו אותה בעצמם מחשש שתיפול בידי הכוחות הצלבנים הקרבים.

השמש הזורחת מימיננו מגבירה נוכחות, בדיוק כשאנו נכנסים לתוך שטח העיר העתיקה ומדלגים במדרגות לתצפית של שחר על הכותל המערבי וכיפת הסלע המוזהבת שמעליו. בניגוד לרחובות השוממים בהם עברנו עד כה, רחבת הכותל הומה מתפללים של שבת בבוקר.

תצפית אל רחבת הכותל המערבי וכיפת הסלע

סבים על עקבינו, יוצאים מהעיר העתיקה ויורדים בצעדים נמרצים בדרך השילוח אל נחל קדרון באזור הידוע כ”עמק יהושפט”. מימיננו שני מבנים אייקוניים: קבר זכריה (בעל ראש הפירמידה) ויד אבשלום (שראשו בצורת משפך מעוקל). עוצרים להסבר על המבנה הייחודי של יד אבשלום החצוב בסלע. כשממשיכים בריצה אנו עושים סיבוב קצר סביב המבנה כדי למצוא את פתח הכניסה אליו (רמז: אין כזה).

עמק יהושפט שבתוואי נחל קדרון: קבר זכריה (מימין) ויד אבשלום (משמאל) (צילום: מיכל מרסיאק)

התחנה הבאה שממתינה לנו בהמשך הואדי היא כנסיית כל העמים עם חזיתה המוזהבת וגן הזיתים הסמוך הידוע כ”גת שמנים”. כשעושים את המסלול הזה בריצה, הטופוגרפיה הופכת להיות מוחשית מאוד. כך, למשל, אין לאף אחד מחברי הקבוצה ספק באשר להפרש הגובה הניכר שבין קבר זכריה ויד אבשלום לבין שער האריות. אבל כפי שהובטח, דובי קובע קצב ריצה נינוח וכולנו מגיעים אל השער בשלום. מתבוננים אל עיטורי האריות משני צידי השער, ונותנים לדופק לחזור לזון 2.
דובי מספר על פריצת כח הצנחנים בפיקודו של מוטה גור אל העיר העתיקה דרך הפתח הזה בחומה. לנוכח קצב הנשימה המהיר של כמה מהרצים בקבוצה, קריאתו המפורסמת של מוטה גור “הר הבית בידינו” מקבלת זווית מעניינת ועדכנית.

דובי מוביל את האריות שבחבורה אל השער הקרוי על שמם: שער האריות

מתי לאחרונה רצתם בוויה דולורוזה?

נכנסים שוב לעיר העתיקה ומתחילים לרוץ לאורך ה”ויה דולורוזה” הלוא היא דרך הייסורים המפורסמת בה על פי האמונה המקובלת צעד ישו עד לגולגולתא שבכנסיית הקבר. בשלב זה ריצתנו רצופה בהסברים על הדרך הנודעת הזו ותיאורים של משפטו של ישו ודרכו האחרונה. כמקובל בעניינים שכאלה, הרבה מן הפרטים נעים באזורי הדמדומים שבין מיתוס להסטוריה ובין אגדות לעובדות. וכאילו מתוך הסיפור של דובי, מגיחה מחצר כנסייה מקומית קבוצת צליינים מלוכסני עיניים שצועדת מעדנות כשחבריה מזמרים מזמורי תפילה. אנו עוקפים בריצה את קבוצת המתפללים כשמולינו מגיע בהליכה איטית איש בעל ארשת נמלצת כשעל גבו צלב עץ גדל מידות. בעיר העתיקה המיתוסים חיים, בועטים ו… רצים.