הסיפור של מארי קיין שפורסם בארה"ב, מעורר המון רגשות אצל כל אחד מאתנו, ובמיוחד אצל הורים לבני נוער, וזה מסיבה אחת פשוטה: היא יכלה להיות הבת של כל אחד מהם.  אלון רם מביא את הסיפור וחלק מהדילמה העולה בעקבותיו לגבי הספורט המקצועני. 

מאת: אלון רם

המקרה של מארי קיין אינו מחדש לאף אחד מאיתנו שום דבר בנוגע לתעשיית הספורט המקצועני בארצות הברית, אך עדיין רצוי וצריך לבדוק: האם נחצה פה קו אדום?

עולם הריצות הארוכות אך פעם לא הוגדר כמשחק ילדים, וכרץ חובב, שרץ "להנאתו" 100-120 ק"מ בשבוע ומחזיק בשיא של 36 דקות ל10 ק"מ, אני יכול להעיד שיש רק שתי נקודות באימון שבהם אתה מחייך. מדובר על החלק שבו מתכנסים לפני האימון, ובשחרור שבסופו: האימון עצמו, אם מבצעים אותו במקסימום יכולת ושואפים להתקדם, הוא סבל טהור. 

מאמנת המתעמלות שהפכה לסמל

ספורט תחרותי אינו לחלשי אופי. חלק מאיתנו בוודאי זוכרים את פרשת אירה ויגדורצ'יק והמתעמלות האומנותיות, שטענו כי אירה מפעילה נגדן שיטות לא סבירות ואף מוגזמות במהלך האימון, ושרחמנא לצלן, היא אפילו הרימה עליהן יד. כמובן שתגובות ההורים הזועמים לא איחרה להגיע, ואירה אף זומנה לראיון תקשורתי בפריים טיים בערוץ ספורט 5. כאשר נשאלה שם על מהות השיטות שלה, והאם היא נוהגת להרים יד או לדרבן את המתעמלות בדרכים לא שגרתיות, היא ענתה בשלווה ובפשטות: אני מאמנת הנבחרת ואלו השיטות שלי, מי שלא רוצה בי ולא מעוניין ביכולות שלי כמאמנת, מוזמן לפטר אותי. באולימפיאדת ריו, הבנות של אירה סיימו במקום השישי, וקבעו הישג חסר תקדים להתעמלות הישראלית.

מארי קיין אינה המתלוננת היחידה

ספורטאי מקצוען שלא יגיע באימונים ובהכנה אל קצה גבול היכולת שלו, לא יגיע אל הטופ העולמי ולא ימצה את היכולות שלו. מידיו של אלברטו סאלאזאר, המאמן "המתעלל" והשנוי במחלוקת שעמד בעין הסערה בפרשת מארי קיין, יצאו גם כמה רצים למרחקים ארוכים שנמצאים כבר תקופה ארוכה בטופ העולמי, ביניהם סיפאן חסאן (הולנד): שיאנית העולם בחצי מרתון, אלופת העולם ב10,000 וב1,500 והרשימה עוד ארוכה, וכמובן מו פראח הבריטי, שמחזיק בדאבל אולימפי מלונדון וריו ב5,000 ו10,000ו ואלוף העולם מספר פעמים במרחקים שונים. 

מו פארח בעצמו הודה כי סבל משיטות אימון רצחניות וכי אף נאלץ לישון לעתים בחדר בעל כמות חמצן משתנה, דבר שגרם לו לסבול. הוא אף אמר כי פעמים רבות הוא בקושי הצליח לזחול לאחר סיום האימון. ספורטאים רבים עוברים דרך סיזיפית, קשוחה ולעיתים לא קונבנציונלית בדרך אל הטופ, ובוחרים להוריד את הראש, לחרוק שיניים ולהמשיך הלאה, אך לא לכולם יש את היכולת המנטלית לעמוד בזה, ולאחרונה סוף סוף קיבלנו מבט עמוק ונוקב אל החצר האחורית של עולם הריצה המקצוענית.

יש גם שיטות אחרות

אני אישית מאמין שלא הכול חייב להתבצע בשיטה הזו, ושיש גם דרך אחרת: לאחרונה צפיתי בסרט דוקומנטרי שמדגים זאת דרך דרכו של אוסיין בולט מגיל תיכון ועד לטופ העולמי. בעזרת צוות שהורכב ממאמן שהוא גם חבר אמת של בולט, ומנהל שהוא חברו הטוב מאז ימיו כנער בתיכון, הוא טיפס צעד אחר צעד, בעבודה קשה ובלתי מתפשרת לפסגת הטופ העולמי, ומחזיק עד היום בשיאי עולם שאני מחכה בכיליון עיניים לראות מי יהיה האתלט המוכשר שישבור אותם. 

ההקבלה הנוספת שלי היא ליחידות המיוחדות של צה"ל: המקום שאליו ההורים בישראל שולחים את ילדיהם בגיל 18. הסיירות ידועות בקשיחות שלהן ולא מהססות להפעיל לחץ פיזי ומנטלי על החיילים כדי להפוך אותם לטובים יותר, חזקים יותר ומוכנים יותר לקרב. אך האם הורה היה רוצה לדעת שבדרך לסיום המסלול בסיירת מטכ"ל, בשייטת 13 או בכל יחידת עילית אחרת, הבן שלו עבר עינויים ובכה כל לילה? לא לכך התכוון המשורר.

מארי קיין- קורבן נוסף של הספורט המקצועני 

מארי קיין היא עוד קורבן בדרך הקשוחה שבה מתנהל הספורט המקצועני ובפרט האמריקאי, זה שלא מפסיק לייצר ספורטאים בטופ העולמי ואלופים אולימפיים. היא לא עמדה בלחץ ובחרה לעשות זאת בדרך שלה, במקום אחר.  שאלת השאלות הייתה ונשארה: מה הרף העליון בכל הנוגע ללחץ הפיזי והמנטלי שרצוי וצריך להפעיל על ספורטאי כדי לחשלו ולשמור אותו כמקצוען ברמה גבוהה? האם המקרה של מארי קיין הוא מוגזם או שמא היא פשוט לא הייתה בשלה מנטלית לעמוד בלחצים האדירים שמופעלים על נפשו וגופו של ספורטאי מן השורה הראשונה?

 

מאת: אלון רם
אלון, בן 24, ספורטאי בענף הריצות הארוכות וחבר באגודת "רצי רמת השרון". מאמן כושר ומאמן ריצה, סטודנט לחינוך גופני במכללת סמינר הקיבוצים. 

 

הניוזלטר השבועי שלנו- מרתק על ריצה. הכניסו מייל פה: 

הצטרפו חינם לשירות

הצטרפו חינם ותהנו מהתכנים האיכותיים שלנו ישירות לתיבת המייל שלכם.



מאשר משלוח פרסום, דיוורים ועידכונים