אקסטרים בולגרי על הסכין – מרוץ האולטרה בהרי הפירין

בהתחלה עוד רצתי לאט, מציץ מדי פעם אחורה, לראות אם נעמה, שרצה איתי עד אותו זמן, בסביבה. ככל שהתקדמתי במדרון והתחנה “לא הופיעה”, החלה לשקוע התובנה שאני “על הקשקש”. אחרי 2400 מ’ של עליות, הרגלים אינן קלילות ולא קל לשחרר, אבל כשאין ברירה אז אין ברירה. התחלתי להגביר. התפללתי לא להתרסק פתאום או גרוע מזה, לעקם קרסול.

מקפץ מסלע לסלע, עוצר מדי פעם לחפש בעיניים את התחנה וגם לחפש את המשך השביל. הסימון המעולה של מסלול התחרות באמצעות דגלים אדומים בולטים, היה כמו מגדלור. ריכוז עילאי, הרגלים בוחרות נקודת דריכה בשבריר שנייה והראש זוכר מדי פעם להציץ סביב ולהתמוגג מהנוף תוך כדי טיסה במורד. חוויה אדירה.

שלל אגמים בחלק השני של המרוץ

תוך כדי התקדמות עקפתי המוני מטיילים שזזו הצידה בבהלה, וגם שני רצים שעברו אותי עוד מזמן. אל השני הספקתי לצעוק “Where is the station???” – כשהוא הצביע למטה על חניית המכוניות, רחוק בעמק…הבנתי שהמצב באמת גרוע. נותרו כ-20 דקות והיעד נראה רחוק. הבנתי שלא שני הרצים שעקפתי ולא נעמה, שרצה איתי עד פסגת הויחרן, יצליחו להגיע בזמן. ואני? החלטתי לעזוב את השעון, לשחרר מחשבות שליליות של “אין סיכוי, אני לא מגיע” אבל גם לא לעצור לרגע. אל התחנה הגעתי 5 דק’ לפני הזמן, רשמית, האחרון ששורד את המרוץ נכון לרגע ההוא. קצת פדיחה, אבל היי…אני יכול להמשיך עד הסוף.

סימון מסלול מעולה לאורך כל הדרך

מרוץ בולגרי

ה-Pirin Ultra הוא מרוץ קטן וצעיר היוצא ומסתיים בעיירת הנופש בנסקו, בבולגריה. השנה הוא התקיים במהדורתו השישית. מגרש המשחקים שלו הוא הפארק הלאומי הרי הפירין, אזור מדהים ביופיו ופופולרי מאד למטיילים מקומיים בסופי שבוע וגם למטיילים רב יומיים הנהנים מתשתית הבקתות בפארק המאפשרת לינה נוחה בין ימי הטיול. בנסקו היא בעיקר עיירת סקי עמוסה בחורף (הרבה ישראלים, ועל כך יעידו מבחר שלטים בעברית) ועיירת נופש מנומנמת ושקטה בקיץ.

במרוץ שלושה מקצים קשוחים. 66 ק”מ, 160 ק”מ והיהלום שבכתר, מרוץ 38 ק”מ הנמנה על סבב הסקאיי ראנינג העולמי והיוקרתי. המשותף לכל המקצים הוא מסלול מעגלי, שאינו חוזר על עצמו ותוואי טכני מאד ברמות שונות המבטיח מרוץ ארוך וקשה מהרגיל בכל אחד מהמרחקים.

בכל אחד מהמקצים הארוכים משתתפים כמה עשרות רצים בלבד. גולת הכותרת, כאמור, הוא מקצה ה-38 ק”מ ה”קצר”, הפתוח רק ל-300 משתתפים ומתמלא במהירות. בשיחה עם אחד ממארגני המרוץ הוא אמר לי “אנשים שומעים 38 ק”מ וחושבים שמדובר במרוץ קצר. הם לא מבינים שמדובר במסלול הקשה ביותר שאפשר לייצר פה באזור”. 13.5 שעות אחרי הזינוק אני יכול לחתום על המשפט הזה בהנאה גמורה.

בנסקו – סקי בעברית בראש חוצות, בחורף

פירין אקסטרים

אל המרוץ הגעתי בעקבות אחד הסירטונים המסכם את המרוץ מדי שנה. צילום רחפן דרמטי ממבחר זוויות של רכס הקונצ’טו המטורף המאופיין בתצורת סכין מיוחדת. הצילום עוצר נשימה וטור הרצים הדליל החוצה אותו באיטיות הוא מראה מהמם. המקצה נקרא “פירין אקסטרים” וכך הוא גם ממותג; טכני, מסוכן ורצוף חשיפות לתהום.

התחושה היא “על הקצה” וזה בדיוק מה שגרם לי להרשם מיידית. מעבר לעניין שגיליתי בתוואי הטכני, רציתי אחת ולתמיד לחוות על בשרי את המשמעות של ״מסלול מאד טכני, מסוכן ובעל חשיפות לתהום״. אינני מחפש קילומטרים של שבילים ש״סתם״ צריך לרוץ עליהם – הביאו סינגלים, שימו מכשולים טכניים, תנו להשתמש בידיים – ואני שם. ואכן הפירין אקסטרים הוא מרוץ של כ-28 ק”מ בסינגלים שרובם טכני וגם טכני מאד ומיעוטם שבילים זורמים ביער קסום מעוטר פטריות ועוד דברים שראיתי פחות – כי חציתי אותם כבר בחושך, לאור פנס. שאר הקילומטרים – כבישים ושבילי גישה נוחים ביציאה והכניסה אל בנסקו.

עוד לא דיברנו על צבירת הגובה – 3300 מ’ מכובדים המתחלקים בין שני רכסים עיקריים. כשפורשים אותם על פני המרחק היחסית קצר הזה מתקבלים כמה שיפועים אכזריים אותם תרגישו היטב ברגליים. המרוץ מתגאה במשתתפים מ-39 מדינות והשנה גם נציגות ישראלית חביבה. אין פה אווירה מחשמלת כמו ב-Utmb ובעצם אין אווירה בכלל. אבל למישהו כמוני שמחפש רק את ההרים, הטבע, השקט ופחות את נחילי האנשים – זה ממש מתאים.

חבלים פרושים בנקודות אסטרטגיות

רצים אל השמים

אז מה זה Skyrunning? סקאיי ראנינג הוא תת ענף של ריצת שטח המקבל גוון אקסטרימי בעקבות צבירת גובה משמעותית בכל מקצה, שיפועים סופר תלולים וגם צורך בשימוש בידיים ולעיתים בטכניקות המגיעות מעולם טיפוס ההרים. רוב הריצה תתרחש בגבהים מעל 2000 מ׳ (מה שמוריד לחלוטין את ישראל כאופציה למרוץ אמיתי בתחום) ובדרך כלל אינה מתאפיינת במקצים מרובי קילומטרים. יחד עם זאת מדובר בדרגת קושי גבוהה המייצרת אירועים ארוכים הנמשכים על פני שעות רבות.

מרוצים המוגדרים בסיכון גבוה דורשים בדרך כלל ניסיון מוכח כדי להתקבל אליהם – זה יכול להיות סיום בהצלחה של מרוצים דומים, אבל גם ניסיון בסוגים שונים של Scrambling, טיפוס לייט הדורש שימוש בידיים. אחד המרוצים הידועים בתחום הוא הגלן קו סקייליין, ממנו נדחיתי בבושת פנים, לאחר שרשימת המסלולים הטכניים במדבר יהודה שסיפקתי להם, לא ממש ענתה על דירוג הניסיון המבוקש. הפירין אקסטרים, למרות הצהרת הסיכון שלו, אינו מכיל שום דרישות מקדימות, וכך מצאתי הזדמנות טובה לצבור ניסיון מוכח וגם לבדוק כמה זה באמת מפחיד.

סכינים מכל הסוגים

זו היתה בשבילי שנה מעוטת ריצה מסודרת. בנוסף, שנים שאני כבר לא ממש מתאמן. התלבטתי רבות אם לממש את ההזדמנות ולהגיע למרוץ או אולי לדחות בשנה נוספת, בתקווה שאגיע מוכן יותר בפעם הבאה. חודש לפני המרוץ החלטתי ללכת על זה. לכוון שוב אל הלא נודע ולסמוך על הניסיון והחוזק הבסיסי שלי. בסתר ליבי קיוויתי שהליכה מאומצת תספיק לעמידה בזמנים ובניתי על הטרק האינטנסיבי בגיאורגיה שיצר לי מספיק יכולת טיפוס.

את הימים המעטים שנותרו עד האירוע ניסיתי לנצל לצבירת גובה תלולה בנוהל הרגיל של חזרה רפטטיבית על גבעות כרמילה ומערת בני ברית ופעם אחת אפילו הספקתי להגיע למנרה. יש לציין שתנאי הלחות הקשים של סוף הקיץ סוחטים אותך לגמרי ומייצרים תחושה משמעותית של תשישות וגם חוסר הצלחה – משהו שלא בא לידי ביטוי בהרים קרירים בגובה 3000 מטר.

את האימון האחרון ביליתי בהדרכת תייר אמריקאי בריצה בשמורת עין גדי. אופציה נהדרת לתפור עוד כמה מעלות תלולים מצד אחד, ומצד שני, הטמפרטורות שנושקות ל-40 מעלות פירקו אותי לחלוטין אחרי קצת יותר מ-1000 מטר וסך הכל 20 ק״מ וכך יצרו תחושה (מזויפת בדיעבד) שאני ממש לא מוכן. 

ריצה או צליחת מצוקים? גם וגם

ממריאים אל הלא נודע

השנה האירוע נפל ממש בסמיכות לערב ראש השנה. בתור חוגג אדוק של החג בחיק המשפחה החלטתי ללכת על האקסטרים עד הסוף. יצאתי לגיחה של 3 ימים בלבד. נסעתי ביום חמישי כדי לקבל יום מלא של ״התאקלמות״ והיכרות עם הסביבה. המרוץ עצמו הוזנק בשבת ב-8 בבוקר. תכננתי למצות את מלוא 14 השעות האפשריות העומדות לרשות הרצים הרי שהמשמעות היא סיום ב-22, בלילה. המונית חזרה לשדה התעופה הוזמנה ל-1:30 באותו לילה לטיסת בוקר מוקדמת וב-9 בבוקר כבר הייתי אמור לנחות חזרה, להספיק להשלים קצת שעות שינה ולהגיע חגיגית לארוחת ערב ראש השנה. על הקצה אבל מושלם, בדיוק כמו המרוץ.

אני לא נוהג להשתתף במרוצים, לא מזדהה עם כל הקונספט התחרותי וכאמור הגעתי לא מוכן, לא מאומן ומאד סקפטי לגבי יכולותיי לעמוד בזמני הקאט אוף, החל מהתחנה הראשונה. המטרה היחידה שעמדה מולי היא לצלוח את המסלול במלואו. סך הכל באתי לראות את הנוף. הרבה אווירה אין במרוץ הזה, למי שמחפש…״אקספו״. מדובר במתחם זינוק נחמד, מעוטר בשערים מתנפחים כיד המלך, אולם מספר דוכנים צנוע (3) של ציוד ספורט ותוספי תזונה. עדיין, מצאתי את עצמי מתרגש מתמונת סלפי בשער הסיום (האם אצליח להגיע לשם באמת?), מבדיקת הציוד ומקבלת המספר וחולצת המירוץ המדליקה. 

את טקס ההכנות סיכם תדריך אינטרנטי קפדני על המסלול, בו דימיטר, יוזם והוגה המרוץ, מסביר שעל רכס הסכינים, כשמגיעים לכבל המתכת, חייבים להימצא מימינו (!!!): ״אם תהיו מצד שמאל, אתם עלולים להיפסל, במקרה ותישארו בחיים״. אחרי יום של טיול בסביבה, מבחר אוכל בולגרי ובירה, כל מה שנותר הוא לצלוח את ההתלבטות ״טייץ ארוך״ או ״מכנס ריצה בו אני נראה נורמלי״ ולהתייצב על קו הזינוק.

מסלול טכני מאד. ברקע בנסקו ממנה התחלנו

על קו הזינוק (לפני המרוץ)

הזיכרון מקווי זינוק הוא תמיד קר. בסוף, למרות עבירת האופנה המשמעותית, הלכתי על טייץ ארוך. בכל זאת אירופה ובפסגות הבטיחו לנו טמפרטורות מתחת לאפס. ליתר ביטחון דחפתי את המכנסים הקצרים אל התיק. אני רץ עם תיק גדול. מבחר בגדים לסוגי מזג אוויר שונים, אוכל בכמות שלא הייתה מביישת מסעדה בינונית ושאר ציוד ואביזרים. שיהיה. מוכן לכל תרחיש. 

על פי התדריך, מצאתי את עצמי ב-7:30 במתחם הזינוק יחד עם בערך עשרה רצים תמימים. כל השאר, דחו עד לרגע האחרון את הצורך לעמוד בקור המקפיא. בעוד אני ממהר ללבוש את כל השכבות שעמדו לרשותי בתיק העמוס, רצי עלית מסביבי עם וסטים קטנים רעדו מקור בבגדים קצרצרים. מצד שני הם יהיו פה חזרה ויספיקו לשנ”צ מפנק, בעוד אני אתגלגל בשבילים לתוך הלילה.

כמעט 300 רצים מזנקים בגוש קטן, היישר לרחובות בנסקו. הכיוון, אתר הסקי וההרים ואנחנו רצים על אספלט בשיפוע מתון. התחנה הראשונה כבר הדאיגה אותי. שעה וחצי למרחק 6 ק״מ עם 500 מ׳ טיפוס. מתון למדי אבל מחייב לרוץ ממש. זה נטו חימום. השביל מטפס בפאתי יער עד התחנה. שעה וקצת לקח לי. אפשר לנשום לרווחה. מי שלא עובר את הנקודה הזאת לא יזכה לחוות את ההיילייט של המרוץ. רכס הקונצ׳טו המשונן והדרמטי המצטלם כל כך טוב בסרטוני המרוץ.

רכס הקונצ׳טו נפרש מול העיניים ביציאה מהיער

אל הסכינים

אחרי התחנה מתחיל המאני טיים. מכאן יש 7 שעות לצלוח 12 ק״מ לתחנת הויחרן. בדיחה לא? עוד נראה. ברגע אחד המסלול עובר לסינגל מיוער בשיפוע לא הגיוני. הזחילה החלה. המקלות ננעצים חזק באדמה ומתחיל מאבק של צעד אחרי צעד. אט אט צוברים גובה ובין העצים מתחילים לראות את הקו הלבן, המשונן ועתיר הסכינים של רכס הקונצ׳טו. ככל שהנוף נפתח והעצים מתמעטים, ההתרגשות שלי עולה. הרכס נפרש במלואו רחוק ומפואר.

ככל שנעלה נתחיל לראות עליו את הטור של האנשים הקטנים העובר עליו אחד אחרי השני. לפי הוראות המסלול בקטעים הצרים אסור להשתמש במקלות ואסור לעקוף. הם שומרים לעצמם את הזכות לווסת את קצב הרצים ולעצור אנשים עד אשר טור הרצים ידולל בצורה בטוחה. מעל קו העצים זהו נוף מדברי גבוה. תוואי שהוא בעיקר סלעים וההליכה עליהם נהדרת וגם דורשת שימוש בידיים מדי פעם. בנקודות שנראות בעייתיות המארגנים פורשים חבלי אבטחה. אני מוצא שהשימוש בהם די מיותר, מעדיף להשתמש בסלע הטבעי שמספק הרבה נקודות אחיזה.

ככל שעולים, הרכס הופך צר יותר. אמנם יש מדרון תלול ותהומות משני הצדדים, אבל בפועל, יש מספיק משטח דריכה בטוח למעלה, על קצה הסכין. מדי פעם יהיו כמה נקודות בעייתיות, אולי חשיפה קצת מוגברת, אבל בזהירות אומר, שהסרטונים מעצימים את תחושת הדרמה והסכנה. המסלול הרבה יותר בטוח ממה שנראה. אחרי הסכין המסולעת והחשופה השביל מקבל מימד סולידי לחלוטין עד אשר עולים אל ״הכבל״. באזור הכבל שוב תיתקלו במצוק תלול. מפחיד קצת אבל הכבל מספק אחיזה מעולה וביטחון רב.

נקודת המפתח בקטע הזה היא זמן ההתקדמות. איכשהו צליחת הרכס לוקחת המון זמן יקר. זמן של צילום תמונות, חששות, התגברות על פחדים וסתם עצירה לנשום את הנוף. אנחנו עשינו את הטעות ומשכנו קצת יותר מדי. בפועל הגענו לפיסגת הויחרן 7 שעות לתוך המירוץ. מה שקרה לאחר מכן כבר קראתם בתחילת הכתבה. הגעתי אל התחנה ממש ברגעים האחרונים.

הטודורקה בשקיעה – הפסגה האחרונה במרוץ

זמן לסיים

ההגעה לתחנת הויחרן בזמן מילאה אותי אושר גדול. הרצון לסיים במסגרת מגבלת הזמן רק התגבר. מצד אחד, הצוות הבטיח לי שהמשך המרוץ הולך להיות קל יותר. יש עוד 4 שעות להגיע לתחנה האחרונה לפני הסיום. מצד שני, הריצה המטורפת במורד הויחרן שרפה אותי לחלוטין. אני מפורק, אחרי 2400 מ׳ שטיפסתי כבר ולא מבין איך מכאן אני מצליח לעלות את 900 המטרים שנותרו. עוד פיסגה אחת ודי – ה-Todorka. הגעתי לתחנה אחרון אבל אני יוצא ממנה כשמאחורי בולגרי מוצק, שנראה מנותק, מבולבל ואיטי. מאוחר יותר אלמד ששמו הוא חריסטו והוא לא יודע כנראה מילה אחת באנגלית.

 חריסטו נשאר מאחור ואני מדדה קדימה. המצב כל כך קשה שכל 3-4 צעדים אני נעצר להחזיר את הנשימה. השיפוע מתון והשביל יפיפה ועובר בין מספר אגמים, אבל אני זז בקושי. מלפני כולם נעלמים ופתאום מתגנבת לה מחשבה חדשה: ״אני אחרון במרוץ. אין מצב שאני מסיים אחרון״. אמנם חריסטו מאחוריי, אולם לא ברור מה עלה בגורלו. הוא לא נראה ממש טוב. 

אני מגיע לתחילת העלייה המשמעותית לרכס הטודורקה. הרכס גבוה מעלי אבל לפחות השביל מתפתל בסרפנטינות נוחות. אני רואה דמויות רחוקות בקצה העלייה. מייאש. תוך כדי טיפוס, אני רואה פתאום את חריסטו סוגר עלי. הוא הולך כל כך לאט, עוצר מדי פעם לשבת על איזה סלע, אבל עדיין סוגר עלי ואנחנו מתקדמים יחד. הרכס עצמו הוא שדה הבולדרים המדהים ביותר שראיתי אי פעם. סלעים על סלעים שאפשר לקפץ בינהם. זה מסוכן, הרגלים עייפות, אבל אני ממש נהנה מההתקדמות.

 יש 3 פסגות קטנות על הרכס אבל נוח יחסית לצלוח אותן דרך הבולדרים. אלה דקות אחרונות של אור. ההרים נצבעים כתום רך של שעת הקסם. מהטודורקה יש ירידה קצרה ואכזרית אל התחנה האחרונה הנמצאת ממש בקצה הרכבל. אני מתכנן לברוח לחריסטו, לא מקפל מקלות אפילו, אבל הוא מתמודד יפה מאד עם הירידה הטכנית.  

כבל המתכת – אסור להיות משמאל

בהגעה לתחנה, חצי שעה לפני זמן הגג, אני יודע שאני הולך לסיים לפני הקאט אוף. עדיין, המחשבה לא להיות אחרון לא עוזבת אותי. מנקודה זו מתפתחת דרמה תחרותית, שאולי נמצאת רק בראש לי אבל היא עובדת עלי חזק. חריסטו עף קדימה, פותח צעדים שלא חשבתי שיש ל״מקרר״ כמוהו ונעלם. אני מתדלק בתחנה, זוכר להוציא את הפנס מהתיק ולשים אותו כבר על הראש. מכאן אני מתחיל לרוץ. זו ירידה אחת גדולה עד בנסקו. הרגליים כואבות, אבל המקלות ממש מקלים עלי בירידה. אני בולם איתם את ה״טריקה״ של השרירים. זה עוזר. נותרו כ-12 ק״מ וזה מה שאני הכי אוהב: לרוץ בירידה. 

השביל הופך לסינגל מיוער והחושך יורד באחת בתוך היער. הפנס שהכנתי מראש נדלק ואני מחליק קדימה בשביל הזורם והמפותל. סימון המסלול כל כך מעולה שכל פעם שאני מרים את הראש אני רואה הרחק מלפנים את שובל מחזירי האור הצמודים לדגלי הסימון. בסינגל המתפתל בין העצים זה משחק של חתול ועכבר. עוקף אבל גם נעקף. הסינגל לא מסתיים, לפעמים זה מרגיש שאיבדתי את הדרך ואני נע במעגלים. כמעט על סף הזיות שאני בעצם עומד במקום.

כך עד בנסקו ממש, חריסטו ידידי, שהתברבר לא מעט במקטע האחרון, שועט בפעם האחרונה מאחוריי….אני מברך אותו בחיוך ומחליק איתו כף יד. הוא מגיע כמעט 3 דקות לפני, אבל גם אני חוצה את קו הסיום, בחיוך מרוצה ובשקט. עשיתי את זה. מעולם לא הרגשתי שמחה כזאת כלפי מדליה שהונחה על צווארי במרוץ. היא כבדה ומרשימה ויש לי אליה רגשות חזקים. הצלחתי לסיים את המירוץ בזמן, גם לא סיימתי אחרון. אמנם, יש מקום לשיפור, אבל את זה נעשה בשנה הבאה 🙂

מאת: אריה פישלר

⬇️⬇️⬇️ אגב, שמת לב למלבנים האלה לשיתוף כתבות? אם אהבת את התוכן שלנו, התודה הכי גדולה עבורנו היא שיתוף שלהן לקבוצות הווטסאפ והפייסבוק שלך