מייד כשחזר לארץ התפנה רן שגיב ממועדון the buttons לשוחח עם runpanel.co.il על ההישג המדהים שלו בגמר אליפות העולם בטריאתלון עד גיל 23 (U23).
מאת: גיא חלמיש
צילום: מיטל חיימוביץ, ITU בן לומלי
מתי הבנת שאתה בפודיום גמר אליפות העולם U23?
רן שגיב: ברגע שהייתי בדבוקה המובילה ברכיבה כבר עברו דברים בראש, אבל ניסיתי להדחיק את זה. תוך כדי הריצה ראיתי שאני מתקדם עוד ועוד, לשם כיוונתי וראיתי שאני מצליח להכתיב קצב שאף אחד לא עומד בו. אחרי שתי הקפות ראיתי שאני בדרך למדליה. סערת הרגשות החלה אחרי שתי הקפות, כשהבנתי. זו התרגשות מאוד גדולה, אבל מכאן המטרה היתה להתנתק מזה וככל שהתקרבתי לקו הסיום זה רק התעצם והתעצם. ב 100 מטרים האחרונים הבנתי ש”זהו אתה בדרך לקו”, מביט אחורה ולא רואה אף אחד, פתאום מגישים לך את הדגל, קשה להסביר במילים – הייתי בהתרגשות מאוד גדולה וגם בהלם ובשוק. ידעתי שאני מסוגל ואני אדם אופטימי וריאלי, אבל לקח לי כמה רגעים לעכל את זה.
הרגשות מתפרצים על הקו עם הדגל (צילום: מיטל חיימוביץ)
איך אתה מנהל את הקצב בתחרות?
אתה לא רץ עם שעון בתחרות. גם קיפצ’וגה לא רץ בשיא עולם עם שעון, אלא מרגיש את הקצב. יש לך קצב מטרה, והמטרה שלך היא להוציא כמה שאפשר מהרגליים באותו יום. המטרה שלי היא תמיד לרוץ כמה שיותר טוב. באולימפי החלק המרכזי הוא ב 5 ק”מ השניים ולא בראשונים. במיוחד בתחרות כזו של עד 23 ובנוער, יש חשיבות לניהול הקצב ולנסיון מאחר וכולם עושים בעיקר ספרינט ופחות מנוסים באולימפי. ניסיתי לקחת את הניסיון שיש לי באולימפי כבסיס – שבוע לפני התחרות הזו גם הגעתי למקום רביעי במרחק האולימפי. ניסיתי להקשיב לגוף ולעצמי ולרוץ כמה שיותר מהר שנכון לי, וזה קצב שהספיק כדי להתנתק מכל שאר המתחרים.
תמיד יש חשש שאתה הולך להיגמר, במיוחד בטריאתלון- תחרות כל כך ארוכה, הכל יכול לקרות: התכווצויות, נפילת סוכר… אבל אתה מנסה להתמקד בכאן ועכשיו. באותו רגע הרגשתי שזו רמת מאמץ שאני יכול לעמוד בה. להכתיב קצב זה משהו שאנחנו עובדים עליו לא מעט באימונים- משהו שאנחנו משתמשים בו לא מעט גם בתחרויות. באימונים אנחנו מתחלפים כדי להרגיש איך זה להכתיב קצב, ואיך זה לקבל קצב של אחר ולשבת עליו… באופניים זה קריטי אבל גם בריצה יש לזה חשיבות, אפילו אם היא מנטלית.
עוד בנושא קצב: יש אימונים שאני יוצא בהם ל 4 מקטעים של קילומטר אחד על קצב תחרות- ובאימון הזה אני לא מסתכל בכלל על השעון, לא על הקצב או הזמן. בניתוח אחרי אני רואה שאני תמיד על שניה או עד 2 שניות מהקצב שכיוונתי אליו. הקצב האולימפי שלי הוא 3:10 ובד”כ אני לא מסיים על יותר מ 3:12 גם בלי שעון.
החיים יפים בג’ירונה
את החודש שהוביל לשני התחרויות האלה בילינו אני ושחר בג’ירונה, קטלוניה (ספרד). זה בסיס האימונים שלנו בעיקר בקיץ באירופה- שם אנחנו מתאמנים, גרים ומתאמנים עם החברה של הסייקלינג אקדמי– רועי, גיא וגיא, הבנות… אז זה מקום ממש נחמד, ומאוד כיף להיות עם כל החברה האלה שאנחנו חברים טובים שלהם. בכללי זה גם מקום מדהים לאימונים שמאפשר לנו להתמקד באימונים ולהתנתק מהרעשים וההפרעות. ברור שזה מקום מעולה לרכיבה, אבל הוא מצוין גם לריצה ולשחיה. היינו שם עם עידן אפסימון שגם התחרה איתי באותו מקצה באליפות העולם והצלחנו ליצור אווירה טובה של כיף ועבודה טובה, למשוך אחד את השני קדימה ולהרגיע אחד את השני בכל אימון. זו הצורה הכי טובה להצליח, כשיש איתך אנשים שמאתגרים אותך ומושכים אותך לעשות בכל אימון עוד יותר טוב ממה שאתה יכול.
אין קסמים
אין איזה משהו אחד שאפשר לשים את האצבע עליו שיצר פריצת דרך. זו בעיקר ההתמדה והמשך ההתקדמות. גם שחר עשה תחרות חסרת תקדים בטוקיו. לא היה שינוי מאוד משמעותי בתקופה האחרונה, אלא בעיקר צוות מאוד מאוד מסור: אורי זילברמן, אור ברגר, וליאור כהן – צוות הנבחרת, ואבא שלי שמי שגיב (מרתוניסט אולימפי בעברו. ג.ח.), שעובד בעיקר עם שחר אבל גם מחובר מאוד למה שאני עושה. המסירות והתקשורת של ארבעת האנשים האלה היא 24/7, והם עובדים על כל הפרטים הקטנים. כמות המידע והתייעצויות היא אינסופית בין ארבעת החברה האלה.
לא היה איזה שינוי דרמטי בשיטת האימון. טריאתלון הוא ענף מאוד אירובי ולוקח שנים להתקדם בו וצריך את הזמן והבנייה הזו של עצמך. ברזולוציה יותר קטנה גיליתי שהדבר הכי חשוב אצלי לתקופת אימונים מוצלחת- זו עקביות: זה לא נובע מכך שהכנסת סט אימונים מטורף וקשה שבסוף גומר אותך לחלוטין, אלא מהשמירה על העקביות- שכל יום תעשה מה שצריך, עוד שבוע ועוד שבוע, עם כמה שפחות בלת”מים, ולהיות עקבי במה שאתה עושה.
איך זה הולך להיראות כרגע לקראת טוקיו
שחר כבר די הבטיח את המקום שלו. התחרות הזו בלוזאן לא נתנה לי ניקוד, אבל התחרות הקודמת שלי בצ’כיה הביאה הרבה נקודות והקפיצה אותי קדימה בחזרה למשחק. אנחנו יוצאים לגביע העולם בסין, שחר מסיים את התחרויות אחרי סין, ואני ממשיך לעוד 3 תחרויות: בדרום קוריאה ועוד שתיים בדרום אמריקה, במרדף אחרי הנקודות. אני על 1650 נקודות ומקום בטוח מבחינתי לטוקיו יהיה על סדר גודל של 2400 נקודות. אני מכוון לעוד שני Top 5 בגביע עולם. יש לי עד מאי של שנה הבאה לאסוף נקודות כשבאמצע יש פגרה. חוזרים להתחרות בפברואר ואם עד מאי אביא לפחות עוד שלושה טופ 5 אני מאמין שאצליח להגיע לאולימפיאדה בטוקיו.
הנה התחרות במלואה:
אהבתם? הצטרפו פה לראנפאנל בטלגרם: https://t.me/RUNPANEL
