ריצות חברתיות, מרתונים וירטואליים וריצות בדד מהווים אלטרנטיבה לאירועי הריצה המאורגנים בתשלום. האם אנחנו באמת צריכים אירועי ספורט המוניים בכלל ותחרויות בפרט?
העלנו לבית המשפט לדיוני ספורט של RUNPANEL את נושא הדיבייט, והושבנו את מיטב פרקליטינו המנוסים לספק את הסבריהם. בצד התביעה נמצא ודים לינצקי שריצת חימום שלו היא חצי מרתון אבל הוא לא רואה סיבה לתלות על עצמו מספר ולשלם 250 ש”ח בשביל זה. בצד ההגנה, חובב המרוצים ותומך האירועים שחר אלוש, שמחסל אולטרות של 100 ק”מ לארוחת בוקר בלי למצמץ ומגיע לכל תחרות שרק אפשר.
כנסו גם אל לוח התחרויות של ראנפאנל – העדכני ביותר בישראל
התובע: ודים לינצקי לא צריך הפקות בתשלום
למה לשלם כשאפשר פשוט לרוץ עם חברים?
הריצות החברתיות צצו במהלך השנים האחרונות כמו פטריות אחרי הגשם. קבוצות פייסבוק, פעילים חברתיים בתחום או סתם קבוצות חברים לתחביב – תמיד יש אקשן בתחום. לפעמים מדובר בריצות לזכר מישהו/משהו, לפעמים בריצות טיול ולפעמים אפילו בריצות אולטרה רב יומיות עם לוגיסטיקה, הסעות והקפצות שלא יביישו הפקה מסחרית. כל זה – לגמרי בהתנדבות, או בתשלום סמלי שנועד לכסות את ההוצאות בלבד.
עוד אופציה כאלטרנטיבה לאירועים האלה, שקשה לפעמים לאתר אותם, היא זו של מועדוני ריצה רבים המארגנים אירועים חברתיים ומחנות אימונים לחבריהם. זו קטגוריה שנועדה לאנשים שאוהבים מסגרת ובמקרה הזה יש דמי מנוי ועלויות. למול הפריחה האנושית וההתנדבותית הזו, יש לא מעט תחרויות בסגנון Cookie Cutter – שכפול אחת של השנייה בפורמט זהה, כל פעם ברשות מקומית אחרת, והן נראות עלובות וחסרות נשמה… עם מטרה להוציא מקסימום כסף מהרצים עבור מינימום השקעה כספית של המארגן בזכות חסויות של שטויות בשקית. באמת מעניין אתכם לשמוע את ראש עיריית “סביוני-שומרונים” מברך את הרצים?
לרוץ עם חברים. אולי זה מספיק?
אינפלצית הפודיומים להשבעת הרצים
באירוע שבו רק 3 זוכים בכל קטגוריה השאר הם ניצבים במשחקי האגו ההמוניים האלו. האם בשביל זה שווה להתאמן במשך חודשים ארוכים, לקום לפני הציפורים כמעט כל יום, לוותר על יציאות מאוחרות וטיולי סוף שבוע עם המשפחה? כמעט כל המשתתפים במקרה הטוב צופים בטקס ובמקרה הפחות טוב, הם עדיין על המסלול. אז מארגני התחרויות עלו על פטנט: מחלקים את האוכלוסיה לשברי שברים של קבוצות גיל כל 5 שנים, כפול נשים וגברים, כפול אינפלציה של מרחקים וכך קיבלנו אפשרות לכסות עשרות רבות של אנשים שמקבלים תמונה על הפודיום. לצד כמעט 100 האנשים האלה יש לפחות עוד 5 שכבר קרובים לכך, והנה במטה קסם כמעט 500 איש מגיעים לאירוע עם שאיפות פודיום או קרוב אליו… כך הפכה אינפלצית הפודיומים מחגיגה של מצוינות ספורטיבית בדיוק להפוך מכך: חגיגה של בינוניות וכלי שיווקי למלא את המרוץ.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
פרדוקס הלוגיקה של הדרך או המטרה?
לפעמים כדאי שנברר לעצמנו מדוע אנחנו רצים, והאם החיבור של הריצה אכן מחייב תחרות בסוף מחזור אימונים? האם יתכן שמי שרץ בשביל התחרות, חסר רכיב אותנטי בחיבור שלו לריצה? הרי הדרך היא רוב הזמן, חודשים ארוכים, השכמות מוקדמות, מאמצים ממושכים לבד על השבילים והמדרכות. למה אתם צריכים את התחרות שם בסוף? יכול להיות שאתם לא עוסקים בספורט הנכון לכם ובכלל עדיף לכם לפרוש מהריצה? זה עניין לוגי פשוט – אין הגיון לעשות משהו שאתם לא אוהבים רק כי יש מטרה בסוף הדרך, ואם אתם אוהבים את זה ממילא, הרי שהתחרות בסוף לא צריכה להיות חשובה עבורכם.
בצד ההגנה: שחר אלוש מגיע לכמה שיותר תחרויות
מתברר שזה כיף לחלוק את הריצה!
אי אפשר להתכחש לכיף הבינלאומי בו רצים בכל העולם פשוט נהנים מהחברותא במרתונים הגדולים. מסתבר שזה גורם מאוד חיובי להעלאת המוטיבציה עבור לא מעט ספורטאים. לא כולם מחוברים לקבוצות הפייסבוק הרלבנטיות, לא כולם מתאמנים במסגרות ומכירים ריצות חברתיות. יש פה שירות שנותן מענה לצורך אמיתי ונפוץ של רצים.
תעזבו אותי מהפקות – אני מוכן לשלם בשביל זה!
לרובנו הרבה יותר קל כאשר מישהו אחר קובע מתי ואיפה זה יתקיים ומארגן לנו הכל מאשר לתכנן את הכל לבד. לוגיסטיקת שתיה ואוכל, סימון מסלול, חסימות כבישים, אבטחת האירוע ואנשי מד”א, הזנקה מדידה וסיום – נכון שאפשר לרוץ לבד אבל הרבה יותר נוח כשלא צריך לסחוב את המים והג’לים עליך (במיוחד במרחקים ארוכים) והם מחכים לך בתחנות הרענון. אני מוכן לשלם עבור התמיכה הזו, והיא גם הכרחית כאשר רוצים לשפר תוצאות.
אירוע מכנס מוטיבציה
הרבה ספורטאים חובבים רואים בתחרות סוג של אירוע יעד שבו הם רוצים או לשבור את שיא המהירות של עצמם, או את שיא המרחק. היעד מסומן ביומן, וכל תוכנית האימונים מתכנסת לקראת המטרה. נכון, אפשר לרוץ לבד, אבל עם התמיכה הלוגיסטית, הימצאות הרצים המהירים לצדך שמושכים אותך, והחגיגיות הכללית של אירוע… כל אלה מכנסים אותנו לריכוז ומאמץ מקסימלי עם תוצאה רשמית שאפשר להציג. לא חייבים להגיע כל שבוע לתחרות בתשלום מצד אחד, ומצד שני – פעמיים שלוש בשנה ה-250 ש”ח האלה לא ישנו לנו את האוברדראפט.
מדידת זמנים רשמית
סיבה נוספת להשתתפות בתחרות היא מדידת זמנים רשמית. נכון שכל אחד יכול למדוד לעצמו היום בדיוק רב באמצעות שעוני הריצה (שרבים מהם נבחנו פה באתר), אבל רק בתחרות ישנה רשימה אחת, שבה אנחנו נחשפים לביצוע שלנו לצד מתחרים אחרים. יש בזה משהו מסקרן וגם מדויק ברשימת התוצאות, עם השוואה רלוונטית לפי גילאים – איך נדע אם אנחנו גרועים, בינוניים או טובים ביחס לגילנו אם לא נשתתף בתחרות כזו? וכך התחרות מייצרת מוטיבציה גם אחרי שהיא מסתיימת, על בסיס המיקום והשאיפות שלנו לשפרו.
לסיכום
כנראה שצריך להנות מזה כדי לעשות את זה הרבה וגם לא להתקמצן על דמי הכניסה. רצים שונים מתייחסים למרוצים באופן שונה לחלוטין זה מזה: חלק מאוד תחרותיים, וכאלה רצים ייטו להפחית הגעה לתחרויות אם הם לא בשיא שלהם אבל יתחברו לרעיון תחרות המטרה העיקרית. אחרים פשוט סובלים מהתחרותיות או לא מסוגלים להתמודד עם אי הצלחה סטרס וכו’. יש כאלה שלא מתחברים ליחס בין העלות לתועלת ולעומתם אחרים רואים בזה פשוט חגיגה כייפית שמתבלת את שגרת האימונים הרגילה שלהם ויציאה משגרה ומוכנים לשלם עליה בשמחה.
מה היחס שלכם לתחרויות? הגיבו על הכתבה בערוץ הטלגרם של RUNPANEL
