ביום שישי האחרון התקיים בטבריה המרתון הראשון של העונה, של השנה, של העשור הקרוב. 7000 רצים מ35 מדינות, 1600 מהם במקצה המרתון, 2300 בחצי המרתון, 2000 במקצה 10 קילומטר ועוד כ1000 ילדים, הגיעו מוכנים ומרוגשים לקו הזינוק. מזג האויר הסוער בשבוע האחרון התחשב במפתיע ועשה הפוגה של מספר שעות לטובת האירוע. אורי ארבל, שחגג החודש יומולדת 41, יצא לרוץ 42 קילומטר במרתון טבריה ה43.
“איזה מזל הפסיק לרדת גשם…”
כבכל שנה, שבוע לפני המרתון, ובלי קשר לקצה גבול התחזית, קבוצות הריצה בפייסבוק כבר סוערות.
כל פוסט שלישי מדבר על “גשם כבד עומד ליפול”, “סופה בקנה מידה תנכ”י”, “זקני טבריה לא ראו דבר כזה” ועוד תחזיות אפוקליפטיות. עצות לריצה בגשם מוגשות ע”י טובי המאמנים, המאמנים המנטלים מסבירים איך להתמודד עם הקור, וה”שורדים”, בוגרי המרתון המיתולוגי ב2016 מרגיעים שאפשרי ואפילו חוויתי לרוץ בגשם שכזה.
בפועל, בין סופה לסערה קיבלנו מזג אוויר אופטימלי לריצה. 8-9 מעלות, שמיים בהירים, אויר צח ונקי, מסלול יבש ללא שלוליות. השילוב של מזג האוויר הנוח יחד עם מסלול שטוח (יחסית) מטבריה לעין גב דרך צומת צמח, אפשר לקבוע שיאים אישיים בכל המקצים.
“ערכת המרוץ”
אני מגיע כשעה לפני הזינוק לעיר, וחיש קל מוצא חנייה בכחול לבן, במרחק סביר (ומפתיע) מקו הזינוק. בנקודת איסוף הערכות. “ערכה” זה שם קצת גדול למספר חזה בלבד.
אני פוגש את אחי איתן לחיבוק ארוך ומרגש. 7 שנים אחרי שרצנו יחד את המרתון הראשון שלי, כאן בטבריה, אנחנו סוגרים מעגל ונרוץ שוב, יחד. מוזיקה מקפיצה, כוס קפה שחור מהביל, תמונה על שפת הכנרת, חימום קל, ואנחנו נכנסים למתחם ההזנקה.
רק בכניסה למתחם הזינוק אני מגלה שהרצים מחולקים לקטגוריות, A-D לפי הערכת הזמן שהם עצמם נתנו ובהתאם גם שערי הכניסה לזינוק. בטעות אנחנו מגיעים למתחם C. המוני הרצים מאחורינו מונעים מאיתנו לתקן את הטעות. בהיעדר סדרנים בשער אנחנו נכנסים ללא כל סינון, ונעמדים בצד, מתוך רצון להשתלב בחזרה במקום שיתאים לנו יותר. בהמשך נזהה אותו לפי הפייסרים. רון קובי, ראש העירייה ההו כה כריזמטי של טבריה, מברך את הרצים ומזניק אותנו. ההתרגשות גדולה.
יוצאים לדרך.
דנית מראנפאנל נותנת קצב
0-10
השנה, לראשונה, ההזנקה של מקצה המרתון וחצי המרתון היתה משותפת. אומנם בשרוול הזינוק היה צפוף מעט יותר וכתוצאה מכך הקילומטר הראשון כנראה לקח בכמה שניות יותר, אבל תודות לכביש הרחב מטבריה לצומת צמח, ולסימון ברור שהפריד את רצי המרתון מרצי החצי, החלק הראשון של המירוץ היה מלא ברצים ושמח יותר. הרבה פרצופים מוכרים ש”יוצאים” מהפייסבוק ונפגשים על המסלול. ההתרגשות מקו הזינוק, מזג האויר האידיאלי, הכנרת משמאלנו, המסלול השטוח, הרגליים ה”טריות” עדיין, ואח שלי לצידי, הופכים את החלק הזה למהנה ביותר במרתון. הלוואי שימשיך ככה. (זה לא ימשיך ככה).
ראנפאנל – קבלו עדכוני כתבות בזמן אמת https://t.me/RUNPANEL
קילומטר 10-21
בכל 3-4 קילומטרים אנחנו עוברים על פני עמדות מים והזנה. מתנדבים מכל הסוגים -שוטרי מג”ב, קבוצת כדורעף, חובשים, ילדי הגנים והקיבוצים ועוד (תודה לכם!) מגישים מים ומעודדים. בננות, חלבה, תמרים היו בשפע בכל עמדה ולאורך כל שלבי המירוץ, סחתיין.
בצומת צמח אנחנו נפרדים מרצי החצי שמסתובבים ומתחילים את הדרך חזרה. בנקודה הזאת אני גם נפרד מאחי קל הרגליים, שמגדיל צעדים ומתרחק לו אל האופק. מתחילים לי כאבים חזקים בשריר הארבע ראשי, שלא מאפשרים לי לרוץ בקצב שלו. רק לפני 3 שבועות רצתי 60 ק”מ בהיירוס. ידעתי שהגוף עוד לא התאושש במלואו, לא ידעתי כמה. אני מוריד קצב, שם אוזניות, ונותן למוזיקה להוביל אותי. ואו-טו-טו נקודת הסיבוב. חצי המרחק שהוא רק תחילת הדרך.
קילומטר 21-32
טבריה זוהרת הרחק באופק בצד השני של הכנרת. אללה איסתור, עד לשם אני צריך לחזור עכשיו? אני ממלמל לעצמי. לשחות לשם כבר יהיה יותר קל. ובדיוק שאתה חושב שקשה לך, השמש עולה ומסנוורת, ורוח פנים חזקה מתחילה.
331 רצים, כ20% מכלל רצי המרתון בטבריה רצו במירוץ את המרתון הראשון שלהם.
הפקת המירוץ החליטה “לפנק” אותם בגרסת המרתון של “נהג חדש” או “מרתוניסט נולד”, עם שלט הנושא את שמם על הגב. וואו, זה אחד החידושים המרגשים והח(כ)מים שנעשו לאחרונה במירוצים בארץ. חיצי עידוד רבים נשלחו לעברם מצד הרצים הוותיקים יותר, כמו גם התעניינות אמיתית וכנה במצבם.
ענת ותומר פותחים קטגוריה: תחרות הזמן הממוצע הזוגי לק”מ בתחרות
אני פוגש חלק גדול מהם. לאורן אני מציע להוריד קצב למרות ש”המאמן אמר לי לרוץ בין 5:30-5:30 לקילומטר”, ליואב אני נותן כדור מלח, לעדי ג’ל. את דבורה שהלכה בצד הדרך אני מחזיר בחזרה לריצה קלה. “זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי” היא אומרת, וליבי נכמר. כמה בתולי וקשה הוא המרתון הראשון. אני רץ איתה במשך 2 קילומטר. את שומרת עליי בדיוק כמו שאני שומר עלייך. הרצון שלי לעזור ולתמוך משכיח ממני לרגע את הקושי בו אני נמצא. דבי, השמיעי קול, איך היה?
המקטע הזה מונוטוני וארוך. מלבד המתנדבים בתחנות המים אין נפש חיה לצידי הדרכים, רק טורי האקליפטוס שמסרבים להיגמר, כמו גם הפנייה ימינה לצומת צמח שמסרבת להגיע. שרה לי סיה באוזניות , I am titanium ., אני ממלמל לעצמי , I am titanium, עכשיו רק נשאר להאמין בזה.
32-42 – מי מכיר את האיש שבקיר?
10 קילומטר לקו הסיום. אנחנו חולפים את הדגניות, א’ וב’, ואני מקפיד לתת כיפים לכל הילדים החמודים שעומדים פה כבר שעות ומעודדים. עוד תמר, עוד חתיכת חלבה שבקושי יורדת בגרון. שלוק מים. זה השלב שבו נגמרו השפנים בכובע, אזלו הג’לים מהמכנס, התרוקנה הסוללה באוזניות. מעכשיו רק התמודדות פיזית ומנטלית עם הקושי, עם הרגליים הכואבות. הקילומטרים עוברים לאט. לשמחתי הניסיון עושה את שלו. אני נזכר ש(כמעט) תמיד קשה ככה בסוף, ושלכולם קשה, וממשיך להתקדם לכיוון טבריה.
מכוניות “כשלתי”
המטרה כמובן לסייע למי שצריך את העזרה: מכוניות איסוף רצים עוברות בסך עם הכיתוב “רק להרים את היד” וזהו, זה יכול להיגמר כאן. הנהג, כמו קורא את מחשבותיי מסמן לי אם אני רוצה לעלות. “לא, לא, לא”. דוד, שרץ לידי עובר להליכה ומדייק את ההרגשה: “הרגליים מסרבות לבצע את מה שהראש אומר להן”. מישהי מרימה את היד ושאר הרצים צועקים לה שלא לעשות את זה. כמעט חוסמים את הדרך בגופם. אבל רוחה כבר נשברה ואין איש שיכול לעזור לה.
אני שומע רצים אחרים מעודדים אותי, ושומע את עצמי מעודד אחרים. זה חשוב, ועוזר, וגם מעצבן, לעיתים. בכניסה לטבריה האווירה מחשמלת. מאות רצים שכבר סיימו, מלווים וגם תושבי טבריה (הייתי רוצה להאמין), מוחאים כפיים, קוראים קריאות ומעודדים. נדמה לי שאני כבר שומע את המוזיקה ממתחם הסיום. אני קרוב, קרוב מאוד. את ה200 מטרים האחרונים אני מרחף. אני חוצה את קו הסיום ונופל בדמעות לזרועותיו של איתן, אחי. הרגע הזה שאתה מסיים מרתון. מרגש גם בפעם ה11.
עשיתי זאת!
הקילומטר ה43. מתחם הסיום.
אני מקבל מדליה מוזהבת ויפה. בדיעבד ודרך הפייסבוק הבנתי שהיו חוסרים במדליות, או שרצים קיבלו מדליות של מקצים אחרים, או טענות על גודלה של המדליה שהולך וקטן משנה לשנה. מבדיקה עולה שאכן היתה טעות שתוקנה עוד במהלך המירוץ, שהחוסרים הושלמו או שהובטח להשלימם בדואר.
מאות רבות של רצים במתחם האקספו והאוכל על פני רחוב הבנים, הטיילת, הגן הארכיאולוגי והאזור. נהיה לי קצת צפוף ומבולגן ואני מוותר על הקפה, המעדן או הבירה 0.0% אלכוהול, וממהר אל האוטו ולדרך הארוכה הביתה. עם קצת מזל אספיק להתכרבל עם אשתי לשנ”צ. יש משהו סמלי בלפתוח שנה עם מרתון. נותן הבטחה לשנה חזקה במיוחד. בשנה הבאה, רשמתי לי, המרתון יתקיים ב1.1. גשם או לא? אני אהיה שם.
המדליה של שנה שעברה מול השנה
אם יש טיסת low-cost, למה לא מירוץ low-cost?
אחד החידושים שהפקת המרתון הנהיגה השנה, היא להפריד את מחיר החולצה ממחיר הרישום למירוץ. מי שרוצה חולצה משלם עליה בנפרד (50 ש”ח). אני לא בטוח האם אני בעד או נגד הרעיון הזה. לכולנו יש הרי עשרות חולצות דריי פיט זולות בצבעים זרחניים בארון, שלמעט היותן מזכרת מהאירוע, לא נשתמש בהן. יתכן שזה באמת משהו ראוי, במיוחד אם חוסכים לנו בעלות הרישום את 50 הש”ח האלה.
ובכל זאת, אפשר לקחת את העניין צעד אחד קדימה, ולהתחיל סדרת מירוצי low-cost: רוצה מדליה? בתשלום נוסף. רוצה ג’ל? תמרים? כיבוד בדרך? תשלום נוסף. בקבוק מים? 5 ש”ח, מממ.. אולי דווקא יפחית זיהום. תמונות? בתשלום… אה, זה כבר יש. רוצה מעודדים בדרך? נראה לי שהבנתם את העניין…
מרתונים מתחרים זה בזה – כי רובינו חייבים לבחור. לעומת תל אביב, ירושלים וים המלח, מרתון טבריה מציג הפקה פחות נוצצת, אבל מרתון טבריה נהנה מהמסלול הכי מהיר למרתונים בישראל, ובשנה שיש בה מזג אוויר טוב (הימור לא קטן לנרשמים אבל זה חלק מהחבילה) הוא המקום בישראל לנסות לשבור שיא אישי. לכן אין חשש: גם עם שקיות משתתף רזות יותר, מדליות קטנות יותר, ודמי רישום דומים למרוצים יותר מפנקים ממנו, הוא כנראה ימשיך ויהיה אחד המרתונים המושכים והגדולים, כי אנחנו מכורים למסורות ולמספרים.
אורי ארבל כותב הכתבה
פודיומים
מקצה מרתון, גברים:
- תחלואיני מלקה 2:14:56
- אמיר רמון 2:25:40
- פנטה מוקט 2:29:19
מקצה מרתון, נשים:
- ברכה דויטש – 2:32:25
- כנעני הגר – 2:46:53
- גוטפריד לימור 2:55:59
חצי מרתון, גברים:
- מארו טפרי – 1:01:22
- ימר גטהון – 1:06:32
- איסמעאיל גמאלי – 1:09:20
חצי מרתון, נשים:
- Ross Natalie ann 1:23:31
- זינדל אוכמן רותי 1:23:53
- Bonet Bonet Jessica 1:25:57
10 ק”מ גברים:
- גטהון טדסה 00:28:58
- אבוהאי שמואל 00:29:00
- מלדה בוקאיו 00:29:22
10 ק”מ נשים:
- סלאמוויט באיולין 00:31:23
- חלבי כרואן 00:36:31
- אזאוונט טקה 00:37:29
מאת: אורי ארבל
צילום: אורי ארבל, שחר אלוש, רון סיטנר
אורי: חצה את 40, נשוי לדנה ואבא ל3 נינג’ות. מרתוניסט, מאמן ריצה בקבוצת “ארבל” בהרצליה, ומחזיק בשיא הישראלי ב10 ק”מ וחצי מרתון ג’וגלינג, ריצה תוך להטוט 3 כדורים באויר. מרצה בנושא העלאת אנרגיה ומוטיבציה, מנחה סדנאות גיבוש ואתגר.
הצטרפו לאלפי המנויים שלנו:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו: