כמו שיש קטגוריות לביגוד, מוזיקה ואוכל, יש קטגוריות לסוגי הרצים שכל אחד מאיתנו פגש לפחות פעם אחת במהלך הריצה שלנו. בין אם השתתפתם במירוץ המוני או שאתם רצים בסופי השבוע, אתם בוודאי תדעו לזהות את סוגי הרצים השונים. הקטלוג היא משימה לא פשוטה, אבל די משעשעת, ובתור אחת שעשתה כבר כמה סיבובים בשכונה, בפארק, בנמל ובהר איתן, תמיד מצחיק אותי לזהות אותם על פי מאפיינים ספציפיים כשאני חולפת על פניהם.
מאת: זואי שפיר
מגזין הריצה הטוב בישראל גם בטלגרם: לחצו פה לערוץ RUNPANEL
1. טיפוס ה”אני רץ בשביל הכיף”
בחיי, שאני מקנאה בטיפוסים האלו. לא מעניין אותם להוכיח שום דבר לאף אחד, נטולי פוזה, לא מדברים חצי מהיממה על ריצה, פשוט עושים את זה כמשהו שגרתי, סתם ככה בשביל הכיף. בלי שעון, בלי מד דופק, בלי לפרסם על זה פוסט. מבחינתם זה כמו לשטוף כלים או לסדר את הארון (כן, יש כאלו שסידור ארון בשבילם הוא כיף, האמ האמ), זה משהו שמסמנים עליו וי וזה פשוט כיף. אגב, רציתי לצרף לכם תמונה של רץ כזה, אבל אין תיעוד לריצות שלהם, מדובר בחיה נדירה.
2. טיפוס ה”יוצא לריצה קלה, מתחיל חזק ולאט לאט מגביר”
תיזהרו מהטיפוס הזה. מדובר בנוכל לא קטן. לכאורה מציג את מטרת הריצה למשהו קליל ומשחרר בשביל לסחוב איתו פרטנרים תמימים, אבל הוא סופר תחרותי והוא ידאג שתדעו ותרגישו את זה טוב טוב. יכול להיות שתחזיקו איתו את הריצה, וייתכן שהוא יעשה סיבובי חזרה אליכם כל כמה דקות. אבל אולי יש יתרונות בלצאת איתו לריצה, סוג של להיות זנב לאריות. מישהו שיוציא אתכם מהקומפורט זון שלכם, שיגרום לכם לאתגר את הריצה, לגרום ללב ולריאה לסבול קצת… הרי איך משתפרים אם נשארים ראש לשועלים, לא כך?
צילום: אלון רז.
3.טיפוס ה”קיפצ’וגה”
מדובר ברצי עילית וקל מאד לזהות אותם. לרוב לא תמצאו אותם בנמל/טיילת בסופי שבוע, יש להם מסלולים “ייעודיים” והם לא ירוצו איתנו, פשוטי העם, הם ירוצו עם חבריהם לקיפצ’וגאיות. הטכניקה שלהם מושלמת, ברך גבוהה קדימה, עקב לישבן, בלי אוזניות, בלי פרצוף סובל, מבט מרוכז, סינכרוניזציה מושלמת בקבוצה כאילו מדובר בשחייה צורנית וסבירות גבוהה שעל הביגוד תראו הדפס של שם המשפחה שלהם.
בתמונה: “האריות” של אוהד סיני. צילום: זואי שפיר
4. טיפוס ה”מיזנתרופ”
מדובר בפרש בודד שלא מעוניין באירוח רצים נוספים בריצה שלו. לעתים אני יכולה להזדהות עם הטיפוס הזה, גם אני יכולה למצוא אושר בלבד שלי, רק אני והפודקאסט של “תכנית הבוקר” (כפרה על טל ואביעד). מתאים לו לעצור כשבא לו, לתפוס תמונה יפה של הזריחה או השקיעה, לעבור לדקת הליכה, מבלי לדפוק דין וחשבון לאף אחד אחר. אם תחשבו על זה, יש לא מעט יתרונות לטיפוס הזה: אם הוא מחליט לא לצאת לריצה בדקה ה 90, הוא לא מבריז לאף אחד. יש לו שקט, זמן לעשות סדר במחשבות בראש, לנהל ויכוחים דמיוניים ולנצח אותם. בקיצור, מומלץ לכולנו לנסות מדי פעם.
אל תפסידו את הדיוור השבועי:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
5. טיפוס ה”סנוב שטח”-
מדובר ברץ שלא תצליחו לגרור לריצה שהיא לא בטבע, ואם תגידו לו שאתם רצים על מסילה הוא יגלגל את העיניים שלו לגלקסיה אחרת. סביר להניח שלא רכש זוג נעלי ריצת כביש כבר שנים רבות, מצויד בשלוקר מתקדם, ביגוד מתאים, מכיר את כל פנינות השטח שקיימות במדינה, משקיע בהורדת מפות/מסלולים לשעון ויוצר איוונטים בקבוצות ייעודיות בפייסבוק למסיבת טבע שהיא למעשה 20 ק”מ של ריצה על משטח שיאתגר לכם את שיווי המשקל. כדאי להכיר מישהו כזה בחבורה, גם בשביל הגיוון מדי פעם וגם כי מובטחת לכם חוויה של טיול של”ח מיוחד.
בתמונה: קובי פלד. צילום: קוקו טריפ
6. טיפוס ה”דוגמן אינסטגרם”
הטיפוס הזה הוא רץ לכל דבר ועניין, אבל לעיתים הריצה היא לא המטרה אלא האמצעי. הוא צריך תמונה חדשה לאינסטגרם, אז הוא יוצא למסלול עם הנקודות הכי פוטוגניות שהוא מכיר, ויתעד את הריצה החל מהקילומטר הראשון. הטיפוס יחפש אבן יציבה להשעין כנגדה את הטלפון, יפעיל את הטיימר וידפוק פוזת קפיצה מקורית למצלמה. הטיפוס מתהדר בלבוש ריצה אופנתי, ואפילו כשהוא מזיע ומותש, הוא נראה מתוקתק כאילו יצא מהפקת אופנה של מגזין “מנטה”. בתחרויות הוא יידע למצוא את הצלמים ולהתקרב אליהם כדי שיתפסו אותו בעדשה, ולעיתים יבקש מחבר לריצה שיצלם אותו בזמן הריצה בנונשלנטיות, כאילו שהוא לא שם לב.
לפחות מחצית מהרצים שאני מכירה “חוטאים” בטיפוסיאדה הזו, גם עבדתכם הנאמנה, וזה לא אומר שאנחנו רצים פחות טובים או פחות מהירים, אבל אנחנו רוצים את ה”בוק” ולעזאזל מה שאתם חושבים עלינו. האמ, סליחה, עליהם.
צילום: זואי שפיר
7. טיפוס “האולטרה”
מדובר באחד הטיפוסים המשוגעים ביותר, כאלו שיש להם תעודת טירוף חתומה. 50 ק”מ בשביל הכיף? למה לא. רק לשם הבהרה- 50 ק”מ בסשן ריצה אחת. בשבוע הם מגיעים לקילומטראז’ שלא היה מבייש נהג משאית שנוהג על כביש 6 כל בוקר למחייתו. ריצות האולטרה מתוכננות בקפידה מראש, לטיפוס הזה יש חברים בודדים ששותפים לטירוף הזה, מצטרפים אליו לריצה שמתחילה ב 2 לפנות בוקר, כאשר לפני כן עוצרים באלונית להצטייד במספיק סוכר שיחזיק אותם ל 6 השעות הקרובות. הריצות האחרות לא יורדות ממרחק של 15 ק”מ. הטיפוס הזה מדהים אותי. אני מקנאה בו. לאו דווקא בגלל היכולת הפיזית, אליה כל אחד יכול להגיע עם האימונים והסבלנות הנדרשת. אני מקנאה בחוזק המנטלי שלו. ובכלל, עם קילומטראז’ כזה, הייתי מצפה מהטיפוס הזה לעבור טיפול כל 15 אלף ק”מ וטסט אחת לשנה.
בתמונה: אירית גרינברג-קושניר. צילום: מיכל ויינשטוק
8. טיפוס ה”מסמר המירוץ”
טוב, שמעו, זה שהם באים לעשות שמח, צחוקים וכיף במירוצים לא אומר שלא מדובר בספורטאים. בואו, לא כל אחד יכול לשרוד מרחק מרתון עם תחפושת מטורפת, אז מגיע להם הכבוד הראוי על אף שמדובר בחיית מסיבות של מירוצים. הם 42.195% משוגעים ו- 100% מדהימים (אתם רואים למה לימודי ליבה הם קריטיים?!). החלק האחורי של הרכב שלהם מפוצץ במדבקות של מירוצים, יש להם מתקן של 1,000 מדליות השתתפות בבית והארון שלהם מלא בחולצות מירוצים. אם אתם מחפשים להשתתף במירוץ בשביל הכיף ולא חשובה לכם התוצאה- מומלץ בחום להצטרף אליהם.
בתמונה: אלון רז. צילום: דורון קמיונר.
9. טיפוס “אבירי השבת”
שבת בבוקר היא קודש הקודשים ולרוב נמל תל אביב הוא המכה של הרצים האלו. בני המשפחה של הטיפוסים האלו יודעים שכל תכניות סוף השבוע סובבים סביב הריצה של שבת ורק שפעת או טיול בחו”ל יגרמו לטיפוסים האלו לפספס אותה. הם קבוצה קבועה של רצים, מדי פעם מצטרפים נספחי תרבות באחת השבתות, אבל הם גרעין קבוע של רצים. מסימני הזיהוי: תפיסת חנייה ברידינג בחמש וחצי בבוקר, חימום מפרקים ליד הגשר בחנייה, מאובזרים בגרבי לחץ אופנתיים ובדרך כלל לובשים חולצת ריצה של הקבוצה אליה משתייכים, עוצרים לתמונה קבוצתית ליד מונומנטים תל אביביים לאורך הטיילת וכמובן, מקנחים בקפה וכריך בארומה, לא לפני שהחליפו את נעלי הריצה בכפכפי אצבע.
בתמונה: השיבולים. צילום: זואי שפיר
אז איפה אתם מוצאים את עצמכם? אני מאמינה שחלקנו יכולים למצוא אצלנו מאפיינים של יותר מטיפוס אחד. הריצה היא חלק אינטגרלי מהחיים שלנו, אנחנו משתייכים לקהילה ענקית שמצאה עניין ואהבה בספורט סיבולת, אז קחו את הנזכר לעיל בהומור, ותזכרו – ככל שתרוצו מהר יותר, תסיימו עם זה השיט הזה מהר יותר.