בכל נובמבר נערך מרוץ אייל, אחד הארועים המשמעותיים ביותר של עולם ריצת הכביש הישראלית בשנים האחרונות. זהו ארוע גדול. כ-4,000 איש סיימו את המקצים השונים בו. כמה דברים מאפיינים את המרוץ הזה. למשל העובדה שיש לו מסלול ייחודי שחלקו על הכביש וחלקו בשטח. מאפיין אחר הוא העליה הידועה שבו שהפכה כבר להיות אחד מסימלי הריצה בארץ. הוא גם המרוץ העצמאי הגדול בארץ שכן הוא לא מאורגן על ידי עירייה או גוף פרטי גדול. אבל, יש מאפיין נוסף. מרוץ אייל הוא המרוץ הבולט בישראל מבין אלה שאין בהם מקצה של עשרה קילומטר.
מאת: אילן זיסר
צילום: גיא חלמיש במרוץ איל
העשר שולט
בארץ, המרחק של עשרה קילומטר הוא הבולט ביותר מבין המקצים השונים. בשנת 2016, כ-40% מתוצאות המרוצים היו למרחק הזה. אף מרחק אחר לא מתקרב לכך. צבין עשרת הארועים ההמוניים ביו תר בשנת 2016 רק שניים לא קיימו מקצה למרחק הזה: מרוץ הנשים בתל אביב ומרוץ אייל. הנתונים הללו יוצאי דופן. נדמה שבארצות אחרות המצב אינו כזה. גם שם המקצה הזה פופולרי אבל יש גם רבים אחרים. מה הסיבות לכך שזה המצב? האם זה משמעותי והאם זה יכול להשתנות?
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
ביקוש גדול
יתכן ואחת הסיבות העיקריות למצב היא הביקוש למקצה הזה, בעיקר בקרב אלו שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם הריצה. לפני כעשור השתתפתי לראשונה בחיי במרוץ כביש. הארוע הציע מקצים לחמישה וגם לעשרה ק”מ. למרות שהייתי רץ מתחיל, אפילו לא שקלתי את המרחק הקצר יותר. רציתי להרגיש שאני “רץ למרחקים ארוכים”. העשר הוא כנראה המרחק המינימלי שנותן לאנשים את ההרגשה הזו. לפיכך, ארועים שרוצים למשוך רצים מתחילים, כמעט תמיד יציעו מקצה של עשרה קילומטרים. מרוץ אייל נחשב כארוע לרצים “מתקדמים”. זו אולי הסיבה לכך שמארגניו מוכנים לוותר על המקצה הקלאסי.
עשרה קילןמטר של שטאנץ
יש סיבה מערכתית לריבוי מרוצי ה-10. ארועים רבים מאורגנים על ידי עיריות, חברות ומועצות מקומיות. הגופים הללו, בדרך כלל, מונעים על ידי רצון לארגן ארוע ריצה שיהיה דומה למקובל במקומות אחרים. הם פונים לחברת הפקה שבדרך כלל מציעה להם את החבילה הסטנדרטית שכמובן כוללת את העשר המקובל. יתכן ואם המרוצים היו מאורגנים על ידי קבוצת ריצה השיקולים היו אחרים. מרוץ אייל מאורגן על ידי זהבה שמואלי וקבוצת הריצה שלה ומתאים את עצמו לתוואי השטח באזור הרלוונטי ולהעדפות המארגנים. מצד שני, כאשר באר יעקב או אינטל (לדוגמה) יוזמים ארוע, הם מקבלים את העדפות החברה המארגנת שנוח לה לעשות את המוכר. הם לא באים עם אג’נדה משל עצמם.
שלמה ארצי של המקצים
מקצה העשר הוא אזור הנוחות גם של המארגנים וגם של הרצים. וכמו בתחומים אחרים המרכז האנמי מספק מטריה לאנשים רבים. כמו שאין כל רע בהאזנה לשלמה ארצי, גם מרוצי העשר הם מצוינים. אבל, קשה להשתחרר מהרושם שזירת המרוצים בארץ היא קצת כמו גלגלצ. היא מציעה פלייליסט מצומצם, לא מאתגרת את משתתפיה ולא מציגה אפשרויות החורגות מהמיינסטרים.
בחו”ל זה אחרת
במדינות אחרות, לפחות אלו שתרבות ריצת הכביש בהן מפותחת, אי אפשר להצביע על שלטון יחיד של מקצה זה או אחר. יתר על כן, נראה שהמגוון נוטה להיות גדול יותר.
מדינות רבות יש בעולם אבל אני אתרכז באוסטרליה. יש לי הכרות מסוימת עם עולם הריצה שם ולפיכך ההתרשמות היא יותר מעמיקה מאשר זו של מקומות אחרים. באוסטרליה מתגוררים כ-24 מליון איש שזה בערך פי שלוש מאשר בישראל. עם זאת, עולם הריצה שם עמוק מאוד ומספר ארועי הריצה (יחסית למספר האנשים) גדול בלפחות פי שתיים מאשר ישראל.
באוסטרליה, המרחק המקובל ביותר הוא זה של ה-5K. למען האמת, למעלה מחצי תוצאות המרוצים שם בשנת 2016 היו במרחק הזה. אבל, זה נתון מטעה. הוא מוטה בשל העובדה שבאוסטרליה, כמו במקומות אחרים בעולם מתקיים מפעל בשם Parkrun. מדובר בחברה המארגנת מרוצים חינמיים, כל שבת בפארקים ברחבי אוסטרליה. כל המרוצים הם לחמישה קילומטר והם זוכים לפופלאריות עצומה. כל שבת משתתפים בהם עשרות אלפי אנשים. זהו מפעל נהדר שחבל שאין גרסה שלו בישראל אבל במידה רבה הוא נפרד מסצנת מרוצי הכביש ויש לו מעמד משל עצמו.
אם מורידים את ריצות הפארק, מגלים שבאוסטרליה, מרוצי החמש מקובלים בערך כמו אלו של העשר וכל אחד מהם תופס בערך 10% מסך התוצאות . אבל, יש שם גם הרבה מרחקים אחרים מקובלים וחלקם לא סטנדרטיים: 14K, 12K, 9K ועוד ועוד. כנראה שקשה להצביע על “מרחק בולט” שם.
יתכן ויש משהו לא הוגן בהשוואה של אוסטרליה לנו. מדובר באחת המדינות המפותחות בעולם מבחינה ספורטיבית עם מסורת עמוקה ותשתיות מגוונות בספורט התחרותי והעממי. מצד שני, יתכן ששווה לנו ללמוד מהם דבר או שניים.
זה חשוב?
במילה אחת: “לא”. אבל, העובדה הסטטיסטית שעליה אנו מדברים בכל זאת אומרת מספר דברים על עולם מרוצי הכביש הישראלי.
מדובר בעולם לא מאוד מפותח וחסר עומק. מספר המארגנים של ארועים הוא קטן, המגוון המוצע של המרוצים לא גדול והקהל מסתפק במעט. בעולם הריצה הישראלי פועלות מספר חברות. חלקן קטנות ומקדישות את עצמן לארועי ספורט. אחרות יותר גדולות וארועי הספורט הן רק חלק ממרכולתן (הבולטת בתחום היא חברת “כפיים” שמארגנת את ארועי הריצה הגדולים בתל אביב). גם הגדולות וגם הקטנות מציעות כמעט אך ורק מאותו דבר ולא מנסות כמעט לחדש או לעניין בדברים אחרים.
אפשר, אם אנחנו חובבי פסיכולוגיה בגרוש, להסיק גם דבר או שניים על אופיו של הג’וגר הישראלי. אנחנו מעוניינים לעשות מה שהאחרים עושים. נדמה שלרבים הריצה אינה ביטוי עצמי אלא ההפך: רצון להיות דומה לאחרים.
היה נחמד לראות כאן מגוון גדול יותר. במנצ’סטר (זו שבקונטיקט, לא זו עם היונייטד), מתקיים שנים רבות מרוץ כביש שנתי שנערך ביום חג ההודיה. המרחק? 4.748 מייל שזה בדיוק 7641 מטרים.
