“מה קורה איתך מון שרי?” העיגול הירוק של הוואטסאפ נעור לחיים, היה זה י’ חבר וותיק שהפך זה מכבר גם לפיזיותרפיסט בנוסף לאין ספור המקצועות שלמד ורכש. “ברוך השמש” כתבתי לו והמשכתי “איפה אתה כפרה?”
“La Côte d’Ivoire”
סיפור ריצה קצר מאת: עמנואל בלחסן
“ראיתי אותך בפייסבוק בראש הפודיום מרוץ אור-יהודה לא מזמן, אחלה תוצאה…סחטיין על ההישג אחי…מלך.” “איזה מלך ואיזה נעליים, חרא של פציעה באגן קפצה עלי לפתע” “מה קרה פתאום”? אייקון צהוב של פרצוף עצוב וסימן שאלה אדום. הסברתי בפרוטרוט. “עמוד על רגל שמאל, רגל ימין מקופלת ורד ותעלה לאט” “כאבים, נשמה” “עכשיו תעשה פלאנק צידי” “מה זה פלאנק?”
שלח תמונה של גברת חטובה מאוד, מכנסונים הדוקים, חזיית ספורט עמוסה כל טוב, נעליים בוהקות וכולה פוטושופ של הדגמת הפלאנק הצידי. “עוד יותר כואב” “greater trochanteric bursitis” נשלח הטקסט המאיים. “??” “נפלת בבורסה אחי…” “מה נפלתי?”
ויקיפדיה: “Une bursite trochantérienne est une inflammation d’une ou de plusieurs bourses dans la région trochantérienne (partie externe et supérieure du fémur).” – “דלקת בנוזל הבורסה שצמוד לזיז הבולט של עצם האגן” כתב לי י’ בטון של בעיה מוכרת. “סאאממק, איזה קקה”
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
שידור לילה חוזר של מרתון פריז, Paul Lonyangata נותן גז ביציאה מיער בולון, יש לו מהירות טבעית. משבעה רצים נותרו שלושה בדבוקה הקדמית, Stephen Chebogut בחולצה לבנה -על הנייר הרץ המהיר ביותר במרתון-צמוד ל Paul אבל סובל, זה לא יהיה שלו הפעם. שלישי Solomon Yego הוותיק והמנוסה, מחזיק בתוצאה מדהימה בחצי מרתון משנה שעברה 58:44 . נותרו 5.7 ק”מ לקו הסיום, Paul Lonyangata פותח פער, מצולם מהצד בצעדיו הארוכים, מהבהב בחולצתו בצבע מנגו צהוב, על רקע גזעי העצים הוותיקים שראו כבר הכל בחייהם.
זזתי על הספה, לשנות תנוחה מהכאב הדוקר את מתני השמאלית. השעה מאוחרת ועיניי כבדות, לוחץ על השעון המעורר בטלפון הקוריאני החכם. שיהיה, אולי אנסה לרכוב בבוקר כי לרוץ כבר אבוד. המסך מטשטש מולי, 2 ק”מ לסיום YITAYAL ATNAFU האתיופי הצעיר מנסה להיאחז בשארית כוחותיו בקצבו של Chebogut אך נכנע.
שוטים ארוכים של מרחבי פריז באור המיוחד רק לה, הבניינים העתיקים המתוחזקים בקפדנות עפ”י חוק, בוקעים באופק מבין צמרות שדרות עצי התרזה והצפצפה, רשת הפלדה של מגדל איפל, שער הנצחון השרירי, נהר הסן הקריר.
אשמורת בוקר אפורה. רחוב מוהליבר ביהוד, מגמת עליה עדינה באספלט משובח לכיוון צפון-מערב, לעבר השדה המחבר בין סביון-יהוד-ומגשימים. נכנס להקפת המכתש המפורסם. נביחה רחוקה של כלב גדול, ברווזים משתכשכים במים הרדודים שבתחתית המכתש מוקף הגדר. הרוח קרירה, יבש, אין איש מלבדי.
אני רץ “על הכאב”, שישרף המפרק השמאלי באגן. אני על שביל הריצה השקט והמוצל בסופו של רחוב המתנחלים בגני-יהודה-סביון. רגע לפני הפניה שמאלה בצ. ה T הפוגש את רחוב הוורדים, הבחנתי בכמה דמויות כהות שפנו אף הן שמאלה בריצה קלילה אך מהירה. באופן אוטומטי הגברתי את מהירות הריצה בנסיון להגיע אל חבורת הרצים הקטנה, כעבור כ 300 מ’ עלה בידי להדביקם. בבת אחת סובבו אלי כולם את ראשם לאחור, הראשון חייך- לליסה דסיסה האתיופי המצויין.
“היי”
“בוקר טוב” ענה דסיסה וסימן בראשו כי אני רצוי וכך הצטרפתי אל הדבוקה השקטה בצעדים מהירים.
כולם נעו בתנועות חינניות ומתואמות, נעליהם כמעט ולא השמיעו טפיחות אלא רחש קל שבקלים של המגע עם האספלט.
“באתי לביקור של קרובי משפחה, אבל גם כאורח של שגריר אתיופיה כאן בסביבה.
“אהה…” עניתי.
“אנחנו מארגנים ערב התרמה גדול לעמותה שתאמץ כשרונות צעירים במצוקה כלכלית ותטפח אותם, אתן לך הזמנה אם תרצה”.
“תודה רבה, בשמחה”.
“עמנואל, נייס טו מיט יו” חייך עמנואל מוטאי קטן הקומה והצנום בשיניים צחורות, והושיט לי כף יד מתנודדת ללחיצה.
“עמנואל…” עניתי כשלחצתי את ידו הנעה מעלה, לידו הרגשתי גבוה, סוף-סוף.
“נואו נואו…ג’ואיש, אני יהודי” עניתי למוטאי הנפעם שכיווץ גבותיו.
“קרייזי” נענע בראשו-שח לעצמו, עמנואל מוטאי בצחקוק “דיס איז דה הולילנד…או גאד!”
“אני אורח של מובילאיי”, ענה אליהוד קיפצ’וגה, “השקעתי במניה שלהם את כספי הזכייה במרתונים של לונדון וברלין לפני שנתיים…” שיחרר לי חיוך רחב, שמתח את שני פסי העומק החורצים דרך קבע את פניו בצדי לסתו העליונה.
רגליו הדקיקות מאוד של דניס קימטו שיאן העולם במרתון, פילחו את האוויר בתנועות נקיות, לידו גבוה ונישא מעל כולם, וילסון קיפסאנג בצעדיו הארוכים נעול נעלי אדידס חדשות ולא מוכרות.
“דניס”, קרץ לי קימטו לאחר שהכרזתי “איל קאמפיונה” והרים את אגודלו.
“וילסון” השיב לי קיפסאנג רגע לאחר שהצגתי את עצמי במרווח הקצר והמתקצר שנותרו לי בין נשימה לנשיפה.
פנינו ימינה לרחוב מבואות ולאחר כמאתיים מטר שמאלה אל רחוב הר דפנה, שהיה כמעט חשוך באפלולית עצי השקמה הענקיים.
קיפסאנג הרהוט התברר כאיש שיחה רחב אופקים, במהרה גלשנו לשיחה עמוקה, תוך שברקע צחקוקיו של דסיסה לבדיחות של אליהוד קיפצ’וגה, והסבריו המדעיים של עמנואל מוטאי שנופף ידיו ללא הרף לדניס קימטו הדקיק שהאזין לו בקשב.
“נו..נו…כל הקטע הזה של נייקי עם ריצת המרתון המדעית שלהם” השיב קימטו למוטאי בקול חזק, כדי להקניט את קיפצ’וגה.
“קיפצ’וגה חי בסרט שנייקי הכניסו לו לראש, הוא חושב שיוכל לשבור את השיא שלי…” אמר קימטו בקול חד ותחרותי.
“אין סיכוי?” שלחתי את השאלה אל מעל לראשנו, לאו דווקא למישהו ספציפי, אלא למי שישיב מהר.
“אני חושב שכל פרויקט הסאב שעתיים של נייקי יהיה נפילה גדולה” הכריז עמנואל מוטאי והוסיף “לא רק שלא ישברו את השיא של קימטו, גם לא יגיעו לתוצאה שלי ובכלל לא ירדו מ 2:03”
“אני אומר לכם שמי שיעשה את התוצאה הכי טובה השנה לא נמצא כאן…” צעק דסיסה והוסיף: “כן, כן, קנניסה בקלה!”
אוטובוס של המשכימים לעבוד, יצא מכיכר סמוכה ברעם מנוע שהחריש את אוזנינו.
“מונזה….איטליה…מה זה כאן?” צעק קימטו לעבר דסיסה המתפקע מצחוק למראה פניו “הנעלבים” של קיפצ’וגה שסובב ראשו לאחור באבחה מהירה.
“הלו…אליהוד…היי…אתה מכונית או רץ מרתון?” המשיך קימטו בהקנטה החברית, תוך שדסיסה טופח על גבי בחיוך ושחרר ממני צחוק גדול ומהדהד.
“לך תמכור נעלי אדידס” צווח אליהוד לעבר קימטו …”נו…איך קוראים להן בוסטון שמוסטון…אדיזרו-להתראות?…אדיוס?”
“אדיוס מי אמיגו!” הוסיף דסיסה המקפצץ.
האטתי והדרדרתי שני מטרים לאחור ליד קיפסאנג שרץ בתנועות אלוהיות, כל תנועותיו כתן גמיש ונחוש.
“איפה באגן?” התעניין וילסון קיפסאנג והביט אלי בעיניים מצומצמות לכדי חרך ממוקד.
“צד שמאל למעלה” הצבעתי, “כאן בעצם הבולטת” ומשכתי מעט למעלה את החולצה בידי השמאלית.
העור בכל האזור היה צרוב ואדמומי.
“שמתי כל המשחות שבעולם, ארניקה שמרניקה, טראומיל, וולטרן…תמצית שמן כורכום, זעתר, קרח, כלום דה לה כלום” שחתי בקול חמוץ-על גבול הריקבון בתסכול עמוק.
“זה גם לא יעזור” ענה לי קיפסאנג ממרום גבהו, בקול שקט ובטוח, ללא שום התנשפות.
“לא יעזור?” שאלתי ביאוש.
“נה…לא…זה עניין של עין הרע” פסק קיפסאנג בטון קשוח וקר “וצריך לפתור את זה”.
סימן השאלה בפני היה ברור כשמש וקיפסאנג כמובן הבחין: “הרי אמרת לי ששני הסבים שלך מצפון אפריקה, הם אפריקנים ושם במיוחד ידועה כוחה של העין הרע, מחה וילסון את מבע הפליאה מפני, שהפכו לפני מאזין סקרן פעור עיניים.
כל צעד כאב לי, כל דריכה הפעילה חץ מורעל שננעץ במתני השמאלית. איך יעבור? שאלתי את נשמתי בקצה רחוב הר דפנה בואכה רחוב הגבעה בסביון, שכשמו כן הוא- טיפוס בכביש תלול.
“אל תיהיה סקפטי” אמר קיפסאנג בהשיבו אלי תשובה בטבעיות, כאילו שמע את שאלתי האילמת.
“יש גם סממנים של חטא הגאווה, מון אמי” שח לי קיפסאנג כממתיק סוד.
“מה זאת אומרת?” שאלתי בפליאה אמיתית, אני? גאווה?
“פרסמת בפייסבוק את עצמך על הפודיום בעת האחרונה?”
“אכן כן” השבתי בהסמקה קלה שנטמעה באדמומיות מאמץ הריצה.
“אבל העליתי את המרוץ האחרון, שם הגעתי במקום השני, את זה שהגעתי בו ראשון מלפני חודש, לא פרסמתי” הצטדקתי באי-אמון עצמי.
“לא מספיק, ממך אני מצפה ליותר, ענווה עד הסוף כפי שחונכת מילדות” אמר קיפסאנג ושידר תחושה שהוא מדבר במין הוראה עליונה מלמעלה, מכוח גדול.
רצנו בשקט, בדיחותיו של דסיסה קרעו את קולות העלים הנגרסים תחת נעלינו.
“אתה רוצה שזה יחלוף, או להמשיך עם המשחות הצורבות והתרופות האיומות האלה?” הטיף לי קיפסאנג בטון של דוד מבוגר.
“שיעבור כבר” עניתי ביאוש, “מצדי להדביק על האגן חומר נפץ פלסטי, דינמיט, או חתיכת פלדה, העיקר שהמפרק יעבוד בשקט”.
“צ..צצ..צצצצוווו” ציקצק קיפסאנג ונענע בראש בתקיפות.
“אתם הישראלים כל-כך אלימים ומידיים” הניף את ידיו הארוכות אל-על, בחצותינו את החיבור של רחוב הגבעה עם רחוב הגדרות.
“קודם כל להיות רגועים ומשוחררים, לנשום עמוק ולאט” דיבר אלי בקול נמוך ומרדים.
“OK” עניתי וריצתי הפכה רחפנית יותר, לוטפת את חריצי האספלט הגרוע של רחוב הגדרות.
“חזור אחרי” לחש וילסון.
“אני”
“אני…”
“מאמין”
“מאמין…”
בלעתי את רוקי
מפתח צעדיו הענקיים של קיפסאנג, נשמעו לי כפעימות לב איטיות במכשיר א.ק.ג. עצום.
“באמונה שלמה…”
“מאמונה שלמה…”
“באמונה שלמה!” תיקן אותי קיפסאנג בנחרצות.
“בעין הרע “
בעין הרע”.
“איימן”
“אמן”
שקט השתרר, פעימות צעדינו הותאמו לפתע באופן מדעי ממש, גם דסיסה, קיפצ’וגה ומוטאי רצו בדיוק באותו מספר צעדים, בניע מושלם. רק רחש הבגדים על עורנו ותנועות שיוף האוויר בבד, ניסרו את הדממה העמוקה.
“תן לתחושה של אמבטית תינוקות לעטוף אותך…רגוע…מים חמימים…אמא שרה שיר ערש” קולו הפך חרישי, דמויותיהם של חברינו לריצה הפכו מרוחות-משוחות ברקע גזעי העצים הוותיקים.
אקורדיאון עדין פילח את צליליו אל תוך האוויר השקט, שנקרע במטרונום של נשיפותינו.
חליפה כהה וחולצה מכופתרת, ידיים מגוידות עטויות ורידים תכולים-סגולים, חבטות עדינות של גיטרה אקוסטית, קהל נוהם ומזמזם ואז נדם:
Dans la neige y’avait deux souliers, deux souliers,
Dans la neige qu’étaient oubliés.
השיר הישן והנשכח של ינקותי יצא מבטני, נבע מטבורי וזלג אל אזני, רק אני שמעתי.
Passe un homme qui marche à grands pas, à grands pas,
Passe un homme qui ne les voit pas
Les souliers, פני הסב המחורצים של הזמר Guy Béart -אביה של השחקנית היפה Emmanuelle Béart -משייטים מעל לכביש, מצחו הגבוה חרוש הקמטים הנתון במסגרת רעמת שיערו המאפירה. השנסון הצרפתי ליטף את הפצע באגן, משב קריר שאליו נמסכה לשון אוויר חם שאבו את כאבי, והפריחו את הדלקת שהתפרצה בטפיחות כנף מהירות כלהק יונים מבוהלות, אל מעל שמי סביון המכחילים.
רצנו מהר, הכרתי לחברי לריצה את השבילים הנסתרים, את הכבישים הקטנים בשכונה החדשה.
הרוח הכתה בפני, אין כאב, אין דלקת, חייכתי באהבה לטבע המקיץ משנתו, לעבר רצי-העל הקנייתים והאתיופי שריחפו כמלאכי-שרת.
דווקא בשיא נקודת האושר, רגע לפני הכיכר האחרונה המחברת את סביון ליהוד, חשתי באי-נוחות מסוימת, מעין אי-שקט שהעיב על האושר המתרוצץ הזה.
עלינו על השביל הקטן החבר בין סביון ליהוד, זחילתה של תולעת אי-הנוחות השמנמנה התגברה.
דניס קימטו הגביר קצב צעדיו, וילסון האריך את מפתח רגליו הארוכות, קיפצ’וגה ניתר ודסיסה יצא לספרינט.
אני ועמנואל מוטאי רצנו כתף אל כתף, נשרכים מעט מאחור, מתחילים להכנע לקצב הבלתי אפשרי.
דמעות של רוח קרה עלו בעיניי, אפי החל לדלוף מעט וצליל מוכר ורחוק עלה באזני. צליל עיקש ומונוטוני.
הטלפון צפצף בעוז, בהיותו מונח על קופסת הנעלים החדשה ששימשה כתיבת תהודה מגבירת קול.
התכופפתי לעברו, דקירה לוהטת שוגרה ממתני השמאלית וטסה במכת ברק עד לפיקת הגרגרת.
“אחח… Putain de merde!”
משיתי את הטלפון הצורח מעל גבה של קופסת נעלי-התחרות, נעליים שטרם הספקתי לנעול והבטתי בו בתדהמה.
לאחר החלקת אצבע הצידה, שתק סוף-סוף.
הקסדה, המשקפיים, נעלי הרכיבה, הכל היה מוכן מאמש.
אנסה לרכוב, אולי זה יסתדר עם הדלקת.
מאת: עמנואל בלחסן ספורטאי עילית וותיק, מנצח מרוץ המדרגות (עזריאלי 2008, שלוש פעמים על הפודיום) ומנצח אליפות ישראל 2004 במרוץ אופני כביש בקטגוריית מסטרס, מתחרה ופודיומיסט בתחרויות ריצה ל 10 ק”מ. בתחילת חודש מרץ 2017, יצא לאור ספרו “אירבוס A-320” בהוצאת הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים.
“מונזה….איטליה…מה זה כאן?” צעק קימטו לעבר דסיסה המתפקע מצחוק למראה פניו “הנעלבים” של קיפצ’וגה שסובב ראשו לאחור באבחה מהירה.
חליפה כהה וחולצה מכופתרת, ידיים מגוידות עטויות ורידים תכולים-סגולים, חבטות עדינות של גיטרה אקוסטית, קהל נוהם ומזמזם ואז נדם:
