רוב האנשים חושבים על פציעות ספורט במונחים מכניים בעיקר- שחיקה, מכה או פציעה פתאומית… אבל מסתבר שלהבנת ההשפעות הפסיכולוגיות שיכולות להגביר פציעה, יכול להיות תפקיד קריטי במניעה, בטיפול ובשיקום גם אחרי שחוזרים לפעילות.
פסיכולוג הספורט גבי זקס התארח ב”מועדון סקירות הספרות” לפיזיותרפיסטים שמנהל דן כהן, והנה רשמי הרצאתו, שנערכה במכון פיזיותרפיה אתלטיקליניק בנתניה.
מאת: גיא חלמיש
פציעות ספורט ופסיכולוגיה – מה הקשר?
ההיבט הפסיכולוגי הוא קריטי: הבנת מרכיבים אישיותיים סביב הספורט, משפיעה על הבריאות עצמה, על התפקוד של הספורטאי ולא רק בהיבט הביצועים. היא משפיעה על כמות הפציעות שהוא יסבול מהן, והיא משפיעה על יכולתו להחלים.
“ההיבטים המעורבים בתהליכים האלה הם אירועים יומיומיים ואירועי חיים, פציעות קודמות, עליהם מוסיפים את המאפיינים האישיותיים של הספורטאי- רמת חרדתיות, מוטיבציה להישג, אגרסיביות הם מרכיבי אישיות שיכולים להשפיע מאוד, ולבסוף, לאחר הפציעה, נכנסים לתמונה משאבי התמודדות- מערכת תמיכה חברתית במסגרת הספורטיבית ומחוץ לה, יכולת ניהול סטרס וכישורים מנטאליים.” מסביר גבי זקס.
מניעה מקדימה בהתאם למרכיבי אישיות
למאמנים ולסביבת הספורטאים יש השפעה על סיכויי הפציעה. אצל ספורטאים מקצועיים פסיכולוג הספורט יזהה מרכיבי אישיות מסוימים שלדברי גבי הם לעתים יכולים להיות בולטים מאוד ויזהו אותם גם מאמנים ואחרים. יש פעולות שניתן לעשות ולהפחית את סיכויי הפציעה:
- זיהוי סטרס– בדיעבד רואים שהרבה ספורטאים נפצעים בתקופות של סטרס גבוה חיצוני או אישיותי בחייהם, וצריך להבין את הספורטאי ואת מצבו הכולל מעבר לביצוע ולקבוצה. על ידי התעניינות בחיי המתאמן ניתן יהיה לזהות מצבים כאלה.
- מרכיבי אישיות והתנהלות- נטיה לתחרותיות קיצונית, אגרסיביות ופרפקציוניסטים, בעלי מאפיינים חרדתיים ו OCD, וגם ADHD, ספורטאים שמתנהלים בצורה קיצונית בניסיון להשיג ובכלל, יש לשים לב אליהם. פה יכולה להיות מניעה על ידי התערבות מרגיעה- לאלה שהם בסיכון גבוה יותר, פעולות של הרגעה, נשימות ועוד, הצליחו להוריד את אחוזי הפציעות בצורה משמעותית.
לדוגמה, בפרפקציוניזם המנגנון דוחף במובהק לפציעות: אלה אנשים שנמצאים במרדף אחרי שלמות. יש להם דרישות מאוד גבוהות להצלחה. זה עיוות קוגניטיבי ורגשי משמעותי שבו יש דרישה להצלחה, ותגובה חזקה מאוד כשלא עומדים בה. יש אצלם חיבור של העצמי להצלחה וכישלון – “אם אני נכשל אני לא שווה, ורק אם אני מצליח אני שווה”. הטרגיות- זה אף פעם לא מושלם, ולכן יש אשמה, ביקורת עצמית קטלנית, מעגל הרסני של עבודה קשה ואימון יתר… ולכן הם נפצעים יותר. יש מצבים קשים יותר של חרדה ועוד. ברמות הגבוהות של הספורט מוצאים הרבה פרפקציוניזם כי זה מה שנדרש כדי להגיע, אבל הם לומדים לנהל את זה ביום יום ולאורך העונה הספורטיבית.
דוגמה נוספת להשפעת OCD – זו הפרעת חרדה, ממרכיב קוגניטיבי של אובססיה- הספורטאי חושב על משהו ללא הפסקה, ויש לזה מרכיב התנהגותי חזרתי. גם זה מגביר את הסיכוי לפציעה, בגלל שהם אובססיביים לספורט ויש הרבה התמכרות לספורט ב OCD.
הפסיכולוגיה של המטפלים והטיפול
יש אירוע, תגובת סטרס, ופציעה. הפסיכולוגיה היא קריטית פה שכן הוכח שהתפיסה של האדם את הסיטואציה מאוד משפיעה על ההחלמה שלו – והיא יכולה להאט או להאיץ החלמה. יש עוד דברים שמשפיעים- חיבור למטפלים, בטחון במטפלים ואז תפיסת האפקטיביות של הטיפול משפיעה גם היא על סיכויי ההחלמה. אם החולה לא יאמין בטיפול הסיכוי שיצליח ירד.
גבי שם את חשיבות הקשר של המטפל לספורטאי במקום מאוד חשוב: “הספורטאי מגיע עם פציעה ולכן הוא במצוקה נפשית אמיתית, ובפסיכולוגיה יודעים שכגודל המצוקה גודל ההזדמנות- אדם במצוקה שאתה נמצא איתו באמון גבוה, יש לך אפשרות להשפעה פסיכולוגית חזקה יותר עליו. ההשפעה הפסיכולוגית החזקה ביותר היא דרך קשר. בשנים האחרונות חקרו פסיכותרפיה בצורה טובה יותר מבעבר, והחלו לפרק את המיסטיות של הטיפול הפסיכולוגי. ניסו להבין מהו טיפול טוב? ומהו מטפל טוב? בדקו שיטות שונות והראו איזה בעיות מתאימות לאיזה שיטות. כשעשו מטה אנליזה בין שיטות מאוד שונות אלה מאלה, גילו שבמאקרו ההבדלים קטנים, ואז הבינו שהמטפל – הוא המשתנה החשוב והשיטה קצת פחות. הקשר, הברית הטיפולית (חיבור שמייצר “אני ואתה עובדים ביחד על משהו”, לעומת “אתה תעשה משהו”) היא משתנה קריטי להצלחה. קשר, תקשורת, אמון ואמפטיה. לכן גם בפיזיותרפיה חשובים המשתנים של הקשר כגורם שתורם להצלחת השיקום.
כששיחקתי כדורעף, התפתחה אצלי פציעת כתף. כמובן שהדחקתי והדחקתי, עד שנאלצתי להגיע לאורטופד, שהזהיר אותי שאני פסע מקריעת הרצועה והמליץ לעשות ניתוח, דבר שמאוד הפחיד אותי (מה יהיה לאחר מכן? האם אוכל להמשיך לשחק? וכו’). ביקשתי עוד חוות דעת… הייתי במצוקה, לבד בגרמניה, והאורטופד הבכיר שם לא התייחס למצוקה הזו והפחד מהניתוח. בגרמניה, אז לפחות היה ההיבט התרבותי ולא היתה התייחסות למימד הרגשי- זה מה שחוויתי. הייתי בגרמניה, לבד, ועשיתי אינספור שעות עם צוותי הרפואה סביב המקרה הזה. ומה אני זוכר מכל השעות האלה? רק את האנשים – לטובה ולרעה. נצרב בי הקשר. זה מה שנחרט.”
היבטים פסיכולוגיים בשיקום
בפסיכולוגיה מקובל להתייחס לשתי משפחות מודלים בהקשר הזה:
- מודלים שלביים- נלקח ממחקר האבל והשלבים שלו- באבל, זיהו את השלבים: הכחשה, כעס, דיכאון, קבלה. לפעמים זה תופס, לפעמים זה יותר מורכב- יש תנועה משמעותית יותר ופחות לינארית בין כל המצבים האלה… המצב הפסיכולוגי הוא רגיש יותר ותנודתי יותר.
- מודלים קוגניטיביים תפיסתיים– איך האדם תופס את השיקום. החשיבות בשיקום- קריטי לעשות נורמליזציה. כשמישהו מגיע עם מצוקה נפשית, מה שמרים אותם ועוזר להם הוא שאתה אומר להם שזה מאוד נורמטיבי וזה מאוד מרגיע אותם. “זה מה שאתה אמור להרגיש, וזה יהיה לא יציב ורגשי, וזה תקין…”. ברגע שהספורטאי מבין שהאתגר הוא פסיכולוגי, הוא יתמודד טוב יותר. התגובה של פציעה היא תגובת אובדן- אבל על אובדן סדר היום והשגרה שלו, זה משבר זהות- אני ספורטאי – זה מה שאני עושה. יש אי ודאות – אתה לא יודע מה יהיה אחרי הפציעה. אי ודאות זה מצב מאוד קשה לאדם להיות בו. פגיעה בדימוי עצמי, בבטחון עצמי- אלה דברים מאוד משמעותיים.
השפעת תפיסת הפציעה והטיפול
“לאדם יש צרכים פסיכולוגיים חשובים – דימוי עצמי, חווית מסוגלות, אוטונומיה, מרחב אישי. אני אדם שיש לו מה להגיד, והשפעה. הסבר הפציעה לפצוע, והבנה עמוקה שלה – מחזיר אליו תחושה של שליטה.
בתפיסה הקוגניטיבית התנהגותית- יש אירועים נתונים אבל אנשים שונים יפרשו אותם בצורה שונה: דכאוני- שלא הצליח יסיק “אני לא טוב” אבל ירחיב את המשמעות ויאמר גם “בעתיד לא יהיה טוב”, ו”אין לי מה לעשות בקשר לזה”. רמת החרדה עולה כי כנראה אני לא אצליח בזה. פרפקציוניסט – שאצלו הכל חייב להיות מושלם יתפוס את האירוע הספורטיבי כסוג של איום.
בפציעה- חשוב לעבוד עם הקוגניציות: אמונות וייחוס לגבי העתיד והתהליך. הפיזיותרפיסט צריך לנסות לעלות על הנחות היסוד שנמצאים שם, אפשר לזהות את הדכאוני, את החרדתי, ואת הפרפקציוניסט ולעבוד איתם בהתאם: מנסים להבין מה קורה לספורטאי. לנסות להיות איתו בחוויה. לשאול מה הוא מרגיש, ולא פעם אחת, אלא תוך כדי השיקום. צריך אקלים של מרחב לא שיפוטי, מכיל ונותן נורמליזציה. לפני שנכנסים ל”עבודה” עם הפצוע- צריך לייצר קשר, לשמוע מה איתו.
צריך לקיים שיחות על המחשבות: מה אתה חושב, מה עובר לך בראש כשאתה עושה תרגיל מסוים? אם הפצוע לא מאמין בתרגיל הזה הוא לא יצליח, ולכן צריך לזהות ולפצח דפוסי חשיבה, לדבר עם הספורטאי, ולהסביר לו כיצד דפוסי החשיבה שלו משפיעים וביחד לפתור אותם. זו הברית הטיפולית של הביחד.
זה נכון גם למאמן כדי לשפר את הביצוע של ספורטאים. לשאול אותם מה עובד לך, מה עבד לך בעבר. מה אתה רוצה מהטיפול או מהתוכנית. התוכנית האידאלית- איך היא נראית בעינך? יש מחקר שמראה שפסיכולוגים שמנטרים את הטיפול ומבררים עם המטופל איך הטיפול- מצליחים הרבה יותר מאחרים, והמנגנון פה לכך- הוא הברית הטיפולית שנבנית מכך.
טכניקות נוספות שמקדמות החלמה: הצבת יעדים קטנים, וחגיגה של הצלחה בהם- בעוד שבוע תלך בלי קביים, וכשזה קורה – מסיבה. עוד שיטה היא דמיון מודרך- יש הרבה מחקר שמראה איך מדמיינים הצלחה וזה מסייע. יש כאלה שממש מדמיינים את החלק הפיזי (הרצועה בכתף למשל) משתקם- ולטענת החוקרים זה משפר!
דן וגבי, והאורחים בהרצאה- היה מרתק!
הפסיכולוגיה לאחר הטיפול והפציעה
מקום נוסף של פסיכולוג הספורט, במיוחד אצל מקצוענים, הוא של סיוע פסיכולוגי לחזור להישגים הטובים מלפני הפציעה.
“מפציעה יכולה להיות טראומה, אותה מרגיש שהספורטאי כשהוא חוזר, הוא לאו דווקא ישים לב לכך, אבל יבצע פעולות שימנעו ממשהו שמזכיר לו את הפציעה”. המשמעות היא שלעתים הביצועים שלו יפגעו, התנועה שלו לא תהייה אופטימלית מה שיכול ליצור עומסים חדשים שיקדמו פציעות חדשות. “לפעמים הספורטאי מסיים את הפציעה, וחוזר לקבוצה. פיזית הוא בריא, אבל בנפש לא בהכרח הסתיימה הפציעה. ראיתי נתון שמדבר על כך ש- 50% מהפציעות ספורטאים רבים לא חוזרים ליכולת הקודמת שלהם.
לא מזמן הגיע ספורטאי/ת ליגת על, נבחרת ישראל, ספורטאי מאוד מוצלח, התמודד עם מחלה שהשביתה אותו ולא היה מידע מתי יחזור. נכנס לדיכאון. פרפקציוניסט, ובדיוק בפריצה חשובה נתקע עם תקופה ארוכה של חוסר ודאות. חזר עם חרדות לפני משחקים, מצבי רוח דיכאוניים. המצב הרגשי שהיה לו במחלה חזר אליו פתאום – פוסט טראומה. על זה סביבה שמייצרת לחץ ואבא שמאוכזב ממנו. פרפקציוניסט- מתאמן יותר מדי, ואז “נשרף”… וכל אלה מעגלים של התמודדות פסיכולוגית עם פציעה או מחלה.”
לסיכום- אפשר לעזור! להפחית פציעות ולשפר החלמה!
אפשר לעזור לאנשים בפציעה או אחריה עם טיפול פסיכולוגי- יש אנשים שלא חוזרים לספורט בגלל פציעות, או סתם סובלים סביב כל הפציעה מעבר למה שצריך.
מאת: גיא חלמיש
אהבתם? הרשמו לקבלת עוד כתבות כאלה:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
