על אימהות וריצה

מאז שאני זוכרת את עצמי אני מתעסקת בספורט. בלט, טניס, שחיה, אופניים, ריצה, כל דבר שגרם לי לזוז היה מבחינתי דבר מדהים והכרחי. אבל הכי הכי אהבתי לרוץ: הרגשתי כמו איילה, ייצגתי את בית הספר שלי בתחרויות ארציות וחשתי כמרחפת באוויר.

מאת: דנית לויטן ורדי
צילום: רנן לויטן

הכל מתחיל בחינוך

גדלתי כבת לאבא מרתוניסט וטריאתלוניסט ולאח שאת המרתון הראשון שלו עשה כבר בגיל 14. כמשפחה היינו מלווים את אבא שלי לתחרויות עוד כשהיה חשוך בחוץ ואנחנו מוותרים על ימי לימודים. ספורט היה תמיד חלק מהשגרה שלנו. עם השנים הרחבתי את האופקים שלי, התחברתי לנפש דרך הגוף. נחשפתי לסוגי ריקוד נוספים, לפילטיס ולעוד ענפים. אני אוהבת את הגיוון הזה.

רצה ומיניקה

השנים חלפו, זוגיות יפה וארוכה עם אסף הביאה עמה תקופה אינטנסיבית של הבאת ילדים לעולם. איתן, יהל וארז הגיעו לעולם תוך שלוש וחצי שנים. בהריונות שלי, לא הפסקתי לזוז לרגע. התקופות הארוכות בהן הנקתי את שלושתם לא מנעו ממני להגיע לריצות השבועיות שלי בנמל. שם, בזמן שאני רצה לצד הפרטנרים שלי אימי, אחותי או מטפלת היו מטיילות עם העולל בעגלה. מסיימת ריצה ארוכה וישר מתיישבת להניק. ככה איך שאני. בבגדי הריצה, ולשיעורי הפילטיס הייתי מגיעה עם הגוזל התורן בערסל הנייד.

עוגן ומפלט

היותי נשואה לאיש צבא שכמעט ואיננו נמצא בבית גרמו לי להקריב מעצמי המון. כאשת חינוך היה לי חשוב לגדל את ילדיי, ובמקרה שלי להיות שם עבורם ולתפקד כאמא וכאבא גם יחד. להיות נשואה לאסף זה אומר לשרת יחד איתו בצבא. לעבור בתים, לעזוב מקומות עבודה ולהתחיל כל פעם מחדש תהליך הסתגלות. היה לי חשוב לתמוך בו. לראות אותו מתפתח ומצליח והוא גורם לי לגאווה עצומה. הריצה והספורט היו עבורי עוגן. מקום מפלט ושחרור מהשגרה המטלטלת.

עם התפקידים העמוסים שלו והטירוף של החיים עצמם גדלו המרחקים בריצות שלי. פתאום החלטתי שבא לי גם! גם אני רוצה להציב מטרות ולהצליח להשיג אותן. אני אישה חזקה, עצמאית ואין סיבה שבעולם שלא אצליח. שנים שאני אומרת לעצמי שיום יבוא וגם אני (כמו הגברים אצלי בבית) אסיים מרתון שלם.

מרתון!

לפני כשנה, תוך כדי לימודי הסמכה מאמני ריצות ארוכות החלטתי שהפעם זה קורה. בניתי לעצמי תוכנית אימונים. הצבתי אתגר והחלטתי שאני הולכת על זה עד הסוף. אסף חשש. חשש מאוד. הוא טען שעצם היותו בתפקיד כה דורש, בשילוב הלימודים והאימונים שלי יגרום לנו לעומס יתר שלא בטוח שנצליח לעמוד בו.

סרבתי. ידעתי שנצליח. קל לוותר. קל לדחות ולומר ”טוב נו, עוד שנה, עוד שנתיים הילדים יגדלו”. אנחנו חיים היום, וגם לי מותר.

נשים הן חזקות. הן עוברות הריונות ולידות. הן מנהלות את החיים על מגוון רבדיהם. הן אמהות , בנות זוג בעלות קריירה, נשות שיח ומצליחות לעשות המון דברים באותו הזמן. אמרתי לאסף שהוא אומנם מפקד מדהים. אבל הוא מפקד רק בעבודה. אני מפקדת על החיים.

במשך חודשים, קמתי לפני השמש. יצאתי לאימונים, חזרתי לארגן את הילדים, רצתי לעבודה וניהלתי את הבית לבד. שאלו אותי איך אני לא גמורה. אמרתי שזה בדיוק היפך. ככה בדיוק אני מרגישה חיה. אמא שטוב לה, היא אמא טובה יותר. ומעבר לכך, החינוך לספורט בבית גם הוא לא פחות חשוב. את המרתון (ומאז, עוד כמה…) סיימתי בהצלחה. אבל המרתון הזה הוא רק סימבולי למרתון האמיתי של החיים עצמם.

אמא? מותר לך לחשוב על עצמך, לפעמים

אני עובדת עם אוכלוסיות בסיכון. מנסה להצמיח בילדים הללו תקווה. כמעט בכל מפגשי ההורים שאני עושה, האם היא זו שמגיעה. היא זו שלוקחת על עצמה את החינוך בילדים. לא אצליח לשנות סדרי עולם,

אבל כשהן מולי שם בחדר הקטן אני מנסה להעביר להן את המסר שגם הן חשובות. מותר להן לחשוב על עצמן, ורק על עצמן, לפעמים.

אומנם התקדמנו לעולם שבו גם הנשים מפתחות קריירה לצד חיי משפחה, אבל יש עוד הרבה לאן לשאוף. כשהייתי קטנה, זו אימי, אחיי ואני שהיינו עומדים בקו הסיום מקבלים את אבי בצעקות רמות ובמחיאות כפיים. עכשיו, אני היא זו שמסיימת בגאווה. אני היא זו שחוזרת הביתה בסופי שבוע מאימונים מפרכים ומעבר לדלת אלה הם בן זוגי והבנים שלי שמקבלים אותי.

מאת: דנית לויטן ורדי
צילום: רנן לויטן

דנית היא בוגרת תארים בפסיכולוגיה וחינוך. עוד משחר ילדותי חובבת ספורט במגוון ענפיו. רוקדת ורצה, שוחה ומפדלת. מרתוניסטית ומאמנת ריצה וכושר. מאמנת ומטפלת מנטלית לאורח חיים בריא לילדים ולמבוגרים בשילוב תנועה.