יום שישי, 4:15 לפנות בוקר והשעון שולף אותי מתוך שינה עמוקה וקוטע לי עוד חלום מרתק. טוב, אני כבר די רגיל לזה, רק שהפעם הסיבה לשעה כה מוקדמת הייתה שונה: ריצטיול בדרום.
מאת: ודים לינצקי
צילום: ליאור וייס, ודים לינצקי
Obsessed is what the lazy call the dedicated
שבועיים לפני כן. החלטתי שאני יוצא לריצטיול של יומיים בעומק השטח במדבר על מנת לתרגל ובעיקר לחוות ריצת שטח רב יומית. התנסיתי בעבר באירועים דומים, אבל אז עשיתי את זה ברכיבה (אפיק ישראל, סמרתון). הפעם החלטתי שאני רוצה לחוש את המדבר בצורתו הגולמית ואני הולך לעשות את זה בריצה. בחורף האחרון ניסיתי כבר מספר פעמים להצטרף לאירועים דומים, אבל כל פעם היה תירוץ אחר כולל פעם אחת בה לילה לפני הטיול, מרוב לחץ וחרדות, לא הרגשתי טוב וויתרתי ברגע האחרון.
הפעם הדברים הסתדרו להם יפה, אבל עד הרגע האחרון לא היה ברור האם מזג האוויר יואיל בטובו לאפשר לנו לסבול בשקט בשטח במשך יומיים. החורף השנה מרגיש כמו גיל ההתבגרות – שינויים חדים ולא תמיד צפויים, כמות שלא זכורה לי של גשמים וסערות וקושי רב לתכנן דברים מראש. לבסוף, בגלל תחזית מאוד מאיימת לאזור שבו תכננו לרוץ במשך יומיים (המכתש הגדול), הוחלט להפוך את אירוע הריצה לחד יומי ובכלל להפוך את הריצה לריצת חברים ללא הוצאות על לוגיסטיקה, הסעות ותחנות האזנה בדרך.
בחוץ צונן עד מאוד עם פרצי רוח מקפיאים
4:45 אוספים אותי כבר לבוש בבגדי ריצה מהבית עם תרמיל ריצה מוכן ועוד שקית של בגדים להחלפה. על פניי עוד ניכרים סימני כרית השינה ואני די מהר צולל לנמנום של נסיעה במושב האחורי, על רקע שיחה שקטה ומונוטונית במושבים הקדמיים.
7 בבוקר. כניסה לדימונה
מפגש קבוצה על קפה בארומה. אנחנו 9 וכולם נראים חיות שטח רציניים עם הרבה זמן רגליים ברזומה. זה מכניס בי קצת חשש לגבי היכולת שלי לעמוד באתגר אל מול המראה הקרבי של שותפי וסיפוריהם מסמרי שיער. אחרי היכרות קצרה אנחנו מצמצמים רכבים ויוצאים לכיוון מפעל צין.
בין שטחי הכריה בצין
תחילת המסלול תוכננה להיות אי שם בין שטחי כריה של המפעל וכאן ציפתה לנו הפתעה קטנה: למרות שכל דרכי העפר (כמעט) באזור המפעל מסומנים על המפה, אף אחד לא טורח לעדכן אותה במידה ואחד מהם נחסם או איזה נחל סורר חותך אותו לשניים אחרי שיטפון. זה בדיוק מה שקרה לנו – בעודנו מחפשים מעקפים לדרכים שנחסמו, הגענו לבסוף לחריץ ענק שנפער בדרך שמובילה אותנו לתחילת המסלול. כך נוספו להם מבלי להתכוון עוד 4 ק”מ למסלול, שגם ככה היה די קשוח וארוך.
אחרי פריקה מהרכבים ושיפצורי ציוד זריזים
מתחילים בתנועה. תחילה היה עלינו לגשר על תוספת המרחק של 2 ק”מ לתחילת המסלול המתוכננת. הדרך עברה בתוך שטחי כריה של המפעל והייתה נראת כמו צלקות על גופו של השטח שלא מספיקים להגליד בגלל עבודות שעדיין נמשכות כאן. פני הקרקע היו חרושים וחתוכים ע”י כלים כבדים ששלטו כאן ודרכי עפר רבים שנסללו היו כמו ורידים בולטים של גוף ענק של טפיל שמכרסם ויורק ערמות של קרקע אחרי ששאב ממנה את כל המינרלים.
קצב הריצה התחיל להתייצב וכולנו הסתדרנו על פני קו רצים מזגזג. נקב קטן ואנחנו בנחל חגור. אט אט השטח מתחיל להיות יותר מעניין ויותר פראי. נעלמו להם הצלקות של שטחי הכריה ואנחנו צללנו לעומק השטח. נחל חגור מתחתינו ואנחנו רצים על מצוק מעליו. מעוקים עם מפלים מלווים אותנו וניתן לראות את שאריות מי שטפון בגבים קטנים ומלאים בערוץ. פה ושם עוצרים לצלם או לקלף שכבה וממשיכים.
עוקפים את הר אורחות, חוצים בנקב מאוד ארוך את נחל טרף ונשפכים לנחל דרס. שמורת מצוק הצינים המדהימה והר טרף עוברים מולנו, כאשר ספק נקב ספק שביל מוביל אותנו. יותר מחצי מהמסלול כבר מאחורינו, אבל עדיין נשאר לא מעט טיפוס. הדרך מאוד טכנית בחלק מהמעברים והטיפוסים והירידות מעלים לא רק את רמת הדופק, אלא גם את רמת האדרנלין. לא מעט מקומות בוחנים את יכולת האחיזה של הנעליים ובחלק מהם אני נעזר אף בידיים על מנת לאבטח את עצמי.
משבר
הסלעים חדים כמו אוסף סכינים קטנים שמישהו פיזר בשטח ואני משתדל לא לחשוב מה יקרה אם אחליק ואגלוש חלק מן המדרונות. למרות מזג האוויר היחסית סביר, הוא מאוד מתעתע. בערוצי נחל הרוח נעלמת, השמש ממש מלטפת ומזמינה לקלף שכבה. רק אחרי שמתחילים קצת לעלות אני מבין שזו מלכודת, כי הרוח מתחילה להכות בי בחוזקה ובחלק מהמעברים אף בוחנת את היציבות שלי. שוב מתחיל להיות קר ועצם הרעיון על קילוף שכבה נראה לא מציאותי. לבסוף, אי שם באמצע המסלול, אני נכנע, מוריד מעיל רוח ונשאר עם שכבה ארוכה אחת שתלווה אותי עד סוף הריצה.
בערך באמצע המסלול, כשלפניי הטיפוס להר טרף, אני חווה משבר. הרגשה של אפיסת כוחות ועייפות נוחתים עליי ומשאירים אותי בסוף הדבוקה. בדיעבד אני מבין שאי שמירה על משטר האוכל והשתייה הם אלה שהביאו אותי למצב הזה. סנדוויץ’ וחטיף סניקרס יחד עם שילוב הרבה הליכה ושתיה לאט-לאט מחזירים אותי לתלם ואני מתברג שוב לאמצע הדבוקה.
אנחנו מתקדמים בתוך ערוץ נחל טרף שלפרקים די טכני ונשפכים לנחל חגור. המסלול שלנו על המפה נראה כמו שמיניה שנשכבה לנוח על צידה. בדיוק בחיבור בין נחל טרף לנחל חגור אנחנו עוברים את החלק הצר (“המותניים”) של השמינייה ורואים מרחוק את השביל שעברנו בהלוך רק לפני כמה שעות.
נחל שרף והגב הקפוא
מיד בכניסה לנחל שרף אנחנו עוצרים בגב שרף המפורסם והיפה שהיה מלא מים. 3 ספק אמיצים ספק אנשים שחייבים אבחון, טבלו בתוך הגב, כאשר טמפרטורת המים היא חד ספרתית. אני הסתפקתי בלהתבונן עליהם מהצד.
את כל החלק האחרון שעבר בנחל שרף לא יכולתי שלא לחשוב על התקופה שבה הייתי רוכב את זה. עכשיו, כשאני עובר את המכשולים והמסלעות על שתי רגליי, אני לא יכול להבין איך יכולתי לרכוב את כל זה. נראה לגמרי לא עביר…
העייפות כבר ניכרת בגופי, כמעט נגמר לי כל האוכל ושקית המים בתרמיל כבר לא משמיעה קולות. יותר מ-6 שעות אנחנו על המסלול והמספרים על השעון מתחילים לגרד מרחק מרתון. אני נכנס למוד טייס אוטומטי ובקצב מונוטוני גומע את הקילומטרים האחרונים שנשארו. אנחנו מגיעים לסוף המסלול המתוכנן ומתחילים את החלק הכי קשה של היום – את 2 הקילומטרים האחרונים בתוך שטחי הכריה עד הרכבים.
ריצטיול בדרום: סיכום היום יוצא די מרשים
40 ק”מ על כמעט 900 מ’ טיפוס שנמשכו להם על 7 שעות מדבריות. עמדתי באתגר ובמשימה בכבוד! זה עדיין לא מבטיח שאוכל לעשות את זה מספר ימים יום אחרי יום עם הרבה יותר טיפוס מצטבר ובגובה מעל מה שיש לנו בארץ, אבל בהחלט נותן טעימה להרגשה של סיפוק, עייפות ואתגר.
כך או כך – תם ונשלם האתגר הנוכחי. עכשיו צריך לחשוב על האתגר הבא.
אהבתם? התחברו אלינו – איך שנוח לכם:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
