בשנת 2011, ניהלתי חנות אופניים קטנה ומדהימה של רשת "רוזן ומינץ" בצמוד ל OZONE 11 (שהיה מרכז אימון לרוכבי אופניים וטריאתלון), המיקום היה בסמוך לצומת גלילות על שרידיו של קאנטרי תל אביב הישן והמיתולוגי. המיקום היה מושלם לטריאתלטים, שכן היה קרוב לחוף הצוק ועל כן אפשר היה לשחות בים, לרכוב במכון ולרוץ… ובכן לרוץ אפשר בכל מקום וגם שם אפשר היה. הרעיון של החנות היה להכיר קהל יעד חדש שלא פקד את הרשת עד אז. אז הכל התחיל…
תבוא לריצה?
בתחום האופניים אני דמות מוכרת יחסית, אבל תחום הטריאתלון היה זר לי ואני לו. אחת הסיבות שהתחום הזה היה זר לי היא פשוטה: טריאתלון כולל בתוכו ריצה, ומה לי ולריצה? כל מה שידעתי לעשות באותה תקופה היה לרכוב קצת, לאכול הרבה ולהיות בן זוג ואבא. באותה התקופה שקלתי 90 ק"ג עם אחוז שומן כשל המבורגר, לא הייתי כרסתן גדול, פשוט כל האחוזים הללו התפשטו על כלל הגוף. עובדת היותי בגובה 1.72 מ' (או כמו שגיסי קורא לי – גמד) תרמה רבות למראה השמנגוץ שהיה לי. אבל חייתי בסבבה.
לאחר תקופה לא ארוכה יצא שהכרתי מאמנים שונים של קבוצות טריאתלון: גלעד קובו – KOVO2MAX, ליאור זך מאור – ZONE 3, אסף כהן – ZEN ועוד. אני תופס מאנשים שתופסים מהם. כל אחד מהמאמנים הללו החזיק באמתחתו קבוצת אנשים שמאוד מעריכה אותו. העובדה הזו משכה אותי.
באחד הימים נכנס לחנות גלעד קובו יחד עם חבר לקבוצה שחיפש אופניים עבורו ועבור אשתו, הם התכוונו להתאמן לטריאתלון וחיפשו אופניים. האופניים הוזמנו, החבר הלך וגלעד נשאר. התחילה שיחה קלה שבסופה הוא שאל אותי משהו בסגנון של "נו, מה איתך?", אני פלטתי בטיפשותי "מה איתי באמת?" וגלעד אמר שמחר אבוא עם נעלי ריצה ובגדי ריצה. אני אמרתי משהו כמו "אהה" ומיד שכחתי מזה.
למחרת גלעד ביקר במרכז וכשנכנס לחנות הסתכל על הג'ינס, החולצה המכופתרת והנעליים התואמות ואמר "הבנתי, עוד קשקשן". לאחר שהבנתי כי הוא היה רציני, חשבתי לעצמי למה לא? והתחייבתי בפניו ליום שלמחרת.
ביום למחרת כבר באתי לבוש בהתאם – ג'ינס, חולצה מכופתרת ואותם נעליים ובתיק שהבאתי איתי היו נעלי ריצה שעד יום לפני קראתי להם נעלי ספורט, מעכשיו הפכו לנעלי ריצה. גלעד הגיע, חייך ואמר" ארבע דקות ריצה, דקה וחצי הליכה – פעמיים, ביי" וביקש שאדבר איתו אחרי כן. היה לא פשוט. פה התחיל כדור השלג.
20 שניות על טריאתלון
טריאתלון כולל בתוכו שלושה ענפי ספורט שונים בתכלית המתבצעים במהלך התחרות לפי הסדר הבא – שחיה, רכיבת אופניים וריצה. כל אחד מהענפים דורשים סיבולת וכח ומפעילים שרירים שונים בצורה שונה וזה הופך את העיסוק בספורט למאתגר במיוחד.
בענף הטריאתלון יש מספר קטגוריות הנבדלות אחת מהשניה באורכן.
- ספרינט – 750 מ' שחיה, 20 ק"מ רכיבה ו5 ק"מ ריצה.
- אולימפי – 1500 מ' שחיה, 40 ק"מ רכיבה ו10 ק"מ ריצה.
- חצי איש ברזל – 1,900 מ' שחיה, 90 ק"מ רכיבה ו21.1 ק"מ ריצה (מרחק חצי מרתון).
- איש ברזל – 3,800 מ' שחיה (וואלה, לא טבענו), 180 ק"מ רכיבה (מה, אין עצירות?) ופאקינג 42.2 קילומטרים (מרתון) לקינוח.
בחלק מתחרויות חצי איש ברזל ואיש ברזל אפשר גם להתחרות בשלשות. אחד שוחה, אחר רוכב והשלישי רץ.
אחרי שנתיים של אימונים בקבוצת KOVO2MAX בהם רצתי מרחקים של 5 ק"מ ,10 ק"מ וחצי מרתון, והשתתפתי כשחיין (יחד עם ישראל חן כרוכב ואודי קידר כרץ) בתוך שלשה בתחרות חצי איש ברזל שהתקיימה באילת ב2013, סיימנו במקום השני עם גביע נאה.
ההצלחה דחפה אותי להתחרות בתחרות ישראמן צפון 2013, הפעם באופן מלא ולא כחלק משלשה. התחרות התקיימה בעומס חום גבוה ובסופו של יום המארגנים קיצרו את הריצה ל10 ק"מ באופן אחראי והולם. סיימתי את התחרות עם קריאה של גלעד 600 מ' לסיום " ורניק, אתה חצי איש ברזל, הבראבו עלייך". חציתי את קו הסיום עם תואר, אבל גם עם תחושה של רעב שכן לא באמת צלחתי את כל המרחק. עוד באותו היום נפלה ההחלטה והחלטתי להרשם לתחרות איש הברזל בקלגנפורט שבאוסטריה – 29.06.2014.
חלק מחברי הקבוצה עתידים היו להשתתף בתחרות למרחק המלא באוסטריה עוד באותה השנה ואת תחרות חצי האיש בכנרת הם עשו "על הדרך". על מנת להירשם לתחרות היה צורך להעביר אז 100 יורו, צילום של דרכון ותחושת מחוייבות. העברתי.
"נפרדנו כך…"
לתחרות חצי איש הברזל בכנרת הגיעה איתי משפחתי. נינה, בתי הבכורה שהיתה אז בת שבע וחצי, רוי שהיה בן 4 וחצי ואדם שהיה זאטוט בן שנתיים וחצי. הם באו בשבילי, נטו. הם עמדו בחום ועודדו את כולם כשטיפסנו את מעלה גמלא, הם ישבו ברכב בתחושת תסכול אדירה כשהמשטרה חסמה את הכביש והם החמיצו אותי חוצה את קו הסיום, הם הדפיסו חולצות של "צוות ורניק" עם תמונה שלי מלפנים ותחתיה סלוגנים מרגשים – אבא שלי חצי איש ברזל, אבא שלי אלוף וכאלה. הם נתנו לי באופן מלא ולא ביקשו דבר.
עד התחרות הזו הם לא ראו אותי בחלק מהבקרים בהם התאמנתי וכשהייתי חוזר בערב אז השתדלתי למלא את החסר. המחיר מבחינתם היה נסבל והגיוני, אבל ההחלטה להתחייב לתחרות איש ברזל היא כבר סיפור אחר לגמרי; המשפחה כאן נופלת קורבן לפעולה אגואיסטית לחלוטין. אם אני החלטתי שאני מתחרה, אז בעצם באותו הרגע קבעתי שסביבתי הקרובה תשלם את המחיר. תוכנית האימונים של גלעד החלה בחודש אוקטובר 2013 וכוונה לתחרות שבסוף חודש יוני 2014, גרוסומודו 8חודשים. בחודשים האלה אתה מתרחק מחברייך ה"אזרחים" ומתחבר לחברים לקבוצה, אתה חי איתם פנים אל פנים יותר שעות בשבוע מאשר אתה עם בני המשפחה. אשתי כתבה על כך פוסט קצר ואמיתי:
"נפרדנו כך…. אתמול בלילה ראיתי את תוכנית האימונים של איירונמן לשבוע הקרוב. אסף ואני החלטנו בהחלטה משותפת להיפגש שוב בטיסה לאוסטריה…. חחח. יאללה, עוד 45 ימים לאיירונמן. תנו בראש!! אתם תיכף שם!"
בחודשים האחרונים ובעיקר בחודש שלקראת התחרות הילדים לא רואים אותך, כל יום יוצאים לאימון לפני שהם מתעוררים, לרוב יותר מאימון אחד ביום, אחר כך עבודה וכשחוזרים הביתה נכנסים למצב שינה על הספה. אין ארוחות ערב עם חברים או משפחה רחבה. הרגע שבו אתה נזכר שיש משהו מסביבך הוא הרגע שבו אתה נפצע, זה יכול להיות מעומס, מנפילה, מתנועה לא נכונה ומכל סיבה אחרת. פתאום אין אימון ויש משפחה. כחודשיים לפני התחרות החלו לי כאבים עזים בשריר התאומים שברגל שמאל, לא הצלחתי לעמוד! הפחדים עולים לראש והייתי צריך למתן אותם, התחרות עוד רחוקה ויש זמן להחלים, מצד שני זה הפריים טיים, עכשיו להפסיד את האימונים הקשים ביותר? אולי לא אגיע מוכן?
העליתי תמונה של הילדים מסביבי לעמוד הפייסבוק של הקבוצה וכתבתי – "שבת בבוקר, אני בזמן פציעות והילדים מלטפים, מתפנקים ובעיקר מנצלים את הזמן שבו הם בדרך כלל לא רואים אותי- שבת בבוקר. הכנות לתחרות סיבולת לוקחות הרבה זמן וגובות מחיר גדול מהסביבה הקרובה ובעיקר ממשפחתנו הקרובה. את הדרך הזו, אנו לא עוברים לבד. אנחנו נעדרים מהבית עוד לפני שהם מתעוררים וכשאנחנו חוזרים, אנחנו בד"כ עייפים וחסרי סבלנות, המטלות של הבית, נופלות על הצד השני לרוב ולהשכיב את הילדים זה לא ממש מספיק בשביל לראות אותם גדלים ולהיות שותף בחייהם."
קילומטרים מצטברים
שמונת חודשי האימון לתחרות נבנים בצורה הדרגתית מאוד, בתחילה האימונים נמשכים שעות שבועיות בודדות ולאט לאט העומס עולה. הרבה אימונים בבריכה, בתחילה טכניקה וכוח ולאט לאט סיבולת ואימונים בים. המרחקים מתחילים בקילומטר וחצי ומגיעים בסוף לשחייה של כארבעה ק"מ ואפילו מעבר.
גם המרחקים ברכיבה גדלים בהדרגה, ומה שהתחיל ב80 ק"מ הופך ל100 ק"מ ו120 ק"מ. בנוסף, משתתפים באירועי גראן פונדו שונים על הדרך כחלק מתוכנית האימונים, הרגליים מסובבות עשרות אלפי סיבובי דוושות והמרחקים מגיעים גם ליותר מ160 ק"מ. כל קילומטר כזה משפר את הסיבולת שלנו כתריאטלתים למרחקים ארוכים.
הריצות שמתחילות בחודשי החורף בשעה שבע ונמשכות למשך שעה, לאט לאט מתארכות. עוד רבע שעה נוספת ובאימון הבא עוד רבע שעה והקילומטרים מתחילים להצטבר בתוך עצמות הרגליים. מה שהתחיל ב12 ק"מ עולה ל15 ק"מ ואח"כ ל18 ק"מ ובלי לשים לב השמש מתחילה לעלות מוקדם יותר והקיץ מתקרב, אז מתחילים מוקדם יותר ורצים יותר קילומטרים. לבסוף מתאמנים על מעל 30 ק"מ (כל אחד במסגרת הקצב האישי שלו).
מחנות אימונים הם מרכיב כיפי ומאוד חשוב לגיבוש הקבוצה, בחינת היכולות ושיפורן באופן ניכר. מחנה אימונים מורכב בדרך כלל משלושה ימים מרוכזים עם אימונים שונים במשך היום. מעבר לשחיה, הרכיבה והריצה, יש הרבה אימוני כח, אימוני גמישות, טרמפולינה וTRX.
תזונה
אחד הדברים עליהם מושם דגש רחב הוא כל נושא התזונה מתחילת ההכנה ועד יום התחרות. מה אוכלים לפני האימון, מה במהלכו ומה לאחר האימון, איך התזונה משפיעה על הביצועים וההתאוששות, איך היא משפיעה על מצב הרוח וההרגשה הכללית, מה עושה כאבי בטן ומה לא מורגש? ג'לים, תמרים, בננות וחטיפים הופכים להיות חלק בלתי נפרד מחייך עד שבסיום התחרות אתה כבר לא יכול לראות אותם או לחשוב על לאכול אותם שוב (ואז תקבע יעד חדש והנה – אתם שוב חברים טובים).
ירידה במשקל באופן מבוקר ומקצועי (על מנת שנאבד שומן ולא שריר) תתרום להבדל אדיר בביצועים ובתחושה הכללית. בסה"כ, מחמאות בונות לנו ביטחון עצמי וגם הוא לכשעצמו גורם לשיפור הביצועים.
בשגרה אני ניזון לפי תזונה קדמונית, בקצרה זה אומר שאני לא אוכל דגנים, חיטה, קטניות, תירס ומוצרי חלב (למעט גבינות שמנות מאוד ושמנת להקצפה בקפה שלי) ומרבה בדגים, ביצים, בשר אדום על סוגיו השונים והרבה שומן מהחי, התזונה הזו גרמה לי לרדת במשקל באופן דרמטי, אך ברגע שהאימונים הפכו להיות ארוכים במיוחד, היתה חסרה לי אנרגיה. בשלב זה חזרתי לשימוש בפחמימות במהלך האימונים והאנרגיה חזרה.
