אין כמו מפגש עם רץ גס רוח ואנוכי כדי להזכיר לנו שיש אנשים שלא היינו רוצים לראות בריצה. חוויה לא נעימה בריצת הבוקר הזכירה לי שהרצים, כמו בני אדם באופן כללי, מגיעים בשלל צורות. העיסוק בטריאתלון מזמן לי דרך קבע מפגש עם ספורטאים מארבעה תחומים – שחיינים, רוכבים, רצים וכמובן טריאתלטים – ולרוב, הרצים הם הכי נגישים וחביבים.
אם נצטט את מרשל מקלוהן, במקרה הזה המדיום הוא המסר. ריצה היא הכי נגישה, פשוטה וארצית. אפשר לקשקש בריצה, מה שאי אפשר בשחייה (רק בהפוגות בין סטים) וגם די מורכב ברכיבה. אין סכנת נפילה כך שאפשר לעצור בקלות אם צריך, ואין שום קושי להתייחס לסביבה ולסובבים, ולהיות סוציאלי. אין חובה כמובן, אבל יש כמה מוסכמות שרוב הרצים נוהגים לפיהן. חוץ מקבוצה מצומצמת, שאותם נכנה בשם הכולל הרץ המכוער. להלן כמה דפוסי התנהגות מכעיסים ביותר שאלה מפגינים:
מאת: דנה צימרמן
צילום: ירון גרופמן
1. שלום שלום ואין שלום
אולי זו אני, אבל מבחינתי, רץ אחר שמגיע מולי ראוי לברכת שלום, או לפחות לחיוך. זו עמדתי וכך אני מנסה לנהוג. כולם זכאים לברכה או חיוך של בוקר: הרץ הקליל שמגיח מולי במהירות הקול, וגם הרץ המתנשף.
לא כולם מסכימים איתי בנושא – יש לי ויכוח עם בן זוגי שחושב שלהגיד שלום לרץ זה להסיח את דעתו מהאימון. אבל אני בשלי. יש רצים שכבר שנים אני אומרת להם שלום, ורק לאחרונה גיליתי איך קוראים להם. ויש לי חברים לריצה שהקשר עימם התחיל בעקבות ברכות שלום הדדיות באימונים. והרץ המכוער? הוא כזה שיתעלם במופגן מברכת השלום. לא, הוא לא עם אוזניות ולא שומע; לא, הוא לא בריצת אול-אאוט מטורפת ולא מסוגל להגיד כלום חוץ מ”חרררר”. הוא שמע, והוא פשוט לא רוצה לענות. להגיד שלום זה גדול עליו.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
2. בוז כלפי הסביבה
כל מי שרץ בפארק הירקון בימים שישי ושבת בטח שם לב לתופעה מעצבנת ומגעילה שחוזרת על עצמה: אריזות ג’ל ריקות מעטרות את ברזיות הפארק. הן לא הגיעו לשם במקרה. מישהו, במקרה שלנו רץ מכוער כלשהו, השאיר אותן שם אחרי שצרך את תכולתן.
משום מה, אותו רץ מכוער יכול היה לשאת בגאון ובגבורה את הג’ל בכליו כל עוד היה מלא, אך ברגע שהתרוקנה השקית, היא כנראה הפכה לפסולת גרעינית בעיניו המחייבת סילוק. כל זה טוב ויפה, אבל למה להשאיר את העטיפה על הברזייה, כשהפארק מלא בעשרות פחי אשפה, שחלקם מצויים מרחק יריקה (עוד התנהגות לא הכי חביבה אבל נסבלת) מאותן ברזיות?
קישוטים בפארק הירקון ליד הברזיות. חבל.
3. דורסנות באימונים
הפארק, או הטיילת לשם כך, הם מקומות ציבוריים. ככאלה, פוקדים אותם גם רצים אחרים, ואפילו, רחמנא ליצלן, אנשים שאינם בעיצומו של אימון: למשל הורים עם עגלות או פעוטות, אנשים עם כלבים, קשישים, וסתם הולכי רגל [על הרוכבים איני מדברת כי הם (לרוב) נוסעים במסלולים הייעודיים שלהם].
הרץ המכוער יתנהג כאילו הוא לבד בעולם, כאילו הוא האדם היחיד עלי אדמות לו נתן אלוהים את הזכות הבלעדית ליהנות מהמסלול. רץ אחר מגיע מולו – מדוע שיפנה לו מקום? שהרץ השני יזוז. הוא ימשיך ישר בלי היסוס, אפילו אם זה אומר להתנגש בו חזיתית. אירעה התנגשות? קיבלתם מכה? תשכחו מהתנצלות. הרץ המכוער לא יעצור לעולם. הוא דוהר קדימה כאילו הוא בדרך לקבוע שיא עולם חדש, גם אם בפועל זו סתם ריצת אימון בפארק. איתרע מזלכם ליפול, חלילה? גוד ביי אנד גוד לאק. הרץ המכוער לא יביט אחורה לראות אם נגרם לכם נזק. הוא בשלו, וכולם על הצ’ופצ’יק שלו.
4. דורסנות במרוצים
אם חשבתם שהרץ המכוער מתנהג בצורה גועלית באימונים, לא ראיתם אותו במרוצים. המרוץ נותן לרץ המכוער גושפנקא להעביר את מגעילותו לדרגת טורבו. השילוב של האדרנלין והאנדורפינים פלוס תפיסת ה”אני ואפסי עוד” מחדדת ומקצינה את תכונותיו הגועליות עד למקסימום.
הרץ המכוער ייקח בקבוק בתחנת השתייה וייעצר במקום לזוז הצידה ולתת לרצים אחרים אפשרות לאסוף את הבקבוק בלי להיתקע בו. הוא יקנח את האף וירקוק בלי לבדוק קודם שאתם בקו האש. הוא ידחוף אתכם במהלך הריצה ולא יגיד סליחה. ולקינוח: הוא יעקוף אתכם על השטיח בקו הסיום ויחרב לכם את תמונת קו הסיום במרתון הראשון שלכם. אתם רק תפאורה בשבילו.
התעצבנתם? נזכרתם בעוד דפוסים מכעיסים? מוזמנים לשתף כאן בתגובות.
מאת: דנה צימרמן
צילום: ירון גרופמן
דנה- אשת תקשורת ואקטיביסטית, רצה מאז 1997, טריאתלטית מאז 2005. מאחוריה איירונמן (אוסטריה 2013), כעשר תחרויות חצי איש ברזל, עשרות חצאי מרתון, מרתון ומירוצים למרחקים שונים, ביבשה ובים.