שבוע וחצי בדיוק לפני מקסי רייס, אני מגיע לרופא שיניים בגלל כאב בשן, נחרד רק מעצם המחשבה שכנראה יש לי סתימה או משהו דומה. כאשר הרופא אמר לי "חביבי, שן הבינה שלך חייבת לעוף ועכשיו" עניתי לו שאין סיכוי – יש לי אולטרה מרתון בעוד שבוע וחצי! "יהיה בסדר עד אז" הוא אומר לי, כשאני מסתכל עליו במבט מהוסס, הוא אומר לי "אתה לא חייב כעת, אבל סביר להניח שלפי מצב הדלקת בשן בעוד שבוע תחזור אליי עם כאבים חזקים יותר .. וגם נפיחות".
אז השן נעקרה, וב-10 הימים שנותרו למקסי רייס הייתי בעיקר עסוק בלא לחשוב על מקסי רייס, בלא להסתכל על החור המדמם שנפער לי בחניכיים, אלא יותר בהחלמה מהירה ובמנוחה. ולמה אני משתף אתכם בכל זה? אולי בגלל ההוכחה הניצחת שאפשר לתכנן כמה שבא לנו… בסופו של דבר למציאות נתיבים אחרים.
מאת: אילן פריש צילום: Maxi Race
היתה לי תחושת בטן
בשנים האחרונות אני משתדל לא להשתתף ביותר מאולטרה מרתון אחד בשנה. בגלל שלל סיבות: עומס פיזי, עבודה, משפחה, החיים ועוד. השנה חרגתי ממנהגי. הסיבה העיקרית היא פרוטוקול האוכל. מי שעוקב אחרי יודע שהקיבה שלי לא מסתדרת עם אולטרה וזה בלשון המעטה. את הבום הרציני קיבלתי בשנה שעברה לאחר שפרשתי כעבור 12 שעות עם כאבי בטן עזים מתחרות בצרפתL’echappee Belle. לאחר דין ודברים עם עצמי החלטתי שהשנה אני חוזר לשם, אבל לא לפני שאני מתרגל פרוטוקולים נוספים של תזונה ולא רק באימונים, אלא גם בתחרויות. קיים הבדל מהותי בין אימון לתחרות: המתח הנפשי והמוכנות המנטאלית ביום המירוץ אלה דברים שנתקלים בהם במירוץ בלבד, שום אימון לא ידמה את הלחץ הנפשי שמופעל עליכם במעמד הזה. כל אחד מאיתנו מתמודד עם זה בצורה אחרת וגם מושפע בצורה אחרת. ועדיין, יש לתת על כך את הדעת כאשר מתייצבים מול אתגרים כאלה.
Maxi Race באנסי שצרפת נבחר להיות אחד ממרוצי ה"הכנה", מתאים מבחינת המרחק, התיזמון והאופי, ובעיקר הזדמנות נהדרת לתרגל תזונת אולטרה בזמן אמת. עצם העובדה שגם רומן ספיבק השותף שלי למועדון SUMMIT יתחרה שם עזרה מאוד.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
מאשר משלוח פרסום ועדכונים
האימונים לתחרות היו רחוקים מלהיות מושלמים
הגורם העיקרי למרחק מהאופטימום הוא השילוב בין עבודתי כמאמן לבין הצרכים שלי כמתאמן. יכולת האלתור הנדרשת היא גבוהה, ויש לזה מחיר. אבל מחיר שבוודאות לא ימנע ממני להשתתף באירועים שכאלה. מבחינתי כל מירוץ כזה הוא סיבה למסיבה: יכולת להתנסות, ללמוד, להכיר את עצמי יותר טוב ולפרוץ כל פעם מחדש את תקרת הזכוכית שניצבת מעלי.
הימים שלפני המירוץ מלווים בעיקר במבטי זעם על תחזיות מזג האוויר – הולך להיות חם. אפילו מאוד חם. הגעתי לאנסי שבצרפת מלווה באתי (החצי השני שלי!) ובאריאל הבת הקטנה שלי, וכבר בלילה הראשון של 25 מעלות בחוץ הבנתי שהתרחיש הקיצוני אכן הולך לקרות. עד לזינוק ישנו הטקס הקבוע של איסוף ערכת התחרות, אקספו בחום של 30 מעלות ו80 אחוזי לחות, העמסת פחמימות – הפעם החלטתי ללכת על תפריט קבוע וידוע מראש, בלי אילתורים! ארוחת ערב עם הישראלים בתחרות: רומן ספיבק, טל אגמון וארי ולטמן, עם אורחים מיוחדים שבמקרה היו באיזור… שמעון חורב ואסא רשף מריידלייט.
באופן מפתיע ישנתי טוב מאוד בלילה לפני, הגעתי למתחם הזינוק כשעה לפני הזינוק ב04:00 בבוקר, עדיין חשוך אבל הזיעה מורגשת גם שעומדים, הזוי… נפרד מאתי, נכנס לשרוול הריצה (בחלק האחורי שלו… ולא מבחירה שלי), סופר את הדקות לזינוק וממתין לתחילת הבלגן. קשה לתאר את פרץ האנרגיות שהיה בזינוק, צריך להיות שם כדי להבין.
כשאני ניצב על קו הזינוק שום דבר לא מעניין אותי מלבד אותו הרגע. אני יודע שחברים, משפחה, קולגות והמתאמנים שלי עוקבים אחריי. אני יודע שמחכים לי בארץ משימות, עבודות וכל מה שדחיתי לקראת המירוץ. ברור לי שכל אירוע כזה יכול להרים אותי גבוה או להפיל אותי לקרשים. אבל כל זה לא מעניין אותי באותו הרגע. אני נמצא שם בשביל עצמי, ולא בשביל אף אחד אחר, החוויה היא שלי ושלי בלבד!
הכרוז הצרפתי סופר לאחור מ-10 ל-1 בליווי קהל הרצים
נחיל הרצים מתחיל לזוז בחשכה ואני בתנועה… עומס של רצים בריצה מסביב לאגם. כאשר מגיעים לאזור ההררי ומתחילים לטפס עדיין עמוס לעייפה. מקלות הריצה שלי פתוחים כבר מהזינוק ואני כבר נעזר בהם. בטיפוס לפסגה הראשונה האור עולה מהר מאוד ואתו גם החום. אני אוכל ושותה לפי פרוטוקול, ומקפיד באדיקות לא ללחוץ חזק מידי, בעיקר בכלל החום הצפוי.
בסונטו שלי מד הגובה מסמן מגמת עליה, המטרים הורטיקלים נערמים להם, אני מרגיש מצוין. 3 שעות אחרי בגובה 1700 אני מגיע לתחנה הראשונה Semnoz. מאות מעודדים באזור הפסגה, הכל ירוק מסביב והאווירה מדהימה! ממלא מחדש, שותה קצת פפסי חמים (ממש לא לטעמי) וממשיך להתקדם.
ירידה של 1000מ' לכיוון תחנת המים הבאה זורמת לי נהדר – כמו תמיד בירידות אני תמיד עוקף. מידי פעם נחיל של תור שמאט אותי, אבל לרוב אני מצליח לעקוף באלגנטיות. זוכרים את החור בחניכיים? אני מרגיש את הכאב מגיע, ולוקח ישר 2 כדורי אדוויל (ככלל אני ממש אבל ממש נמנע ממשככי כאבים בזמן פעילות גופנית אלא רק במקרים חריגים).
בתחנת המים הבאה (או יותר נכון בברזיית המים הענקית) אני ממלא מים שוב, רק כאשר עצרתי באמת אני מרגיש את החום שעולה ממני ועושה מקלחת מים פשוטו כמשמעו. רענון אמיתי.
הטיפוס הבא לעבר Col del la cochette הוא קצר יותר (700מ), מתחיל כשביל לבן ומהר מאוד הופך להיות טכני. סוגר את המקלות וממשיך לטפס בסינגל כאשר השיפוע הולך ונהיה מאתגר יותר מרגע לרגע. מגיע לפסגה ומתמסר לנוף לכמה רגעים, ומזכיר לעצמי שזו גם אחת הסיבות שאני נמצא כאן.
מכאן שוב ירידה לכיוון תחנת האמצע בDoussard. הירידה טכנית ושוב נחילים של רצים. זה כנראה מה שקורה שאתה רץ ברבע האחרון של הדבוקה. בנוסף לעבודה שהצרפתים/אירופאים לא באמת מומחים בירידות טכניות (לפחות זה הרושם שלי). לפני ההגעה לתחנת הרענון שוב עליה קצרה יותר ודי מעצבנת – עוד כמה קילומטרים שטוחים בעיירה ואני בתחנת האמצע לאחר 44ק"מ עם 2600מ' טיפוס מצטבר. השעה לפני 12:30 בצהריים והחום בשיאו. התחנה מוקפת במאות מעודדים/משפחות/חברים. אני פוגש את אתי שמביאה לי קולה קרה ומרעננת, שוב רענון/מים וכו… לקראת היציאה מהתחנה אני מבין מאתי שבדיוק הרגע רומן עזב את התחנה, כנראה שפספסתי אותו ממש בכמה רגעים.
יצאתי מהתחנה לכיון הפסגה הבאה
אני מרגיש טוב, אוכל לפי הספר וגם שותה (או לפחות כך חשבתי). הטיפוס הנוכחי הוא הטיפוס הקשה בתחרות לעבר roc lancrenaz בגובה 1700מ'. תוך כדי הטיפוס גם יורדים פעמיים יותר מ100מ'. במיני פסגה הראשונה אני עוצר למלא מים (col de la forclaz), מרגיש שאני בוער וכאן גם נפל לי האסימון: לא שתיתי מספיק מאז תחנת האמצע (ואולי עוד מלפני?) מרגיש שקשה לי לאכול, יש מצב שאני מיובש. הטיפוס המעורב של שבילים לבנים וסינגל טכניים הולך ונהיה קשיח יותר. 200 המטרים האחרונים לפסגה עם שיפוע מכובד, הטיפוס קשה ואיטי אבל בסופו נגלה אגם אנסי במלוא הדרו. אני נעמד ל2 דקות ופשוט בוהה בנוף ונושם אוויר פסגות.
כעת מתחילה מגמת ירידה לעבר תחנת הרענון האחרונה (שכוללת גם אוכל), בדרך אני מרגיש את האנרגיות נעלמות לי למרות שאני בטוח שאני שותה ואוכל באדיקות, עוצר בכל מאגר/ברזיית מים בנוהל הרגיל. יותר ויותר רצים מסביבי מחליטים לפרוש. בכל עצירת התרעננות אני שומע את המשפט "”J'arrête (משמעו: אני עוצר). לאחר 13 שעות , 68 ק"מ ו4100 מטרים של טיפוס מצטבר אני מגיע לMenthon, כאשר אני עוצר בתחנת הרענון האחרונה ברור לי שאני מיובש לחלוטין. החום והלחות עשו בי שמות ולא שתיתי מספיק! בלית אני מתעכב כמעט שעה בתחנה ואוכל לאט ובזהירות, שותה הרבה, עדיין ישנו אור יום מלא ומדהים שהחום מסרב להרפות. אני יוצא לטיפוס האחרון לעבר Mt. Baron, סה"כ 1000מ' מצטברים נותרו. כבר מריח את הסיום, אבל עדיין רחוק ממנו.
הקטע האחרון של התחרות איטי יותר וסיזיפי יותר
כבר ברור לי שאני מסיים וגם ברור לי שאני סובל. אני מנסה להתרכז בכל דבר אחר שמסביבי ותאמינו או לא – זה עוזר! מפתח שיחות עם רצים שלידי (אלה שמבינים אנגלית…קצת נדיר), פה ושם רצו בדיחות שהשכיחו את הסבל. הטיפוס האנכי והצורך בריכוז עזרו לי מאוד. כשהגעתי לפסגה האחרונה כבר נותר האור האחרון של השקיעה והנוף היה מהפנט! וכן, גם כאן עצרתי כדי לחוות את זה – זר לא יבין זאת.
הירידה האחרונה טכנית ומדהימה כמו שאני אוהב. בתחילתה נתקעתי אחרי נחיל והתייאשתי. בהמשך עברו אותי צמד רצים מהירים שעקפו את הנחיל באלגנטיות, מה שהפיח בי רוח קרב. החלטתי שאצמד אליהם. במשך שעה ירדנו בחושך גמור, כ"כ נהניתי שממש שכחתי שאני בקושי מסוגל לשתות או לאכול, נטול אנרגיות לחלוטין. בזמן הירידה כבר ניתן לשמוע את הכרוז בסמיכות לאגם. כאשר הגעתי לאגם נותר עוד ק"מ ריצה על הרציף וזהו סיימתי , 18 שעות וקצת.
אילן פריש במקסי רייס באנסי שבצרפת
בר מזל
אתי מחכה לי בסיום, מנצלת כל רגע ומצלמת. פרץ האנרגיות שלי נרגע לאיטו, כמובן שלאור מצבי לא בא לי לאכול כלום. אתי מביאה לי קולה קרה, אני לוקח בערגה שלוק קטן, ואז… הכל עולה לי, מחפש פינה קטנה ומקיא… זה היה צפוי. אחד הפאראמדיקים במקום ממתין לידי בסבלנות שאסיים את הטקס ומתעקש שאגש אתו למרפאה. שם עושים לי כמה בדיקות בסיסיות ובעיקר מנסים להבין אם אני סובל מדיסאוריינצטיה כלשהי, לאחר שהבינו שאני צלול אני משוחרר.
תם ונשלם, עוד אבן בחומת המסע שלי. חוזרים לחדר במלון ואני מתחיל לעכל: מה היה לי שם? התייבשות שהייתה מיותרת לחלוטין, למרות האדיקות לא שתיתי כמו שצריך. פרוטוקול אכילה שעבד לי מצוין… עד ההתייבשות. אני מאלה שמזיעים הרבה מעל הממוצע ובשורה התחתונה איבדתי יותר מידי נוזלים. אנסי עיר מדהימה, האגם מהמם מיופיו וזכיתי להכיר מסלול מהפנט וקשה.
ככלל אני מגדיר את עצמי בר מזל, מאוד בר מזל. על כל קו זינוק שאני מתייצב אני מבין כמה זכיתי כאשר יש לי את האפשרות להתמודד כל פעם מחדש מול האתגרים האלה. חשבתם על זה פעם? חשבתם כמה אנחנו יוצאי דופן? אנחנו אומנם מוקפים באנשים ורצים כמונו, אנחנו חיים את זה. אבל ישנם כ"כ הרבה אנשים שלעולם לא יעשו זאת, וזה לא משנה למה: פחדים, משפחה, עבודה, החיים… אז בפעם הבאה שאתם מרשים לעצמכם להתמודד עם הפחדים שלכם ולנפץ את תקרת הזכוכית שלכם Consider yourself lucky.
מיובש, מותש, אבל מסיים!
אני כבר מוכן לשני האתגרים הבאים שלי: 51 ק"מ ב-Eiger Ultra Trail באמצע יולי, מבחינתי עוד הזדמנות לעבוד ולשפר את פרוטוקול האכילה שלי. ובסוף אוגוסט –L’echappee Belle 144k/11000D+ על רכס בלדון באלפים הצרפתים. וכל זאת אחרי מחנה האימונים של SUMMIT בסלובניה שיוצא לדרך ממש בסוף החודש.
נתראה באתגרים הבאים!
אילן- מאמן ושותף בSummit- מועדון ריצות שטח. מרתוניסט ,אולטרא-מתוניסט ואיש ברזל. אהבתו האמיתית – מרוצי שטח ואולטרה. בוגר CCC , TDS , Lavaredo Ultra Trail ו-UT4M ועוד. בעל נסיון עשיר בהובלה של מתאמנים ליעד, מהמירוץ הראשון של 5 קמ ועד אולטרא מרתונים של 100 מייל ויותר. נייד: 0526480649
