בשנים כתיקונן, ישנן בישראל שתי תחרויות טריאתלון ארוכות. האחת היא הישראמן באילת בינואר שבה מקצה למרחק המלא (איש ברזל) ולחצי המרחק, והשנייה “אליפות ישראל בחצי איש הברזל” של איגוד הטריאתלון. באופן מסורתי, התקיימה אליפות ישראל במסגרת טריאתלון עמק הירדן, אבל השנה טריאתלון זה בוטל (לאחר שנקבע מלכתחילה למועד בעייתי: 30 במרס, יום לאחר מרתון תל אביב, שמשמש תחרות מטרה להרבה טריאתלטים המתמחים במרחקים ארוכים). לאחר הביטול, והכעס שהתעורר בעקבותיו, החליטו באיגוד הטריאתלון להעתיק את אליפות ישראל בחצי איש ברזל לטריאתלון חיפה החדש. חצי איירונמן בחיפה – הזינוק נקבע לחוף דדו, שמסיפורי החיפאים נשמע חוף יפה, מסלול הרכיבה נקבע לכביש החוף, והריצה – לאורך הכביש. המסלול נשמע יחסית מהיר וסביר, מה יכול להיות רע?
Error: Contact form not found.
מאת: דנה צימרמן
בניגוד לישראמן, שבו השנה השתתפו יותר מ-500 טריאתלטים במקצה למרחק חצי איש הברזל, בתחרות בחיפה השתתפו רק כ-150 מתחרים אישיים, ועוד 5 שלשות. למה כה מעט? ייתכן שהדבר נעוץ בקרבה בין טריאתלון חיפה לתחרויות איש הברזל בחו”ל של חודשי הקיץ, שבהן השתתפו השנה לפחות 250 ישראלים. רבים מקרב אותם טריאתלטים חובבים לא הספיקו עדיין להתאושש מהמאמץ הטרי, ועבורם השתתפות בחצי איש ברזל בשלב זה, זמן כה קצר אחרי האיירונמן, היתה לא מציאותית.
מי שכן התייצבה על קו הזינוק היתה נינה פקרמן, שפנתה בשנה האחרונה להשתתף כמקצוענית בסבב האיירונמן, וכן אנשי ברזל מהשורה הראשונה של מתחרי קבוצות הגיל בארץ, כגון תום מרמרלי, איתי הירש, רותם לוי ועמית פיין. “כאחת ממובילות הענף בארץ, שמחתי על ההזדמנות להשתתף בתחרות לאוהבי המרחק הארוך, ורציתי לכבד את האירוע”, ציינה פקרמן. “למרות שכרגע השיקול שלי הוא להשקיע את הכסף בתחרויות שמעניקות לי ניקוד, החלטתי לבוא, להתחרות, ולעשות אימון טוב, ובאמת היה לי אימון נהדר – למרות שאת התחרות סיימתי כדי לגלות שנפסלתי”.
“יצאנו לריצה, רותם לוי ואני”, מתחקה פקרמן אחרי הסיבה שהובילה לפסילה. “היינו בין הראשונים, ידעתי שיש אולי שניים-שלושה מתחרים לפני. השלמנו הקפה והגענו לקו הסיום, כי איש לא אמר לנו היכן להסתובב לסיבוב שני. חרף התקלה הזאת, יצאנו לסיבוב ריצה נוסף, ואז כשסיימנו, גיליתי שפסלו אותי. לא הבנתי מה היתה הבעיה, אבל עשיתי אחד פלוס אחד והבנתי שטעיתי, כנראה שבנקודת הסיבוב הרחוקה חזרתי אחורה מוקדם מדי. אבל לא ראינו שום שלט, זה לא היה ברור, ואיש לא נתן לנו הכוונה”.
לפקרמן יש הרבה ביקורת על התנהלות התחרות, מעבר לטעות שהובילה לפסילתה. “אני לא כועסת על אף אחד ולא בורחת מאחריות. אני לא צריכה את המדליה, באתי לעשות אימון, והיה לי אימון נהדר, אבל היו דברים בתחרות הזאת שעשו לי חושך בעיניים. איך ייתכן שכשאנחנו יוצאים על האירובאר לרכיבה מגיעים מולנו הילדים, משתתפי מקצה המיני-ספרינט? הם בדיוק בגובה של הקרניים של האירובאר. זה מפחיד, אנחנו רוצים פה תאונות? זה מסוכן. חוץ מזה, לא יכול להיות שדקות לפני הזינוק איש לא יודע לאיזה מצופים שוחים, שלא לדבר על כך שאף אחד בכלל לא רואה את המצופים”.
ניר כהן, יושב ראש ועדת תחרויות באיגוד הטריאתלון, מבין את הביקורת של פקרמן. “אני מסכים שאירעו בתחרות הזאת כמה דברים בעייתיים, והכל התחיל בים. מסלול הים נעשה אחרת ממה שביקשנו, גם מבחינת צורתו וגם מבחינת המצופים שבהם נעשה שימוש. רצינו שמסלול השחייה של החצי-איש ומסלול השחייה של הילדים לא יחפפו בצלעות, מה שהיה מאפשר לנו להזניק את הילדים כשתי דקות אחרי זינוק חצי איש הברזל. הזנקה מוקדמת של הילדים היתה מאפשרת להם לצאת לרכיבה כעשר דקות קודם, ומונעת חיכוך עם מתחרי המקצה הארוך היוצאים לרכיבה. אני אשמח לשמוע הערות מטריאתלטים ואף הכנתי סקר דעת קהל שאני מקווה שיזכה להתייחסות, כדי שנוכל לתקן את הבעיות לקראת התחרות הבאה בחיפה, שתתקיים ב-12 באוקטובר 2013”.
בסופו של דבר, את מקצה חצי איש הברזל בשבת ניצח עמית פיין מהפועל ירושלים, שסיים ב-4:25:29 שע’, כשהוא מקדים בשתי דקות את מיכאל בהר, ובארבע דקות את תום מרמרלי מעולם המים. בנשים, פינתה הפסילה של נינה את המקום הראשון על הפודיום לדורה הלר מ-Tri-More, שקבעה 5:11:51 שע’. שנייה סיימה קרן מרץ מהפועל עמק האושר עם 5:18:47 שע’, כשהיא מקדימה בשתי דקות את אוריאן הרץ מהפועל אילת.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
המירוץ שלי – חצי איש ברזHELL
ההחלטה להירשם לתחרות חצי איש הברזל בחיפה התגבשה אצלי בערך שלוש דקות אחרי שהוכרז עליה. אחרי הפיאסקו של חצי איש הברזל עמק הירדן, שבוטל כאמור כשבועיים לפני המועד שבו היה אמור להתקיים, היה לי חשוב לאותת לאיגוד הטריאתלון – שמאז, אגב, התחלף הרכבו – שציבור הטריאתלטים מעוניין בקיומן של תחרויות למרחק ארוך. זה היה בתחילת הקיץ, ואוקטובר נראה רחוק.
למרות שהקיץ השנה במישור החוף היה בלתי נסבל בצורה יוצאת דופן, עקב ההרשמה לתחרות חרגתי ממנהגי להימנע מריצות ארוכות בחודשי יולי-אוגוסט, והקפדתי על ארוכות למרחק הנחוץ, וריצות אמצע-שבוע חצי ארוכות. במקביל, המשכתי בשבתות לרכוב את הנפחים הרגילים, של שלוש וארבע שעות, עם טיפוסים ובלעדיהם, מתוך כוונה להגיע לחיפה עם בסיס איתן. ולסיכום, כמובן שביליתי לא מעט שעות בים, במסגרת הכנה למרתון ימי שעליו לא אפרט כרגע. ובכל זאת, חרף כל ההכנות, קיננה בי תחושה מבשרת רעה. חשבתי לשנמך את הרישום למקצה האולימפי, או פשוט לבטל. אבל זכר אליפות ישראל הקודמת בחצי איש ברזל שבה השתתפתי, בעמק הירדן באפריל 2011, שהיתה חוויה נהדרת שבה קבעתי תוצאה נפלאה, מנע זאת ממני. ידעתי גם שיש לי די עומק להשתתף בתחרות, והחלטתי מראש להגיע אליה עם אפס ציפיות כדי לא להתאכזב.
ערב התחרות, אני משוחחת עם א’, חבר חיפאי שצלצל לאחל לי הצלחה ולהתנצל שלא יגיע לעודד כי הוא טס לחו”ל. הוא מציע להציץ באתר החיזוי להתרשם מהתנאים הצפויים, ואז משתתק. “אוי, דנה’לה, אני מצטער”, הוא אומר אחרי שתיקה ארוכה. “מה?”, אני שואלת, לא מבינה. “צפויה לכם רוח חזקה נורא”, הוא משיב. אני מסרבת להתרגש מזה. בכל תחרות יש רוח. אז גם פה תהיה רוח. נחייה עם זה.
בוקר התחרות. לשם שינוי ישנתי כמו שצריך. אני מגיעה לשטח ההחלפה ומתארגנת מהר, ואז רצה להפקיד את הבקבוק הנוסף לאופניים, שצפוי לחכות לי בתחנת ההזנה בנקודת הסיבוב הרחוקה באופניים. רוב חברי הברזלונים מתהדרים במנשא בקבוקים אחורי, אבל לי יש רק שני מנשאים על השלדה, לכן היה לי ברור שאאלץ להשתמש בשירותיה של עמדת ההזנה. לרגע לא חשבתי לעצמי שאולי בקבוק אחד בלבד זה מעט מדי.
פלאש-פורוורד שעה. אחרי שחייה סבירה אך לא מדהימה אני על האופניים, רוכבת דרומה. הדופק שלי גבוה, כמו תמיד אחרי ריצת אמוק בתום שחייה, ואני מנסה להוריד אותו באמצעות הורדת קצב, למרות שאני עצבנית על עצמי על שהתמהמהתי בהחלפה ואפשרתי לרבים (וגם כמה משתתפות) לצאת לפני לרכיבה למרות שיצאתי לפניהם מהמים. וכמו תמיד בתחרויות למרחק הארוך, שם הטריאתלטים מסוקסים במיוחד, כל העולם ואחותו עוקף אותי באופניים. כשאני מגיעה בפעם הראשונה למחלף זכרון, נקודת הסיבוב הדרומי, אני מגלה שסיימתי את האיזוטוני באחד הבקבוקים. בתחנת ההזנה מחכה לי עוד בקבוק אחד בלבד. הכיצד ארכוב עוד 3 לגים על שני בקבוקים בלבד? אני מחליטה לא לאסוף את הבקבוק עכשיו, ומסתפקת בבקבוק מים של חצי ליטר שמגישים לי בתחנה. שותה אותו כמעט בשלוק אחד, וממשיכה לרכוב צפונה. יהיה בסדר, בטח בנקודת הסיבוב הצפונית גם מחלקים מים, לא? זהו, שלא. אבל מה שכן מחלקים על המסלול – מישהו, איזה גורם עליון, הכוונה – זה רוח פנים. ובכמויות. מזכרון עד עתלית אני משכנעת את עצמי שסבבה לגמרי, גוהרת על האירובאר, ומדוושת במהירות חביבה, אבל בעתלית, הפ-ת-עה! בהתחלה אני חושבת שיש לי פנצ’ר, כי אני בדופק 160, במהירות של 25 קמ”ש, אבל מבינה שזו כנראה הרוח שידידי א’ דיבר עליה אתמול. לא נורא. יהיה בסדר. רק שהדופק שלי מרקיע שחקים ואני בקושי מתקדמת, ויתרה מזאת, אני צמאה מאוד, אבל מנהלת משטר מים של ניצולי ספינה טרופה על אי בודד.
לבסוף מגיעה נקודת הסיבוב הצפונית, שם השבח לאל, מפסיקה לבינתיים רוח הפנים, אבל אין כל מים, חרף תקוותי. ואני על חצי בקבוק איזוטוני, אם לא פחות, כי מה שנשאר התאדה מהחום. אני מנסה לקחת כוס מים מאחד ממחלקי המים של הריצה, שעומדים חסרי מעש כי טרם הגיעו להם קליינטים, ומצליחה, רק שחצי מהמים נשפכים עלי. לפחות צברתי עוד שלוק לאוסף. בעתלית רוח הפנים המטורפת חוזרת להשתולל גם בכיוון דרום. בכיוון הנגדי נרשמת תנועת טריאתלטים ערה, משתתפי כל המקצים, בחזרה לשטח הסיום, אבל לפני – “ארץ הישימון” של ט”ס אליוט, רק כביש החוף, נוצץ ובוהק כמו כביש ראשי בשמש הקופחת של חמסין אוקטוברי. אני לוקחת ג’ל ונאלצת להגביל עצמי לשלוק וחצי איזוטוני, ובינתיים מעבירה את הזמן במחשבות שליליות. אולי הגיע הזמן לאמץ תחביב אחר. נגיד, מקרמה, או קליעת סלים מקש? הרי לא ייתכן שאני אקרטע פה בדד במאסף המשתתפים. הגיע הזמן להבין את הרמז ולשנות מקצוע. בנקודת הסיבוב אני מסתערת על הבקבוק שלי, ומתכננת גם בננה ועוד בקבוק מים, אבל יש לי רק זוג ידיים, ולכן אני פשוט מוותרת על שני האחרונים ויוצאת לדרך, לא בלי להבחין שכמובן יש מאחורי עוד משתתפים. אני לא אחרונה. עדיין.
האיזוטוני שהכינותי מראש חם ומגעיל, אבל אני שותה אותו כמו גמל, וכעבור עשר דקות יש לי בחילה לתפארת. כדי לגוון גם התחת שלי מתחיל לפתע לזמר את מיטב הלהיטים של אבי ביטר – כמצופה מתחת שנאלץ להסתפק ברכיבה ארוכה כשהוא מרופד בפד דקיק של מכנסי טריאתלון. עם הקונצרט הזה אני ממשיכה להתנהל בקצב איטי להכעיס עקב רוח הפנים המהוללת, שבינתיים הוסיפה וצברה תאוצה. מתי זה נגמר, החרא הזה? אני שואלת, בהתחלה רק את עצמי, ואחר כך כשאני עוקפת כמה רוכבים, גם אותם. כשאני רואה באופק את השילוט למחלף “חיפה דרום” אני מבטיחה לעצמי שתיכף-תיכף הסיוט נגמר ואז אהיה שוב ב-ZONE שלי בריצה, אבל צפייה ברצים שמתנהלים בכבדות במורד ובמעלה השול המערבי של הכביש לא מעוררת תקווה.
אני יורדת מהאופניים והגרמין שלי מצווח “ביפ”! מי היה מאמין, כמו טירונית שכחתי לבטל את האוטו-סטופ ברכיבה. לא נורא, ממילא הרגע הפעלתי את המולטי-ספורט ואני מדשדשת לשטח ההחלפה כדי להשאיר את האופניים, שאותם אשמח לא לראות שבוע לפחות. נועלת נעליים, חובשת כובע ותוחבת את שלל הג’לים מראש לכיסים – אבל אין לי מושג בדיוק איך אני אקח אותם עם הבחילה המבעבעת בתוכי.
בתחילת הריצה אני פוגשת את חברתי היקרה מ’, שהשתתפה בספרינט. היא בדרך לקו הסיום – אבל יש לה זמן, למקסימה, לעצור ולתת לי חיבוק. אני לוחשת לה שאני לא בטוחה שאצליח לסיים. היא משביעה אותי לפרוש אם אני מרגישה רע ולהתקשר אליה בכל מקרה כשאני מסיימת, ואני יוצאת לדרכי. אם אפשר לקרוא לזה ככה. איך לעזאזל ארוץ ככה 21 ק”מ? איך אצליח לאכול? אני לא מסוגלת להכניס כלום. בנקודת המים הקרובה אני מחליטה לקחת את הג’ל, לפי הפרוטוקול. שותה וממשיכה לרוץ, אבל אז, כאב חד מפלח לי את הבטן. התכווצויות. עכשיו אני באמת לא יכולה לרוץ. אני נתלית על מעקה הבטיחות ומייחלת למותי. זהו, הלכה התחרות. הגיע הזמן לפרוש. חברים מגיעים מולי ומעודדים, אבל אני משמיעה דברי פרישה. ואז מגיע אלי ח’, שהחליט בתעוזה להירשם לחצי איש מבלי שרכב על אופניים או בנה בסיס בטריאתלון. הוא בודק שאני בסדר, ומשכנע אותי להמשיך לרוץ. אני נושמת עמוק ומתחילה לנסות, ומשם אנחנו ממשיכים לדשדש ביחד למשך עשרה קילומטרים. מדי פעם יש לנו כוח להצחיק זו את זה, ולעודד את המגיעים ממול. בשלב מסוים הוא עוצר למתוח שריר תפוס ואנחנו נפרדים, ואני ממשיכה לבד. קרוב לוודאי שאני היחידה בקאדר המאספים שמתהדרת בנגטיב ספליט; את החצי השני של הריצה עשיתי בכרבע שעה פחות מאשר את החצי הראשון, ואני מצליחה לעקוף כמה מתחרים, ולבסוף מגיע קו הסיום המיוחל, אחרי לא פחות מ-22 קילומטרים של ריצה. איזה צ’ופר, סחתיין, באמת הרגיש קצת קצר. 🙂
אפילוג:
אני בעד תחרויות חדשות, ומהרבה בחינות, חיפה היתה תחרות טובה, אבל אני מקווה מאוד שאליפות ישראל בחצי איש ברזל תחזור להתקיים במסגרת טריאתלון עמק הירדן. השחייה בכנרת, הרכיבה הכייפית לאורך הגדה המזרחית של הכנרת, כולל הטיפוס החביב מעין גב לחוף דוגית, וכמובן מסלול הריצה המוצל והירוק בתוך מטע הבננות – נעימים פי עשר מאשר הרכיבה החדגונית על כביש החוף והריצה המתישה וחסרת-הצל על השול הצר לצד הכביש. חצי איש ברזל זו תחרות ארוכה, והיה נחמד אילו הרצים היו זוכים לעידוד כלשהו לאורך מסלול הריצה, דבר שאינו ניתן לביצוע כל עוד מסלול הריצה הוא על השול במקביל למסלול הרכיבה. לסיכום, הקילומטר האחרון של מסלול הריצה בחיפה, על משטח אספלט גרוס לא מסומן ובקושי משולט, שומם ממעודדים, היה כנראה הקילומטר האחרון העצוב ביותר מכל המרוצים שבהם השתתפתי. לעניות דעתי, לאליפות ישראל לא ראוי סיום כזה.
נתראה בישראמן?
צילום באדיבות: “צלם אותי”, www.zalemoti.com
דנה- אשת תקשורת ואקטיביסטית, רצה מאז 1997, טריאתלטית מאז 2005. מאחוריה איירונמן (אוסטריה 2013), כעשר תחרויות חצי איש ברזל, עשרות חצאי מרתון, מרתון ומירוצים למרחקים שונים, ביבשה ובים.
