כל אלה נרכשו או קיבלו השקעה מבריקשייר הת’אווי – חברת ההשקעות של המשקיע האגדי וורן באפט. אני לא יודע איך הוא בריצה, אבל אם באפט חושב שהשקעה ב Brooks היא השקעה טובה לטווח ארוך, אז כנראה יש בזה משהו. בכל זאת, יש לו רקורד של חיזוי מוצלח למדי… Brooks פועלת מהפינה הצפון מערבית של ארה”ב, היא סיאטל, מקום בו גשם רב מטריד ימים רבים מהשנה, קפה ברמה אירופאית נמכר במקומות רבים (כולל סטארבקס שיצאה משם), ויש לה סגנון וייחודיות ותרומה לא קטנה לכלכלה האמריקאית – כולל כמה מותגים נוספים מוכרים שיצאו משם כמו אמזון, בואינג, ורשת ה Outdoors המגניבה: REI. בקיצור, מקום שווה ואנין למדי. אבל הגימיק המגניב ביותר על החברה הזו הוא הקשר היהודי שלה, והשם עצמו: היא הוקמה בפילדלפיה על ידי יהודי בשם מוריס גולדנברג, ששם נעוריה של אשתו היה “ברוך” או “Bruchs” (בסאונד יידישי אמריקאי). החברה עצמה יצרה לעצמה לא מעט אוהדים שרופים שפשוט לא מחליפים את המוצרים שלה. היא מייצרת נעליים וציוד מעולה.
הקלדרה הם נעלי השטח החדשות של החברה ומצטרפות לדגמים קודמים שהיו “קשים” יותר בתחושה ממנה. בחנות של הנעליים של דורון שלמון ניסיתי את הדגם הקודם ואת אלה, ומייד חשתי בנוחותם המשופרת.
Biomogo DNA – חומרי הסוליה המרכזית (הביומוגו) שבתוכם יש חומרים רכים יותר, מעין נוזלים או ג’לים (ה DNA) לאדפטציה ושיכוך המתאים לרצים שונים.
Protective Midsole – החלק התחתון של הסוליה, מתחת לזיגזגים – בנוי להגן יותר מהשטח.
Duouble-Mesh upper – שכבות כפולות בחלק העליון להגנה על הרגל, עם תחושת חלקות ועם יכולת אלסטית.
Rugged outsole – החלק התחתון הנוגע בקרקע, מספק אחיזה ברטוב, ובשטח בעייתי.
עיצוב וסקסאפיל
תשמעו, ככל שאני אוהב אותן, והן הפכו לדגם המועדף עלי לריצת שטח מבין שלושת הנעליים שבחנתי בתחום (מול הסלומון וההוקה), כך גם יחסי לעיצוב שלהן אמביוולנטי. ברור שזה עניין אישי, אבל לטעמי ה Caldera קצת מוזרים ולא מעודנים. על רקע הלוגו (שגם הוא נראה לי כמו איזה מין צורה לא ברורה…) יש מן גוש צבעים – פסים בכתום משתנה כזה. אני מניח שזו “לבה גולשת” שקשורה למילה Caldera… חשב לעצמו המעצב, אבל יש להודות – זה נותן לנעליים האלה מראה ייחודי וזכיר. יש בהם משהו מאוד מגניב ומאוד לא מהוקצע בו זמנית. כל עניין העיצוב הזה לא מפריע לי כהוא זה. כי בסוף זו התחושה שקובעת, וגיליתי נעל מעולה.
ברוקס קלדרה – איך זה מרגיש בפנים
ריפודים עבים ורכים – מערכת הפינוק ב Caldera עובדת לטובתכם. ב Brooks עוטפים את כף הרגל ברכות נעימה וממלאת חללים. מעטפת הקרסול, הלשונית – כל אלה מלאים בחומר נעים ורך, בכמות לא קמצנית.
מעטפת הקרסול נמוכה יחסית – וזה אחד הדברים הטובים ביותר מבחינתי בנעל הזו. למרות שלפעמים מקובל לראות נעליים שמתרצות את ההגבהה הזו באיזור הקרסול לכיוון הרגל כהגנה בשטח – לי זה ממש מפריע, ונתקע בעצם הבולטת מעל לאזור הזה. פה הנקודה הזו נמוכה ובשילוב של הרכות, ומערכת הרכיסה המצוינת – אין בעיה של תנועה או העדר אחיזה. אהבתי.
התאמה לרגליים מגוונות – אם עד היום כמעט כל הנעליים שלי היו מתאימים לרגליים צרות – וזה לא מפתיע – כאלה הן רגלי, אזי הפעם יש שינוי מרענן. ה Caldera מרגישים כמו נעליים שאין להן חתימה דומיננטית מדי – הם מרגישים די שטוחים בפנים, בלי בליטות וקימורים דרסטיים במדרס, רחבים מספיק ובמיוחד בחלק הקדמי של האצבעות, ולכן נראה לי שיתאימו להמון רצים ומבנים שונים של כפות רגלים. לי זה נעים לנחות על משטח שמרגיש שטוח יחסית בתוך הנעל וזה גם מפחית אצלי את הסיכוי למפגש עם כפלים ועניינים מאיצי שלפוחיות. “קופסת” האצבעות רחבה ומשאירה מקום לאוורור ותנועה – עוד היבט שמצטרף למודרניות הגישה לצד הפלטפורמה הגבוהה, והדרופ הנמוך.
תחושת הסוליה – שיכוך, גלגול תגובתיות
עם משקל של 281 גרם (מוצהר), הנעל מאסיבית למדי אך לא כבדה מדי, והיא לגמרי נמצאת על הצד המאוד משכך והרך של הסקאלה, ועבה גם בחלק הקדמי. אני מאוד נהנה מהדרופ המדויק שלה עבורי – 4 מ”מ ומוצא את זה הרבה יותר נוח מהדרופים הגבוהים יותר שבחנתי לאחרונה.
הקסם פה מגיע מאופי השיכוך שלה – שהוא נעים ורך יחסית. לעומת הסלומון – מדובר בחוויה מזרנית לגמרי אבל ולעומת ה Hoka שבחנתי הברוקס הרבה פחות “ספוגית” והשיכוך של הברוקס יותר מדויק, ריספונסיבי ולא מרגיש שוקע מדי. די בול לנעל לכורכר למרחקים ארוכים שלא רוצים לאבד בה את התחושה, למרות פלטפורמה גבוהה יחסית. מצד שני לעובי ולשיכוך הזה יש מחיר ברגישות ובקיפול לאורך הגלגול ובמיוחד בסוף התנועה – כשהאצבעות על הקרקע והעקב הכי רחוק ממנה- לפני העזיבה את הקרקע. שם היא קצת גסה ומעקרת מעט את התנועה.
אני לא מינימליסט, אני רוצה שיכוך, אבל אני גם שואב השראה מהמינימליזם ומקבל את ההגיון שלו בחלק מהמצבים: בעיקר בהליכה ובשטח גס. בטרייל גס של סלעים ושיפועים ועניינים – עובי הסוליה, המאסיביות שלה, והפידבק היו לא מספיק מדויקים עבורי (פידבק הוא תחושת המגע והזיהוי הברור של מצב הקרקע ואופייה. אם תרצו – מקסימלי ביחפנות, מינימלי בגישת הסוליות הגבוהות). במקומות הקשים באמת, אני רוצה תחושה טובה של מה קורה עם הרגל שלי ופחות שיכוך של טחינת רגליים ארוכת טווח. עם רמת שיכוך כזו, ועובי מלפנים, קשה מאוד לייצר את התחושה הזו. ההשפעה של זה היא גם על הניתור: הכל מעט פחות חד ויותר מעומעם.
עוד המחשה לנתק הזה מהקרקע היתה אצלי דווקא אצל ניר קריגר הפיזיותרפיסט של ראנפאנל – בתרגיל בו הייתי צריך לעשות סקוואט על רגל אחת, הייתי הרבה פחות יציב עם הנעל מאשר יחף – השיכוך, הגובה מהרצפה, הרכות הזו – כל אלה היו הפוכים מהנטייה הזו למינימליזם וגמישות סוליה שיש למשל בסלומון (על חשבון שיכוך). כתוצאה מכך – אני לא חושב שהיא תהייה הכי טובה לריצות “ורטיקל משמעותי” שבהן חלק הדחיפה מעלה מתוך סוליה מכופפת יותר חשוב. אבל, אם אתם רצים מרחקים ארוכים בשטח ודרכי כורכר בשיפועים סבירים – וואו הנעל הזו יכולה להיות חלום עבורכם, ולכן גם מאוד מתאימה לרוב רצי השטח בישראל.
תמיכה ויציבות ב Caldera
התחושה הכללית היא של פלטפורמה רחבה ויציבה, למרות רמת השיכוך והגובה שלה. היא עושה את זה באמצעות שטח מגע גדול יחסית של הסוליה התחתונה עם הקרקע ומבנה רחב. יחד עם זה, אין פה תמיכות אגרסיביות כנגד פרונציה. היא נעל שמתאימה לרצים יעילים, גמישה יחסית ולא “נכנסת” עמוק לתוך קשת כף הרגל, עם חיזוקים חיצוניים.
מעטפת הקרסול נמוכה יחסית ומאוזנת מאוד בין קשיחות יתר שכבר היתה במבחנים ורכות יתר שהיה גם ממנה. בקרסול אגב גם רואים את הפיצ’ר החביב של הכנה לכיסוי נעל חיצוני – המונע מאבנים לחדור לנעל – יש סקוצ’ קטן מאחור, ונקודת עיגון קטנה מלפנים. אין לולאת לבישה עליונה, כלומר תכניסו אצבע כדי להשחיל את העקב.
חלק עליון
השרוכים הם מהז’אנר העבה, רך ושטוח שמועבר דרך חורים מלבניים שתופסים אותם מצוין – גישה נפלאה כדי לאפשר בדיוק את מה שלא עבד בסלומון: אפשרות מתיחה עצמאית לכל שורה לאורך הנעל. היא נחשבת לנעל שמספקת הגנה רבה, אבל בעיני, למרות שבאמת נראה שיש שם הרבה אלמנטים, היא לא מוגזמת בקטע הזה. יש לה איזון טוב. הסלומון מגינות הרבה יותר טוב על האצבעות והקרסול למשל. ההוקה מגינה הרבה פחות בהכל ביחס לקלדרה. זה שם את ה Caldera במקום טוב באמצע לריצות שטח. כן, אני יודע שהג’ינג’ר ראנר דווקא חושב שהיא בול למקומות האגרסיביים האלה בגלל ההגנות שלה, אבל כבודו במקומו מונח- אני חושב אחרת ממנו, ושהיא הרבה יותר מופלאה בדרכי כורכר, שהיא בסדר בסינגלים מתורבתים, אבל פחות הארד קור לשטח שהוא קיצוני.
לגבי האוורור – אכן הרשת בהוקה ספידגואט וגם בסלומון יותר דקה ומאווררת. הנעל הזו תהייה טובה יותר לחורף ועונות מעבר מאשר לשיא החום הקייצי.
סוליה תחתונה
הסוליה התחתונה אינה בעלת בלטים עמוקים במיוחד, ואת זה אני אוהב, שוב כחלק מההתאמה שלה לסגנון ריצת השטח היותר נפוץ וחשוב – במסלולי עפר מישוריים יחסית וכניסה מזדמנת לכבישים פה ושם. הסוליה החיצונית רכה יחסית עבור אחיזה ולא מומלץ לרוץ בה בעיקר על אספלט, אבל הצורה שלה לא תאט אתכם יותר מדי גם כשתעשו את זה. הטריידאוף של זה, הוא שוב – כמו בגישת הסוליה עצמה: בקטעים התלולים ובחיפושי אחיזה בנקודות בעיתיות.
לסיכום – נעל העפר האולטימטיבית?
אני לא יודע אם היא נעל העפר הטובה ביותר שם בחוץ אבל היא בהחלט הטובה ביותר לייעוד הזה בה אני התנסיתי עד היום. בדרכי עפר היא מצוינת, משככת, נעימה מאוד ומרגישה כקנייה בטוחה שתתאים למבנים רבים של כפות רגליים. מה שמעולה בה במיוחד, ביחס להוקה למשל שבדקתי הוא הדיוק של תחושת השיכוך – מדובר בניואנסים לגבי האופן שבו החומר סופג ומשחרר את האנרגיה לאחר הספיגה. נסו לחשוב על מזרון – רך יותר, רך מעט פחות, קשה אבל עם שכבה דקה רכה מאוד למעלה וכו’ – משהו באופי של השיכוך עצמו, של החומר והתנהגות הסוליה היה יותר מדויק בקלדרה.
בצד החסרונות אמנה את העובדה שהיא מכילה שכבות כפולות של הגנה, ולכן מעט חמה וכן את הטריידאוף הנובע מתכונות הסוליה שלה והפידבק למי שמחפש נעל שטח הארדקור לטרייל – אזורים בהם ידרשו מעט יותר דיוק בפידבק ותחושת הקרקע, וכן בלטים יותר משמעותיים לאחיזה. כשאני מתבונן בציון שלה (85) אני חושב שהוא מטעה – מאחר והוא ציון הכולל בתוכו התיחסות לכל מרחב השימושים של נעל שטח, אולם לרוב מכריע של רצי השטח שאינם רצי hard core trail – אלא רצים בעפר בעיקר, הציון שלה הוא בטופ של הטופ לטעמי – סביב 90 ואולי אף מעל לכך. בהתחשב בייעוד ובכלל התכונות שלה, הנוחות המופלגת שחשתי בה – שלדעתי גם רבים נוספים ירגישו, ואיכות הריפוד והשיכוך שלה – מדבר בנעל מומלצת מאוד לרצי שטח למרחקים ארוכים.
