יותר מ-1,100 ספורטאים השתתפו בטריאתלון תל אביב שנערך בשבת האחרונה זו הפעם ה-20. הטריאתלון הזה מושך אליו מדי שנה מאות משתתפים – בהם טריאתלטים חברי איגוד לצד מתחילים בענף – בין היתר בזכות מסלול הרכיבה המהיר והנוח, שבניגוד לתחרויות אחרות גם מותרת בו רכיבה בדרפטינג כבתחרויות אופניים. בין אלף המשתתפים היתה גם דנה צימרמן, שהתחרתה בו זו השנה השמינית.
טריאתלון תל אביב נקבע השנה למועד מאוחר יחסית בלוח התחרויות, אמצע יוני, עובדה שעוררה חשש בקרב חברי הענף מפני תנאים קשים במיוחד, הן מבחינת מזג האוויר והן מבחינת הים. קרי: המועד המאוחר איים להפוך את התחרות מ”טריאתלון” ל”מדוזתלון”, שבתנאים קשים במיוחד עלול עוד היה להפוך לדואתלון (או במקרה שלי, לדוּ-זְוועָתְלוֹן… אין לי חיבה יתרה לז’אנר הזה, שכולל ריצה-רכיבה-ריצה קצרה יותר).
בעוד שמזג האוויר דווקא לא ניבא טובות לטריאתלון השנה, עם גל החום המעיק הראשון של הקיץ, נפטון דווקא האיר פנים. עקב ים קריר יחסית, השהו החוטיות הנודדות המרושעות, ע”ע המדוזות, את בואן לחופי ארצנו – אך שיגרו אלינו ממלאות-מקום, בדמות המסרקניות. מדובר במין פולש לא פחות מסוכן לאקולוגיה החופית, אך השבח לאל, לא מטרד כואב לשחיינים. המסרקניות – שכבר שבועות פוקדות את חופי ארצנו ונמצאות באלפיהן בחופים פופולאריים לשחיית-ים כמו חוף הצוק וחוף פולג – נראות כמו ראשי קלמרי שקופים, ומרגישות כמו, ובכן, גועל נפש צרוף, דבר שזיכה אותן לכינוי “מגעילִיוֹת” בקרב המִלְייֶה השחייני שלי. כמו בנות-הדוד המרושעות שלהן, המדוזות, גם המגעיליות גרמו לבאזז בקרב קהילת הטריאתלטים, שנחרדו מהאפשרות שישחו בתוך מיץ מגעיליות, אבל אימונים בחוף מציצים – הוא חוף התחרות – בשלושת השבועות שקדמו לטריאתלון, גרמו לי להסיק שהמגעיליות לא אוהבות סרטי קאלט של אורי זוהר.
מבחינתי, השנה התחרות הייתה בסימן שמונה. שמונה שנים להשתתפותי בטריאתלונים, ופעם שמינית שאני מתחרה בטריאתלון אולימפי (היו גם דואתלון ואקוותלון אולימפיים שהשלמתי, אבל אותם לא החשבתי בספירה), בכלל זה פעם שלישית מקצה אולימפי בתחרות הזאת.
כמיטב המסורת באחרונה, הגעתי לתחרות שוב עם פציעה – הפעם החליט עקב רגל ימין שלי להכריז על סכסוך עבודה יומיים וחצי לפני התחרות, אחרי אימון שחייה-ריצה תמים למדי. הנחתי שהוא סתם רוצה צומי, והחלטתי לתת לו קרח ומתיחות לרוב, ואף הכרזתי על מורטוריום אימונים עד לבוקר התחרות, אבל הוא התבצר בעמדותיו וסירב למשא ומתן. בליל שישי הלכתי לישון בידיעה שייתכן שלמחרת אסמן וי על ה-DNF הראשון שלי בקריירה. מילא. גם זו חוויה שצריך לעבור.
בעוד שבחלק מהמקצים הוזנקו נשים לחוד וגברים לחוד, המקצה שלי, אולימפי עד 39, הוזנק בנגלה אחת – מה שהבטיח חבטות ידיים ורגליים בפרצוף לאורך כל השחייה. לא ציפיתי להזנקה מפוצלת אז לא התאכזבתי מהיעדרה. אחרי הכל, האיגוד הולך להזקין אותי בטרם עת בינואר הבא ולהעביר אותי אחר כבוד לזינוק של בני ה-40+ (למרות שלא אגיע לגיל האמור עד דצמבר 2013) – אז כדאי שאתענג על החבטות של הטריאתלטים הצעירים ומלאי העזוז כל עוד אני יכולה. מה שלא ציפיתי לו היה שבערך 200 מטר לפני המצוף הראשון, בדיוק כשיצאנו את גבולות שובר הגלים, ארבה לנו להקה של מגעיליות. השחייה בתוכן היתה חוויה מרהיבה, כמו סרט של נשיונל ג’יאוגרפיק. אור כחלחל של ים עמוק, וזרם בלתי פוסק של היצוריות מעוררות החלחלה. כל מה שהיה חסר לי היה פסקול של ז’אן-מישל ז’אר.
חשבתי על כל החברים המבועתים שאותם הרגעתי בהבטחה שאין מגעיליות במציצים, וקיוויתי שהם לא ייחכו לי בסוף התחרות עם מקל בייסבול. למזלי הרב, בדיעבד התחוור לי שהמגעיליות הסתפקו רק במתחרי האולימפי, ואחר כך עברו להן למקום אחר – אולי להשקיף מרחוק על השחיינים.
הסתיימה השחייה ואני חשה אל האופניים שלי
מתארגנת במהירות ויאללה. על קו העלייה על האופניים אני מגלה לצידי את ראשל גואטה מקבוצת אלתרמנ’ס, מי שהגיעה במקום השלישי בטריאתלון הנשים. איזה כיף, יהיה לי דרפטינג איכותי. אני מזנקת על הגלגל שלה, ואז מרגישה שמשהו על האופניים שלי מיטלטל כמו מטוטלת – זה אחד הבקבוקים, שמסרב להישאר במקומו, מאיים ליפול בכל רגע נתון. כבר שנה שלא התעסקתי עם בקבוקים קפואים, ושכחתי שצריך לפתוח את הפקק שלהם בטרם ההפשרה, אחרת הם יאבדו מנפחם כשיפשירו. אני מתקשה באבחון הבעיה וחושבת שמתקן הבקבוק שעל הדאון-טיוב התרופף, ורק בסוף קולטת במה מדובר, אבל בינתיים זה כבר מאוחר מדי. ראשל ושאר החבר’ה שיצאו איתי מהמים כבר מאה מטרים קדימה ואני לא מצליחה להדביק את הפער. אני מדוושת שני קילומטרים בישימון של דרפטינג, עד שנאספת בידי שלושה גברברים. בהתחילה אני רק פרזיטית, אבל אחר כך גם לוקחת חלק פעיל בהובלה, כשאני מבחינה שהם נחלשים. לבסוף, ביציאה לסיבוב השלישי והאחרון אנחנו נבלעים בפלוטון ענק שהגיח מאחור, והקצב עולה משמעותית. מדובר בטריאתלטים ששחו לאט יחסית אך חזקים מאוד באופניים, ואני לא מצליחה להחזיק מעמד ונושרת. לא נורא, נדווש לבד. יותר בטוח ככה, אפילו אם זה גומר לי את הרגליים. אני מסיימת את הרכיבה בזמן זהה פחות או יותר לזמן אשתקד, ויוצאת לריצה, לא לפני שאני מספיקה להחליק בריצה בשטח ההחלפה, ולחרוץ בקרסולי הימני שלושה חתכים מדממים באמצעות גלגלי השיניים של הקסטה האחורית. אין רגע דל.
אני יוצאת לריצה בחשש:
למן הצעדים הראשונים העקב מורגש, אך בצורה נסבלת. אני מזכירה לעצמי שהחלטתי כבר בבית לרוץ בצורה שמרנית, לא להפציץ, אלא לשמור על קצב מהיר אך נוח-יחסית עד לשני הקילומטרים האחרונים. לשמחתי הרבה, אני דבקה בהחלטה, והיא מסתמנת כמוצלחת – גם לא כואב לי, וגם נוח לי לעודד את כל מי שרץ מולי, יהיה הוא לפני או אחרי. אני גם נהנית מעידוד נמרץ של בן זוגי האהוב ושל חברים מקבוצות הטריאתלון “עולם המים” ו”מיי וויי”, שהחליטו לבלות את השבת שלהם בשמש ובחום, עם וובוזלות ואקדחי מים, כדי לעודד את עמיתיהם הטריאתלטים – בלי הבדל, דת, גזע, מין או קבוצה. איזה כיף!
למרות החום והלחות, אני נהנית מאוד מהריצה. מדי פעם אני מציצה בשעון, אבל הוא מראה לי – לבקשתי – רק את זמן הריצה ולא את הזמן המצטבר, וכך קשה לי לדעת מה מצבי ביחס לתוצאה אשתקד. בקילומטר השמיני אני נזכרת שאפשר להתחיל להגביר, ומגבירה בהדרגה. בקילומטר התשיעי כבר אפשר לראות את שער הסיום באופק. יתרון הביתיות נכנס לפעולה: אני מכירה את המסלול כמו את כף ידי, רצתי שם בכל מזג אוויר ובכל שעה, אין סיבה לא להרים רגליים. אני שועטת לעבר קו הסיום בנחישות, וקובעת שיפור של כארבעים שניות על התוצאה של השנה שעברה. הישג זעום, אבל בכל זאת שיא אישי.
אחרי התחרות, יש גם ביקורת
כמו בשנים עברו, מסלול הריצה שפע הולכי רגל, רוכבי אופניים וכלבים לרוב. זה בלתי נמנע, כי אי אפשר לסגור את המסלול הרמטית בפני הציבור הרחב, אבל שוב נדהמתי לגלות עד כמה רוב הישראלים נעדרים מודעות מינימלית לסובב אותם. אני לא מדברת על עידוד המתחרים – לזה לא ציפיתי – אבל אפשר היה לצפות מהעוברים והשבים שיתחשבו ולו במעט במתחרים, ויאפשרו להם לעבור בקלות ובבטחה על המסלול, בלי לנהוג בשיטת “אני ואפסי עוד”. היו גם תלונות על סטריליות לא מספקת של שטחי ההחלפה, אבל הן הופנו לגורמים האחראים, שהבטיחו להתייחס להן בכובד ראש ולהסיק מסקנות.
ולמרות הביקורת, אין כמו טריאתלון בתל אביב, על הים, במסלול הבית, שאפשר להגיע אליו ברכיבה, וליהנות מהעובדה שיום אחד בשנה העיר שלי חוגגת את הענף המשונה הזה שאנחנו אוהבים כל כך.
צילום: רוני כהן, אורי ניצן
מאת: דנה צימרמן
דנה- אשת תקשורת ואקטיביסטית, רצה מאז 1997, טריאתלטית מאז 2005. מאחוריה איירונמן (אוסטריה 2013), כעשר תחרויות חצי איש ברזל, עשרות חצאי מרתון, מרתון ומירוצים למרחקים שונים, ביבשה ובים.