מכירות את זה שאתן פתאום מבינות שהבנזוג המדהים שעברתן אתו ובזכותו כל כך הרבה, ושהיה לכם קשר נהדר ומפרה, בעצם לא כל-כך מתאים? אז אני ו-ויבראם פייב פינגרז (להלן VFF) כבר לא Best Friends Forever (להלן BFF). ארבע וחצי שנים של אהבה גדולה, שלא לומר הערצה עם נטיות מסיונריות, פעמיים שהן החזירו אותי לרוץ, ועוד פעם שהן עזרו לי לחזור לחיים, המון חוויות נהדרות ביחד, אי אלו חברויות שהתפתחו בזכותן. ורגע אחד שאחריו הבנתי שאני צריכה לחפש אהבה חדשה.
מאת: מיה בן צבי
צילום: גיא חלמיש
אהבה ממבט ראשון
יש שיגידו שהן מכוערות, אבל האהבה כנראה מעוורת. לי הן נראו מהממות כבר ממבט וירטואלי ראשון, הרבה לפני שראיתי אותן באמת או זכיתי למדוד אותן. לא רק העיצוב שלהן הימם אותי, גם הרעיון של להרגיש הכי קרוב שאפשר ליחפה, ושכפות הרגליים שלי בכל זאת יהיו קצת מוגנות מהסביבה. ככה עברו להן כמה שנים, מדי פעם נתקלתי בתמונה, לעתים נדירות יותר ראיתי אותן חולפות על זוג רגליים אלמוניות, והכמיהה אליהן רק הלכה וגדלה. עד שהבנתי שנועדו זו לזו והזמנתי את הזוג הראשון שלי. הסוליה היתה קצת חלקה מדי, הפתח רחב (ולכן לא מתאים לשטח) ואיזה גומי מאחורה לחץ על גיד אכילס ודחף את האצבעות קדימה מדי. ובכל זאת היה בהן משהו נכון, שהרגיש שהנה מצאתי את הנעל שלה נועדתי. אחרי כמה חודשים ביחד הבנתי שאני מוכנה לעלות שלב ביחסים, ולהתקדם לדגם שיותר מתאים לריצה – ה VFF ביקיליה נבחר. הוא אמנם פחות יפה מהדגם הקודם שהיה לי, אבל היה יותר נוח משהעזתי לחלום.
ככה זה התחיל, לא מושלם אבל עם טעם של עוד
לחזור לרוץ
אהבתי לרוץ הרבה לפני שגיליתי את ה VFF, אבל הקרסוליים העדינים שלי פחות התלהבו מהעניין. כמה פחות? מספיק כדי שכל פעם שהכושר עלה קצת, נדרשתי לשבוע מנוחה בגלל נקע. נעליים נהדרות עם סוליה עבה אימצו די מהר את הסופינציה שלי, וכל צעד בהן, במיוחד בשטח, היה פרה-דיספוזיציה לנקע. כבר בתחילת הרומן עם ה VFF לא היו נקעים, מקסימום עיקומים קטנים, כאלו שההתאוששות אחריהם מסתכמת בכמה צעדים בהליכה. בזכרות תחושת הקרקע הטובה שהן מאפשרות הסיכון לסיבוב הקרסול קטן משמעותית. בזכות הסוליה הדקה כשהקרסול כבר הסתובב, המתיחה היתה מינורית. בקיצור – ההתאהבות היתה מוצדקת.
עברו עלינו כמה חודשים של אהבה והנאה גדולה, שבמהלכם מרחקי הריצה שלי הלכו וגדלו, ובאמצע הן גם עזרו לי לחזור לחיים (פירוט בהמשך) ואז הגיע החורף הכי קשה שנמדד כאן אי פעם. נאלצתי לבחור בין הגנה מקפיאון לבין הנעל האהובה, וחזרתי לנעלי הישנות, אלו עם הפרה-דיספוזיציה לנקע. אחרי חודשים של ריצה ב VFF הקרסוליים התחזקו כך ששרדתי ריצות במפלצות עבות הסוליה בלי לנקוע את הקרסול.
הביקילה היתה הנעל המועדפת, לא רק לריצה, אלא גם ליום יום. בגלל אופי ההליכה שלי והיעדר הריפוד הטבעי היו כמה נקודות שבהן הסוליה נשחקה כך שכל צעד הרגיש כמו דריכה על מסמרים. אהבה טובה לא מחליפים כל כך מהר, אז הזמנתי עוד זוג, זהה.
בזכות ה VFF קרו כמה דברים משמחים בכל הקשור להנעלה:
כף הרגל שלי קטנה במידה וחצי, מ42.5 ל41. לאשה זה ההבדל בין “אין סיכוי למצוא נעליים” לבין “יש לך מזל, נשאר זוג אחד במידה שלך”. מצד שני – אם פעם הסתדרתי עם עקב של שני סנטימטר, עכשיו דרופ של ארבע מילימטר מרגיש כמו פרוטזה. זה לא אובדן כזה גדול בהתחשב בגובה שלי, אבל כן מצמצם את אפשרויות ההנעלה שלי, במיוחד במחלקת נעלי הנשים הסו קולד אלגנטיות.
וגם – רצתי מספיק כדי להרשות לעצמי ארסנל גדול דיו של נעלי ריצה כדי לפצות על עשור וחצי של אכזבות בחנויות נעליים. לא פעם התאכזבתי, וגם גיליתי ונעלתי כמה נעלים נהדרות, אבל את רוב המקום בלב עדיין תפסו ה VFF.
פעם שניה
למרות האידיליה, נסיבות החיים שוב הרחיקו בין הריצה לביני. ודווקא כשהתחלתי לחזור לרוץ, שוב החיים והנסיבות הרסו את התכניות. במשך שבעה שבועות ביליתי מדי יום שעות רבות בנעליים שמאוד מתאימות לסביבת העבודה שבה הייתי, אבל גרועות (לפחות לי) מכל בחינה אחרת. אפילו הליכה כאבה לי בסוף התקופה הזו. נדרשו לי כמה חודשים של התאוששות לפני שיכולתי שוב לרוץ. שנה אחר כך חזרתי לאותה סביבת עבודה, נחושה לא להפקיר את רגלי שוב. חיפשתי בנרות נעל מינימליסטית, אבל מוגנת בפני מים. מצאתי VFF Bikila Evo Waterproof. ימים ארוכים בהן בלי גרביים אמנם עלו לי בכמה שפשופונים ויבלות קטנות בבהונות. מצד שני, לא רק שהרגליים לא נפגעו מהנעילה הממושכת שלהן, אלא גם שיכולת הריצה מאוד השתפרה בזמן הזה, למרות שלא הרביתי באימונים.
האהבה, האמונה, והמיסיונריות בכל מה שקשור ל VFF הגיעו לשיא.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
חזרה לחיים
איפשהו בפרק הראשון של הרומן שלי עם ה VFF עברתי פגיעת ראש קשה. בבדיקה הראשונה אחרי שחזרתי להכרה נעלתי את הנעליים הראשונות שהביאו לי מהבית – כפכפים, והפיזיותרפיסטית אבחנה בעיות יציבה. מיהרתי להתקשר הביתה, ולבקש שיביאו לי את אהובותי. מרגע שנעלתי אותן היציבה השתפרה פלאים. אחרי כמה שבועות, כשהתחזקתי מספיק לצאת לסיבוב קצר בהר בגפי, לא העליתי על דעתי לנעול שום נעל אחרת, וטוב שכך. אני באמת מאמינה שהגירוי שהן אפשרו במפגש עם הקרקע תרם רבות לתהליך השיקום שלי.
עברתי ליחף באמצע ה Mud Day: מיה בן צבי במרכז צוות RUNPANEL
נשאר ידידות?
כמעט 5 שנים, וארבע זוגות נעליים עברו מאז שהכנסתי שהשחלתי את בהונותי לראשונה לכיסים הנפרדים של ה VFF. לאחרונה שמתי לב שלמרות כל מעלותיהן, הן לא לגמרי מושלמות, לפחות לא עבורי. הזרת לא יושבת כל כך טוב בכיס שלה, התנועה של הבהונות קצת מוגבלת….
לפני הMUD DAY היתה לי התלבטות קשה איזו נעל הכי פחות תפריע לי כשהיא תהייה רטובה ומלאה בבוץ. הביקילה נבחרה, ואני עדיין מאמינה שבצדק. התחלתי את האירוע בריצה איטית וקשה, שנראתה הגיונית מאוד בהתחשב בכושר הירוד שלי. במכשולי הזחילה הראשונים הזרת ברחה מהכיס. אחרי מכשול הבוץ הגדול יתרון המשקל של ה VFF נעלם כליל. ברגע של ספונטניות החלטתי לוותר עליהן להמשך המסלול (ומסרתי אותן לאמא שלי שבאה לצפות ולעודד), ולעבור ליחפנות. מאותו רגע ואילך קטעי הריצה נעשו הרבה יותר קלים ומהירים.
עד היום רצתי יחפה בעיקר בשני מצבים – כשהתחשק לי לרוץ ולא היו לי נעליים מתאימות בסביבה, או כשהייתי יחפה ממילא והתחשק לי להעלות קצב, כנראה שמעכשיו הריצה היחפה תהיה ברירת המחדל, לפחות עד שאמצא נעל שלא תגביל אותי.
ואהובותי משכבר הימים? שלא לומר האקסיות המיתולוגיות… מקווה שנישאר ידידות. אני זוכרת להן חסד גדול, וגם אמשיך לנעול אותן לפעמים, אבל אנחנו כבר לא BFF. הגיע הזמן לחפש אהבה חדשה.
מאת: מיה בן צבי
צילום: גיא חלמיש
מיה – רצה רק בשטחים פתוחים, עדיף משופעים, לוא דווקא על שבילים או עם נעליים, כשיש רוחות מזרחיות בורחת לים. אמא, כותבת ולפעמים גם מציירת. נטורופטית, מטפלת בטווינה, מנחת מדיטציה, ויועצת לקולינריה בריאה. מתאימה לכל מטופל תכנית אישית. לאתר: http://mbenzvi.co.il/. ליצירת קשר: 052-8418416
—————
וגם: מנוי (חינם) למגזין הריצה RUNPANEL פה: https://goo.gl/Auzkl9
ומנוי (חינם) למגזין האופניים BIKEPANEL פה: https://goo.gl/4tGh4F