היום השלישי, הקילומטר ה 82 למסע. עלינו מחופי שדות ים, דרך הדיונות הטובעניות, לכיוון תחנת הכוח “אורות רבין”. אנו יושבים, יחפים ונטולי חולצות, על ספסל מוצל הצמוד לתחנת הדלק. אשרף, המתדלק, מגיע להפסקת סיגריה ומתעניין בנו. כשסיפרתי לו שאנו רצים לאורך החוף, אמר מייד: “אני מפחד ממים, לא מתקרב אף פעם לים”. “…חבל…” השבתי לו, “…הנופים כל כך יפים”.
מאת: דב טיבי
אשרף ענה בלי היסוס ובמלוא הרצינות: “…אני, רק בשבוע שעבר הייתי בגרמניה…” והמשיך: “פעם בשבוע, שבועיים אני יוצא עם אשתי, אנו מתיישבים במקום כלשהו, אני מוציא סיגריה חומה או ירוקה ואחרי שאכטה או שתיים אני נמצא בגרמניה ולפעמים אני בוחר גם מקומות אחרים… אתה יודע בכמה מקומות בעולם אני מטייל ב 50 שקל?”
חייכנו למשמע התזה הפילוסופית המעניינת והמשכנו ללגום בנחת את הקולה הקרה, צוברים כוחות להמשך… אבל הכל התחיל מספר חודשים קודם לכן.
הקונספט
כחובב ריצות ארוכות, מרחבי טבע ופרויקטים ייחודיים מתגבש בקרבי רעיון אותו אני משתף עם צחי, חברי לעבודה שמייד מאמצו. הרעיון פשוט: מסע ריצה לאורך חופי ישראל שיימשך מספר ימים ברצף. מסע ריצה ולא מרוץ או תחרות, הקצב אינו קריטי, הזמן אינו פקטור. מסע ריצה לא ככלי לגיוס תרומות, העלאת מודעות או מטרה נעלה אחרת, אלא, מסע ריצה רק בגלל אהבת הריצה והאתגר שבה.
במהרה מתגבשים הפרטים: חלון ההזדמנות האידיאלי הוא מה 8 ל 11 במאי וכולל את יום הזיכרון, יום העצמאות, יום שישי ויום שבת. ארבעה ימים רצופים של חופשה מהעבודה. הערכנו שבמשך ארבעה ימים נוכל לרוץ ממעבר הגבול בראש הנקרה ועד נמל יפו… מרחק של 140 ק”מ.
תכנון ולוגיסטיקה
מסלול ומקטעים: 4 ימים, פחות מ 40 ק”מ ליום. כל יום יחולק לקטעים של כ 10 ק”מ במקומות שיאפשרו מנוחה ומילוי מים.
ציוד: תרמיל ריצה, מים, ג’לים, כדורי מלח, קרם נגד שפשפת, ניידים, מטענים, חולצת מרוץ, דגל. שקיות שהושארו מראש במקומות השינה שכוללות בגדי החלפה, ג’לים, חטיפי אנרגיה, מוצרי היגיינה.
יום הזיכרון
היום הראשון- מראש הנקרה לקריית ים. 35 ק”מ.
מעבר גבול ראש הנקרה. אנו מצטלמים צילום ראשון ובסתר ליבי אני מדמיין את הצילום האחרון במסע, בעוד ארבעה ימים במגדל השעון ביפו. מסתבר שדמיון מודרך הוא כלי יעיל למדי ברגעים מאתגרים. אני מביט מגבוה על קו החוף מצוקי ראש הנקרה ועד לנהרייה הנמצאת באופק. קו החוף המתפתל, רווי המפרצים, המפרצונים, השוניות. לשונות החול והסלעים מהווה דוגמא מושלמת למושג המתמטי “מימד פרקטלי”. באופן תיאורטי וללא המגבלות של גודל הצעד ותדר הדגימה של ה GPS, ריצה לאורך קו החוף אמורה להיות באורך אינסופי, אך מסע הריצה הזה מעשי וממשי מאד.
כמה לחיצות על שעון הריצה ואנו יוצאים לדרך בריצה קלה, הקצב סביב 7 דקות לק”מ (קצב נמוך ביחס לקצב המרתון שלי שהוא סביב 6 פלוס לק”מ) הדופק נמוך, הרגליים קלות.
יום הזיכרון היום. לתחנה הראשונה, בית הקברות הצבאי של נהריה, אנו מגיעים לפני תחילת הטקס, ופוגשים בחלקה של חללי מלחמת השחרור, חבר לעבודה שדודו קבור כאן. לאחר הטקס ממשיכים לכיוון עכו העתיקה… הטיילת מרשימה, השוק ריק יחסית (רמאדאן).
מבחן תזונה ראשון: התלבטות מה כדאי לאכול כך שאפשר יהיה להמשיך לרוץ בלי אי נוחות מוגזמת. ויתרנו על חומוס “סעיד” והלכנו על מנת פלאפל במסעדה קטנה. משם עברנו לנוח נשענים על הקירות העבים, הקרים והמוצלים של אולמות האבירים.
בקטע האחרון של היום הראשון חוצים יחפים את נחל נעמן, עוברים (בכפוף לאישור מיוחד) בחוף הסגור של המפעל הביטחוני המפריד בין עכו לקריית ים וכבר מגיעים לחוף קריית ים. התלבטנו אם לרוץ בטיילת או על החוף, למזלנו בחרנו בחוף ופגשנו את ניצה (אשתי) שהחליטה להפתיע אותנו ולסיים ביחד איתנו את היום הראשון של הריצה.
את ערב יום העצמאות בילינו בביתה של אימי שדאגה לפנק אותנו בכל דרך אפשרית… ודי מהר נכנסנו למיטות המוצעות שוקעים בשינה עמוקה.
יום העצמאות
יום ריצה שני מטיילת בת גלים אל מעגן מיכאל. 37 ק”מ.
יקיצה טבעית ב 0630, שום דבר לא כואב, שום שריר לא תפוס. אני יודע שהיום הוא יום המבחן האמיתי, אתמול הרי היה הרבה יותר קל ממרתון (שכבר עשיתי לא פעם) אבל היום אתה סוחב איתך את המאמץ של אתמול.
יום העצמאות היום, ושני אנשים עם תרמילי ריצה ודגל ישראל עולים למטרונית לכיוון בת גלים. זו לא תחילתה של בדיחה אלא הדרך הפשוטה והמהירה לדלג על נמל חיפה ובסיס חיל הים. טיילת בת גלים, תל שקמונה, חוף דדו, המראות חולפים בסרט נע, הים גלי ומשובץ בעשרות גולשים.
הטיילת מתעוררת לחיים ורצים חולפים על פנינו בעיצומה של ריצת בוקר שגרתית. משפחות רבות מגיעות לחוף ומתמקמות כדי לצפות במפגנים האוויריים מעל הים. הפסקה ראשונה באנדרטה ע”ש זאביק אלון בין הים לקיבוץ החותרים, בניגוד מוחלט לחופי חיפה הסואנים, אנו מוצאים עצמנו בודדים ושלווים נהנים לנצל את קימורי האנדרטה למנוחה מתוקה.
בריצה לכיוון חוף עתלית אנו חווים את הקושי הראשון. בניגוד לדעה הרווחת, ריצה בצמוד לקו המים אינה מבטיחה תמיד חול קשה ונוח לדריכה. במקומות רבים (שבדיעבד הסתבר התפרסו על הרבה קילומטרים) החול אינו קשה, הרגל שוקעת והאנרגיה המוחזרת ממנו אפסית. המהירות יורדת והעיניים תרות (על בסיס שינויי גוון ומרקם) אחרי משטחים מבטיחים יותר. עוד הפסקה בנווה ים (קולה וצ’יפס) וכבר אנו נכנסים לשמורת הבונים וחוף דור… ממראות הנוף הימי היפים בארץ מה גם שהאביב עדיין אתנו.
את הקטע האחרון אנו רצים בשעות אחר הצהריים המאוחרות ומגיעים למשפחה במעגן מיכאל הממתינה לנו על החוף. אני עוצר את השעון ורק אז מרשה לעצמי לעלות לקלנועית שמביאה אותנו לבית המארחים.
המוזיקה של הריצה
יום שלישי ממעגן מיכאל ועד יקום. 40 ק”מ.
בניגוד להרבה רצים אחרים, לא אני ולא צחי, רצים עם אוזניות, רמקולים או אמצעי אחר. למרות שאנו רצים ב”קצב דיבור” אנו ממש לא טורחים לדבר, למעט במקרים בודדים בה האחד רואה ציפור נדירה (פלמינגו בבריכות עתלית) או פרח יפה במיוחד. לעיתים אנו רצים צמודים ולעיתים במרחק של עשרות מטרים זה מזה. כל אחד לעצמו, כל אחד למחשבותיו. אני יכול לבחור לעצמי האם להתמקד באוזן ימין ולשמוע את רחש הגלים המלווה אותנו ללא הפסקה כבר כמה ימים או באוזן שמאל החשופה יותר למוזיקה הבוקעת מהמאהלים של סוף השבוע הארוך… בדרך כלל זו תהיה מוזיקה מזרחית צוהלת או מוזיקת טראנס מונוטונית רווית בסים. אך רוב הזמן אני מאזין לשקט הפנימי, לנשימות ולמחשבות הקולחות ללא הכוונה.
וינגייט באופק
למרות התכנון המוקדם, השעון המתוחכם היודע לומר לך היכן אתה נמצא ומה המרחק עד סוף הקטע… ארובות חדרה הנראות באופק נדמות כאילו מיד אחרי העיקול בעוד רגע (ולא בעוד כשעתיים) נגיע אליהן. אבל האופק מתעתע וככל שאנו מתקרבים לארובות, הן מתרחקות מאיתנו… אי אפשר לוותר על “ריצת מכשירים”.
שביל ישראל מוביל אותנו לשמורת האירוסים ולשמורת פולג. הריצה בשמורה סוריאליסטית משהו, לרוץ בין דיונות חול בלב הטבע ומשני צידי השמורה רבי קומות לבנים שכאילו לא קשורים למקום. השביל חותר מזרחה מתרחק מהים, מימיני מכון וינגייט, ואני מצטלם עם המכון ברקע, לפני שנתיים למדתי שם בקורס מדריכי ריצות.
עוד מאמץ קל ואנו מסיימים 40 ק”מ בערב שבת בקיבוץ יקום, אצל משפחה מארחת, מלאכי שביל במלוא מובן המילה.
היום האחרון למסע הריצה
יום רביעי מקיבוץ יקום אל נמל יפו. 28 ק”מ.
לכאורה, היום הקל ביותר. אחרי מנוחה ארוכה, ארוחה עתירת קלוריות וטעם, שינה מצוינת והשכמה קלה ללא שום מחושים או אי נוחות מה כבר קל יותר מלרוץ 28 ק”מ המחולקים לשלושה קטעים. אבל, לפחות הקטע הראשון לא היה קל. זה היה קטע ארוך ב 3 ק”מ מהמתוכנן. מיקום ועד המרינה בהרצליה בחרנו גם להתפתל בדיונות של גן לאומי שרון ולא לרוץ בשביל הכורכר הנוח עד געש המקביל לכביש החוף… הרווחנו נופים, הרווחנו קשיים.
מחופי געש עד חופי הרצלייה הצפוניים, רצנו בשביל ישראל צמוד לקו החוף מתחת למצוקי “סכנה מפולת”, חול טובעני וסלעים רטובים היו מנת חלקנו נותנים לנו פייט לא פשוט בסיבוב האחרון. ואז סוף סוף עולים על קרקע מוצקה של טיילת הרצליה המתחברת לטיילת תל אביב. “…זהו…” אני אומר לצחי בחיוך “…המסע הסתיים”. כדי לעשות את החיים קלים יותר, אחי ואשתו מפתיעים אותנו במחצית הדרך מהרצלייה לתל אביב רכובים על אופניים. אחי מפציר בי לרכב במקומו ושהוא ירוץ לידי… אני,כמובן, מסרב בתוקף, הרי אם הייתי עושה זאת איך הייתי יכול לספר ולכתוב שרצתי 140 ק”מ מראש הנקרה ליפו?
תוכנית האימון האישי של RUNPANEL לריצה: 
רוצים לשפר בצורה דרמטית את המהירות שלכם? לקבל תמיכה מקצועית כדי לא לעשות טעויות? לחצו פה למידע על התוכנית האישית