אילן זיסר מעלה את הבעיה שכולם מכירים אבל בד”כ לא מוכנים להתמודד איתה ועם ההשלכות שלה: פחות כיבודים ופרסים. מה צריך לקרות כדי שהמשתתפים ישארו לטקסי הסיום בתחרויות ואלה לא יתישו את כולם?
מאת: אילן זיסר
לפני זמן מה יצא לי להגיע למרוץ. לא השתתפתי בריצה עצמה אלא רק משקיף מהצד. זה היה ארוע בשטח, ומאורגן היטב. המפיקים עשו עבודה מצוינת, המסלול היה מסומן כהלכה, תחנות השתיה היו עמוסות כל טוב והפריסה בסוף מפנקת. הרצים שהשתתפו באירוע נהנו ונראה שכולם יחזרו הביתה מרוצים.
חלק מהאנשים רצו גם להישאר לטקס הענקת הפרסים למנצחים. רוב אלו היו אנשים שהגיעו לפודיום בעצמם אבל היו גם כאלה שרצו לכבד את הארוע ואת מארגניו. וכאן התחילה בעיה. לא כזאת שהיא סוף העולם אך בכל זאת מבאסת. בעוד שהריצה עצמה הסתיימה בערך בשעה 8:30 בבוקר, מי שרצה להישאר לסוף הטקס נאלץ לחכות כמעט עוד שעתיים. הזמן הזה הורכב משעה של המתנה ביום הולך ומתחמם ומשעה של טקס ארוך. ארוך מאוד. ונשאלת השאלה, למה?
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
קיצור תולדות טקסי הפרסים
טקסי פרסים, כמו תחנות שתיה, מספרי חזה, פלטי גרמין, שער סיום ופוסטים אוויליים בפייסבוק הם חלק בלתי נפרד ממבנה של כל מירוץ. לא משנה אם מדובר באירוע קטן או גדול, ממוסחר או חתרני, כביש או שטח. בסוף תמיד יישלף הפודיום ויהיה טקס שבו יוענקו פרסים מסוימים למנצחים. זה הגיוני ונכון. כל המרוצים הם בסופו של דבר צאצאים של האולימפיאדות הקדומות ואף אחד מהם לא יוותר על טקס הענקת זר עלי הזית לאנשים הראויים לכך.
טקס הענקת הפרסים משמש לכמה דברים שונים. מטרתו העיקרית היא חלוקת העיטורים למנצחים. אבל, יש גם דברים אחרים. זהו טקס הסיום של הארוע, שאחריו אפשר להתחיל לפרק את הדברים וללכת הביתה. הוא מאפשר לאנשים לשאת דברים. לעיתים אלו מכובדים הנושאים דברים אל הציבור (משהו אופייני בעיקר לאירועים גדולים המאורגנים על ידי עיריות). מרוצים רבים הם לזכר אנשים והטקס מהווה הזדמנות לומר כמה מילים עליהם. הטקס אהוב גם על ספונסרים, זו הזדמנות מצויינת להזכיר את שמם כמה פעמים ולצלם את הפודיומים על רקע פסיפס הלוגואים שלהם.
כמעט תמיד, הטקס ייערך מיד בסיום הריצה. יוצאי הדופן מכלל זה הם שני המרתונים העירוניים הגדולים (בתל אביב וירושלים). אלו עורכים טקסים, מושקעים יחסית, מספר ימים מאוחר יותר. הטקס האופייני כולל בעיקר אנשים מיוזעים, קצת מלוכלכים מבוץ או אבק ומתים ללכת הביתה. נראה שכולם רק ירוויחו מטקס קצר והדוק אבל פעמים רבות אין זה כך. הסיבה העיקרית לכך היא הקטגוריות.
ביוון הקדומה ניתן פרס רק למנצח. עם התחדשות המשחקים האולימפיים, החלו להעניק מדליות לשלושת המקומות הראשונים. מעניין לציין שרק ב-1932 החלו להשתמש בפודיום (פיזי) בטקסי הניצחון. הקטגוריות נכנסו לסיפור עם הגיעם של מרוצי הכביש ההמוניים. היות ואין לאדם בגיל 54 כל סיכוי להתחרות עם האלופים הצעירים, הומצא הרעיון המבורך של קטגוריות גיל. כך יכול אדם בכל גיל, לשאוף לניצחון או לפחות למקום על הפודיום.
כל הפודיומים האלה צולמו בתחרות אחת!
יותר מדי פודיומים וקטגוריות
אין ממש סטנדרטים בתחום מספר קטגוריות הגיל. הן יכולות להיות מעטות מאוד. למשל: “כללי” ו-“מאסטרס” (שזה, בדרך כלל גילאי 40 ומעלה). הן יכולות גם להיות רבות. במרתונים הגדולים בארץ, יש נטיה לחלק לקטגוריות בנות חמש שנים. היות ואת מספר הקטגוריות צריך להכפיל בשתיים (גברים ונשים), יוצא שבחלק מהאירועים, מעניקים פרסים בכמעט 20 קטגוריות. ברוב האירועים הללו, יש מספר מקצים (מרתון, חצי מרתון ו-10 למשל). יוצא שבטקס יחיד מעניקים פרסים בעשרות רבות של קטגוריות. גם אם מזדרזים מאוד, קשה לעשות זאת בפחות מדקה לקטגוריה. התוצאה: טקס ארוך ומתיש.
ריבוי פודיומים וקטגוריות נובע מרצון של המארגנים לרצות את המשתתפים. רצים רבים אוהבים את הפודיום, גם אם הוא של קטגוריה. הם מתקוממים אם אין קטגוריה המאפשרת להם סיכוי סביר לסיים בין שלושת הראשונים. מפתיע כמה אנשים רוצים לעמוד על הפודיום גם אם זה בקטגוריה שיש בה חמישה אנשים ובתום טקס של שעה וחצי.
זה מיותר. פודיומים צריכים להיות עניין יוצא דופן שרק הטובים ביותר ראויים לו. הבעיה העיקרית עם ריבוי פודיומים וקטגוריות אינה אורך הטקס אלא רידוד ערך הניצחון. כאשר מעלים על הפודיום אנשים בקטגוריה שיש בה שלושה אנשים (או אפילו עשרה), זה אפילו לא מצחיק אלא מביך. אני יודע שיש אנשים שהפכו את ביתם למקדש קטן של גביעים אבל זה ספק אם הסיפוק שלהם מצדיק את הפיכת מושג הניצחון לבדיחה.
כמה פודיומים וקטגוריות צריך?
מה המספר הנכון של קטגוריות? אין לכך תשובה שתרצה את כולם אבל זו לא סיבה לא להציע קווים מנחים:
מרוצים קטנים, כאלה שיש בהם פחות ממאה משתתפים, צריכים לוותר על קטגוריות. כאשר מספר המשתתפים עולה על מאה, אפשר לחשוב על קטגוריית מאסטרס. בארה”ב מקובל לכלול שם רצים מעל גיל 40. אפשר גם לבחור גיל אחר: במרוץ הסמטה שנערך לאחרונה בחרו בגיל 50.
כאשר מתקרבים לאלף איש אפשר להתחיל לחשוב על קטגוריה נוספת וגם אז רצוי לא להתפרע. שלוש קטגוריות (“כללי”, “עד 60” ו-“מעל 60”) צריכות להספיק לכל המירוצים פרט לגדולים ביותר, אלו של אלפי המשתתפים. מעניין לציין שזו חלוקה המקפחת בעיקר את הקטגוריה האמצעית. באירוע ריצה אופייני בישראל, למעלה ממחצית הרצים הם בטווח הגילאים 40-60.
יש גם אפשרות נוספת. אפשר לחלק לקטגוריות אבל לא להתעסק בחלוקת תשורות. גביעי הפלסטיק המצ’וקמקים למדי תורמים בעיקר לזיהום כדור הארץ. אפשר לפרסם רשימת מנצחים בקטגוריות שונות ואפילו לשלוח לאנשים תעודה בדואר מבלי להציף את טקס הסיום בהמוני סבבי פודיום. נכון, זה יגרום לכמה אנשים להתרעם על כך שהכבוד נלקח מהם אבל לא נורא, הם יתרגלו לאחר זמן. עד כמה שידיעתי מגעת, זה המצב במרתונים די מכובדים בעולם. למשל זה של ניו יורק.
כל אחד מנצח
המוטו “כל אחד מנצח” (ופעמים רבות “כל אחת מנצחת”) הוא אחד המנועים של אירועי הריצה ההמוניים. אנשים מגיעים באלפיהם כי הם רוצים להרגיש כמנצחים. זה היופי של התחום ובלעדיו סביר להניח שלא היה נמצא במקומו הנוכחי. ריבוי הקטגוריות ואינפלציית הפודיומים מבטאת רצון לכמת את המוטו, לתת לרבים לו רק את ההרגשה שהם מנצחים אלא ממש עיטור על כך. זה לא מקדם אלא מרדד. כדי שניצחון, בקטגוריה או בכלל, יהיה בעל משמעות, הוא צריך להיות נדיר. בסופו של דבר, כולם יעריכו זאת.
מאת: אילן זיסר- רץ חובב, מתעניין באתלטיקה ואחראי על אתר מבט למרוץ: http://raceview.net/
