רצי הפוסטר – דקונסטרוקציה

שפיצים הוא מדור הדיעות הנוקבות שלנו. מדובר בפוסטים קצרים יותר בד”כ וביקורתיים. מותר לתמוך ורצוי לשתף. מותר לא להסכים – קוראינו מוזמנים כמובן להביע את דעתם בתגובות לפוסט!

אילן זיסר, מנתח את תופעת הריצה בראי המדיה החברתית

האינטרנט בכלל ופייסבוק בפרט, מאפשרים לכל אדם לפרסם את דעתו. בעבר, היית צריך להיות לפחות עיתונאי, אם לא סופר, כדי שאנשים יקראו את שיצא תחת קולמוסך. היום כל אדם, יכול להקליד מספר מילים, לפרסם, ולהתחיל לספור לייקים.

למצב הזה פנים רבות והשפעות על חיינו. במקור, דובר הרבה על התרומה לדמוקרטיה. יותר אנשים יביעו את דעתם, תהיה אפשרות להביע דעות חריגות וקשה יהיה יותר להסתיר עוולות ושחיתויות. אבל, למרבה הצער, הדברים אינם בדיוק כך. מה שקרה בפועל הוא שאותם דברים שנאמרו בעבר על ידי קומץ אנשים, נאמרים עתה על ידי מיליונים. זה לא תורם לנו מידע חדש אלא בעיקר מחריש את אוזנינו. בעבר, הכותבים היו אנשים שזה מקצועם. היום, כל אחד כותב, כולל כאלה שבקושי קוראים. התוצאה היא מתקפת עילגות. מרוב כוונה להיות מקוריים, אנשים מהגגים את עצמם לדעת וחושפים את שיטחיותם בפני העולם כולו.

בעולם הריצה/טריאתלון יש אנשים שנוהגים לפרסם את מחשבותיהם לאחר ארועים. אפשר לקרוא להם “רצי הפוסטר”. קריאת היצירות שלהם הללו היא עבורי כמו חיטוט בפצעים. משהו שהוא כואב קלות אבל מסב הנאה פרוורטית. עם השנים, ניסיתי להתמקצע. ניסיתי לראות מהן אבני הבניין של הפוסט פוסט ריצה. זה מה שיצא לי.

תמונה

הצילום הוא הכרח. הוא יראה את הכותב במהלך הריצה או לחלופין על הפודיום. במקרים קיצוניים יתכנו גיוונים (צילום מסך של השעון הוא אפשרות אך לא מאוד סבירה). פוסט בלי צילום זה כמו טלוויזיה בשחור לבן, תקווה לשלום באזורנו או ביבי בלי שרה: אפשרי אבל לא סביר.

ציטוט

ציטוטים מוסיפים חשיבות ומכובדות לנכתב. כך לפחות חושבים רבים מרצי הפוסטר. המשפט שמופיע בין מרכאות מובא לעיתים בשם אומרו ולעיתים בלי. כמעט תמיד קרוב לתחילת הטקסט.
טקסט אופייני: “Be the change you wish to see in the world”
(שימו לב לאנגלית, עוד טריק קטן להסמיך את המרק שהכותב מבשל לנו).

התוצאה

זמן הסיום המדוייק הוא מהותי. יחד איתו נדע גם את המיקום המדוייק: כללי וקטגוריה. לעיתים יש גם את התוספת: “עליה למקום ה-46 בין הישראליות בכל הזמנים” (להבדיל נאמר מהישראליות ב-60 השנה אחרונות).
טיפ: אפשר ניתן להבחין בין אתלטים “רציניים” לאלה שלא. הראשונים ידווחו על התוצאה הרישמית והאחרונים על הזמן האישי. לעיתים, נתון הזמן מועבר אלינו על ידי התמונה (ע”ע ‘תמונה’).

הדרמה

הכי כיף זה הדרמה. בלעדיה, יהיה רק תאור יבש של משהו שקרה. הדרמה, היא המקום שבו אנו אמורים להיסחף אל זרם הארועים ולחוות, ולו בקצת, את גודל השעה. המוטיב החביב כאן הוא “הייתי למטה, עכשיו אני למעלה”. רק לפני זמן לא ארוך הייתי על הקרשים ועכשיו העולם מונח לפני. מדי פעם יש גם כיוונים אחרים אבל אף אחד מהם לא מספק את הקתרזיס של העליה מבירא עמיקתא.

סימן הקריאה

סימני קריאה עבור כותב הפוסטים הם המונוסודיום גלוטמט של טבח נודלס. הם מאפשרים שדרוג טעמי המוצר ללא השקעה נוספת אשר כל טריוויה מלווה בו, היא כבר אינה קיימת. גם הנסיון להשתמש בשלושה סימני קריאה במקום אחד, לא משנה זאת.

לסימן הקריאה יש אח והוא שלוש הנקודות (…). אוהבים להשתמש בכלי הזה כדי לרמוז על כך שיש משהו בנוסף לנאמר. כך מבליטיםת. מוסיפים אותם והם תורמים להעצמת הנקודה. אם, אי פעם, היתה לסימן הזה משמעות, כיום כבר אין.  כ את העובדה שאין להם כלום נוסף.

השימוש בעברית חוסך לנו לפחות מפגע אחד. כותבים באנגלית יכולים לצעוק על ידי שימוש באותיות גדולות. החוסר של אלו בשפה המקומית, מציל אותנו מיצרן רעש נוסף.

התודות

רצי הפוסטר, בדרך כלל לקראת סוף הקטע, עוברים למקום אחר. אולי טקס האוסקר, אולי זה של הנובל  או נאום בר המצווה.  הם מודים לכל מי שהביאם עד הלום. הכל מתויג. מודים למאמן, לקרובי המשפחה, לחברים לקבוצה ומעל לכל, לספונסרים.
(כאן מבצבצת אחת הסיבות המרכזיות למכת הפוסטים המביכים. יש רצים רבים, חלקם חובבים, שיש להם ספונסרים. ההסכם כולל גם את החובה לפרסם את התודות הנרגשות הללו. יתכן, ועם הזמן, הספונסרים ילמדו שיש דרכים טובות יותר לפרסם את עצמם.)

התגובות

(מטעמי המחבר הושמטו סימני הקריאה)

“תותח”, “אלופה”, “כל הכבוד..”, “אין כמוך”, “מדהים”, “מהמם”, “בכל פעם שאני חושב שיותר גבוה לא תגיע, אתה מפתיע מחדש”, “מעורר השראה”, “אין עליך”,”נשמטה לי הלסת”,  “ללא מילים”, “טייס”, “אין עוד תופעות כאלה”
התגובות לא נכתבות בידי הרץ אבל הן מתודלקות על ידו. מטרת הפוסט היא להיות מלכודת לייקים ותגובות.

מוסר ההשכל

החיים כמשל. הכותב לומד משהו מכל הסיפור וחולק את התובנה איתנו. למרבה הצער, אנחנו מגלים שהתובנה המקורית הזו בדרך כלל קצת מוכרת לנו. “לפעמים, חלומות מתגשמים”, “קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים בסוף”, “החלק הכי חשוך של הלילה הוא בדיוק לפני זריחת החמה” וגם “הכי טוב שנשאר משהו להמשך”.

השואה

באביב האחרון נסעו רצים רבים לארועים באירופה. ופתאום, כל מרתון בוורשה מזכיר את השואה. כל חצי מרתון בברלין קשור לנאצים וכל מרוץ בוינה מאפשר לנו לא לשכוח שהיטלר היה אוסטרי. קשה היה למצוא ולו אחד שדיווח על הארוע שלו בלי להזכיר את שנות המלחמה ההיא.

השואה היא רק אחד ההקשרים ההיסטוריים שחביבים על אנשים אבל היא ללא ספק בראש המצעד. בסוף כל מרוץ שאתה רץ באירופה, יושב היטלר עם שפם.

התואר

אין אצל רצי הפוסטר שפה רזה. התארים נשפכים בכמויות ושמות התואר הן המקביל הטקסטואלי של סימני הקריאה: כלי להעשרת התבשיל. המרוץ היה “מדהים”. המאמן הוא “ענק”, התמונה “מטורפת”, הארגון “מופתי”, החברים “נפלאים”, הילדים “מתוקים”, הרוחות “לא ייאמנו”,  ארוע “מתוקתק”, אישתי “יקרה”, היום “בלתי נשכח” ויכולת הכתיבה בלתי מורגשת.

מאת: אילן זיסר