אף אחד לא באמת יודע מתי יפתחו שוב השמים ומתי יחזרו להתקיים מרוצים בגרסה הנורמלית שלהם, מה שנראה לנו היום כהיסטוריה רחוקה. תוך כדי הריצה האחרונה שלי חשבתי, אם וכאשר יפתחו שוב שערי שמיים – לאילו מרוצים אני אהיה חייבת לחזור?
התמלאתי געגועים רבים למירוצים הכי טובים, הכי כייפים ומאורגנים היטב שהשתתפתי בהם ברחבי העולם בשנים האחרונות. אם יש מרוצים לחזור אליהם לפני שסוף העולם מגיע – הם ברשימה הבאה, לפי סדר חשיבות כמובן:
מאת: דפנה שב פרחי
1. מרתון בוסטון
לא חווית מרתון עד שלא רצת במרתון בוסטון. זה מה שהרגשתי אחרי שסיימתי את מרתון בוסטון. זה מרתון ותיק, עם היסטוריה אדירה, אבל יש משהו בקהל ובאווירה שלא חוויתי באף מרתון אחר. נכון הוא קשה, וקשה גם להשיג כרטיס. ההגעה לבוסטון ארוכה ויקרה, אבל זו ההשקעה הכי טובה שעשיתי בשביל תחביב הריצה עד היום. המרתון מאורגן היטב ויש עידוד לכל אורך המסלול, למעט בקילומטרים הראשונים, כיוון שמדובר בפרבר מרוחק של בוסטון. עידוד, יהיה בלשון המעטה. בחיים לא צרחו עליי כל כך הרבה, בקטע טוב. לא בברלין, לא בירושלים. בטח לא בטבריה. רק בבוסטון.
2. מרוץ הלילה של ברלין “City Nacht”
להמליץ לאנשים לרוץ את מרתון ברלין יהיה נדוש מידי. מתקיימים בברלין לא מעט מרוצים נוספים, חלקם מבית היוצר של מארגני המרתון, ולכן הם לא נופלים לא בארגון ולא בחוויה. אם מרתון ברלין אומר לכם “שיא עולם במרתון”, אז מרוץ הלילה של ברלין הוא ה-מקום לרוץ מהר 10 ק”מ.
בימים כתיקונם טיסה לברלין היא לא יקרה ולא ארוכה, השהייה בעיר זולה יחסית גם כן, וכל החבילה הזו הופכת את המירוץ הזה לאחד ששווה לטוס אליו ולשלב עם סוף שבוע חוויתי. 10 ק”מ הכי מישוריים שתרוצו בחיים שלכם, בעיר מגניבה, ארגון גרמני. בונוס: ריצת הלילה של ברלין מתקיימת תמיד בסוף יולי. לא צריך להוסיף.
געגועים לברלין. צילום: דפנה פרחי
3. סדרת מירוצי הקיץ של פלאגסטאף (אריזונה)
סדרת מירוצי הקיץ של פלאגסטאף הוא רעיון גאוני של עיר יחסית קטנה, אבל עם אחוז מאד גבוה של רצים. לא השתתפתי בכל ששת מירוצי הסדרה, אבל מתוך אלו שכן השתתפתי אני חייבת לציין את “ריצת התפילה להר הקדוש“- ריצת שטח נפלאה של 5 או 10 ק”מ הכוללת עלייה תלולה בתחילתה (הטיפוס להר הקדוש) ובסיום חזרה באותה ירידה.
לא נתקלתי באף מרוץ כזה, אף פעם. המירוץ מאורגן בשיתוף עם קהילת ה Native Americans והוא כולל טקס קצר בתחילת הריצה על ידי אחד/אחת מוותיקי הקהילה. אם נפשט את הרעיון אז האינדיאנים מאמינים שבריצה יש חיבור בין בריאות פיזית, רוחנית, רגשית וחברתית, וביננו (בלי ציניות) מי מאיתנו לא חווה את כל אלו בריצות שלו? מי שרוצה להרחיב בנושא יגלה בחיפוש פשוט בגוגל שהריצה אצל האינדיאנים היא לא עניין קטן. מה שכיף בסדרת המירוצים הזו ובריצה להר הקדוש, שזה הזכיר לי את המירוצים של פעם, כשעוד השתתפו רק 200 רצים בכל מירוץ. השילוב בין מירוץ כמעט אינטימי לריצה על אחת מהפסגות הנמוכות של “סן פרנסיסקו פיקס”, ארגון שכונתי אבל מתוקתק, יוצר מירוץ בלתי נשכח. מזכיר מאוד את הרעיונות ברב המכר “נולדנו לרוץ”. לא יודעת מתי ולמה תגיעו לפלאגסטאף, תשתדלו שזה יהיה בקיץ.
4. מרוץ זוגות, קלטרן, איטליה
למירוץ הזוגות בקלטרן נקלעתי בזמן ששהינו באזור במחנה אימונים של שבוע. קלטרן נמצאת בצפון איטליה באזור שנקרא “דרום טירול”. מכירים את התפוחים בסופר עם המדבקה של Sudtirol? אז שם.
אנחנו הגענו בנסיעה ברכב מברלין, ושוב אני לוקחת אתכם למרוץ שכונתי, אבל הפעם בין כרמים ושדות והרבה תפוחים. מרוץ הזוגות למרחק 7 ק”מ הוא מרוץ מאתגר שעובר בין כפרים ציוריים כמו שרק איטליה יכולה לספק. יש גם עלייה לא פשוטה לסיום, אבל כל הכיף והאתגר במרוץ הזה שהזמן הכללי המשותף לכל זוג רצים, יהיה הקצר ביותר. אני ובת זוגתי למירוץ, הפסדנו בשנייה אחת בלבד וכך נותרנו מחוץ לפודיום במקום הרביעי והפסדנו שלושה ארגזים עמוסים בתוצרת מקומית (לכל אחת) שהוענקו כפרס. אוף, זה היה כואב.
פלאגסטף ואיטליה… צילום: דין ודפנה פרחי
5. מרוץ Stienitzsee-open , גרמניה
זהו אחד המרוצים המשוגעים שהשתתפתי בהם. אין על המרוץ הרבה מידע, האתר בגרמנית בלבד, ושוב, הגעתי למרוץ הזה לגמרי במקרה, בזכות חבריי הגרמנים מהתקופה שבה חי (בעלי) ואני גרנו בעיר. המרוץ מתקיים מידי שנה בחודש ספטמבר, בעיירה ואגם שנמצאים כארבעים קילומטרים מחוץ לברלין. המרוץ מתקיים במקביל לפסטיבל אמנות סביבתית, כך שלאורך המסלול תיפגשו פסלי נוף יפים ומשונים. אני לא מכירה את האנשים שמאחורי המרוץ אבל הם גרמו לי לצחוק כמה פעמים לאורך המסלול וגם לקלל לא מעט. למשל, כל המקצים הוזנקו ביריית תותח, אין לי מושג למה אקדח לא הספיק, אבל זה היה חזק ולקח לי כמה דקות להירגע.
התותח שהזניק וריצה ליד גינות התושבים. צילום: דפנה פרחי
המסלול היה יפה ומאתגר, הוא עבר ממש בגינות של בתי העיירה וחלק מהתושבים גם ישבו על כסאות נוח וצפו ברצים. היו כמה עליות וירידות מאתגרות ומפחידות. בתחתית אחת הירידות דאגו להציב צלם במיוחד כדי שיתפוס את הפרצופים המעוותים של הרצים בסוף הירידה. אני זוכרת שהופתעתי מהירידה הזו מאד כי נאלצתי ממש לקפוץ למטה. בהמשך המסלול היתה גם ריצה על גשר צר שמשני צדדיו מים, ובריצה בתוך מעבה היער היתה עמדת די.ג’יי שהשמיעה קולות דהירה של סוסים. אני רצתי 12 ק”מ, אך קיים מקצה חצי מרתון ועוד מקצי הליכה ושליחים.