אילו הייתי אשת השיווק של הישראמן — תחרות הטריאתלון השנתית למרחק ארוך (3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ רכיבה וריצת מרתון) וחצי ארוך (1.9 ק"מ שחייה, 90 ק"מ רכיבה וחצי מרתון) — הייתי ממירה את סיסמת התחרות החדשה והמצ'ואיסטית "are you tough enough?" בסיסמה המדויקת יותר, "expect the unexpected". זאת, מאחר שאין צפויה כתחרות הישראמן – צפוי שיהיה בלתי צפוי.
מאת: דנה צימרמן
בשנים האחרונות, ולבטח מאז הסערה הגדולה של 2009, התחרות הזאת מתרחשת כל שנה בתנאים קיצוניים בצורה שונה, אבל התוצאה הסופית היא מירוץ קשה בצורה יוצאת דופן, ושלושה-ארבעה ימים של צליעה עקב שרירים תפוסים פוסט-פאקטום. זאת, בעיקר בעקבות מסלול הרכיבה הקשה וההררי על כביש 12 סחוף-הרוחות, הכולל טיפוס מצטבר של 1895 מטר למקצה החצי-איש ברזל, וכמעט 3200 מטר במקצה המלא, שאחריו מגיעה ריצה קשה בירידה תלולה ממחסום נטפים ועד לעיר. זה אולי נשמע קל, לרוץ בירידה, אבל הדבר מעמיס מאוד על המפרקים והשרירים — הרבה יותר מאשר ריצה במישור, או אפילו בעלייה. השילוב בין כל האלמנטים, בצירוף מזג האוויר ההפכפך, הופך את הישראמן לאחת מתחרויות הטריאתלון הארוכות הקשות בעולם. אגב, מנצח התחרות השנה, בוגר יותר ממאה תחרויות איירונמן, חיזק את הטענה ונתן לה משנה תוקף, כאשר ציין שהישראמן היה המרוץ הקשה ביותר שחווה.
אחרי השנה שעברה, אז התקיים הישראמן ביום הקר ביותר שנרשם באילת זה עשרות בשנים, השנה היתה זו מערכת הגשם החריגה, שהביאה עימה רוח דרומית עזה (במקום הצפוניות שאנחנו מכירים ומורגלים בהם), ים סוער (בניגוד ל"בריכה" ששוררת באילת בימים כתיקונם) וכאמור גשם. ביום שלפני, כולם חששו רק מהאפשרות שגם הפעם יהיה קור כלבים, וכך בעודנו נערכים לתנאים שהכרנו כבר – באה אלת מזג האוויר, וחבטה בנו עם אלת בייסבול בפרצוף.
התנאים הקשים השנה השפיעו על התוצאות הרבה יותר מהאופן שהשפיעו התנאים בשנה שעברה. בשנה שעברה, נאלצו רבים לפרוש בגלל היפותרמיה. השנה לא נרשם מספר חריג של פורשים, אבל בתוצאות ניכרה השפעת מזג האוויר, בזמנים איטיים-יחסית שקבעו רוב המשתתפים, ממנצחי המקצים ועד לאחרוני המסיימים. את מקצה החצי ישראמן ניצחו ליאור זך מאור מקבוצת זון 3 (שסיים אשתקד את המקצה המלא במקום השני) ונינה פקרמן. במקצה המלא, איש הברזל הצ'כי פטר וברושק סיים ראשון, כשהוא מקדים את ברט קנדל ההולנדי שסיים שני, ואת אלוף ישראמן אשתקד, תום מרמרלי שהגיע שלישי. בנשים היה שוב חילוף בפסגה: דורה הלר, שניצחה בתחרות ב-2011, סיימה ראשונה כשהיא עוקפת את אירנה מאזין, מנצחת התחרות אשתקד, שהספיקה תוך שנה להתחרות בארבע תחרויות איש ברזל קשות במיוחד: פעמיים ישראמן, איירונמן אוסטריה שהתקיים בתנאי חמסין קיצוניים, ואיירונמן הוואי היוקרתי. במקום השלישי בנשים במקצה זה סיימה קרן מרץ. לצד המקצים האישיים התקיימו גם מקצי שליחים (שלשות) לכל אחד מהמרחקים, ובאילו השתתפו גם לא מעט רוכבי עלית, כגון אילן קולטון, רועי גולדשטיין, עמוס וולף, דוד רזניק, ורבים אחרים.
מיתר הלר בן ה-21, בנה של דורה הלר, התחרה השנה בישראמן בפעם הראשונה – וסיים במקום 11 הכללי, ומקום ראשון בקבוצת הגיל שלו, 20-24, אחרי ספרינט פיניש צמוד מאוד עם אוהד סיני, שהסתיים כששניהם קרסו על השטיח אחרי חציית הקו. "זה היה החצי איש ברזל הראשון שלי, וחוויה מדהימה", הוא מספר. "הגעתי לתחרות מאוד מוכן, ולדעתי זה בזכות הקבוצה שלי, זון 3, שהכינה אותי לכל תסריט. למרות שזה היה החצי הראשון שלי, הכל נראה היה לי מוכר. גם הטיפים של אמא – אותם טיפים שהיא הנחילה לי מאז שהתחלתי להתחרות – סייעו לי: להתאפק, לא להתפרע, לתת כבוד למרחק, וגם להתגמש עם התוכניות. היא לימדה אותי להקשיב לגוף – וזה עזר".
מאיר קידר בן ה-46 מהוד השרון עשה במסגרת הישראמן איש ברזל ראשון. קידר, למוד הכפור הנורא של 2012, מסכים שהשנה התנאים על המסלול היו קשים יותר. "שתי התחרויות היו קשות; בשנה שעברה זו היתה ההתמודדות עם הקור ששיתק את הגוף, השנה היו הרוחות. הגוף אמנם תפקד בסדר, אבל הרכיבה היתה מאוד קשה. במקצה המלא קיבלנו את רוח הפנים במנה כפולה ומחוזקת, כי בסיבוב השני המשכנו עוד דרומה, עד עובדה. הרכיבה היתה מאוד ארוכה, ארכה לי שמונה וחצי שעות שזה ממש לא טריביאלי, אבל אם אסתכל מהזווית שלי, הגעתי לאילת הרבה יותר מוכן. בשנה שעברה זו היתה תחרות ראשונה, עוד לא הבנתי מה זה מרחק ארוך. השנה, גם אחרי שעברתי את המסלול וגם לאור הטראומה של מזג האוויר, לא לקחתי סיכונים. נערכתי, קראתי המון, ויישמתי את זה. בסוף את המרתון הצלחתי לרוץ עם חיוך, וכולם היו המומים. זה מהתנהלות מאוד מחושבת לאורך היום, מבחינת הקצבים, התזונה ומזג האוויר. היה לי ברור שבתחרות הזאת אין פשרות, וחששתי שאם אתנהל לא נכון אאלץ ללכת את כל המרתון. בסופו של דבר מאוד נהניתי, למרות שהיתה תחרות קשה".
מעבר לקשיים האובייקטיביים והבלתי ניתנים לשליטה, בתחרות השנה היו גם כמה בעיות ארגון שללא ספק היו ניתנות למניעה. ראשית, מסלול השחייה. המארגנים קימצו במצופים, ומעט המצופים שכן הוצבו היו קטנים מדי (בטח לנוכח תנאי הים הגלי) ובלתי-נראים מדי, בעיקר לאור הזינוק המוקדם בשעות חשוכות. באופן פרדוכסלי, הדבר פגע בעיקר בשחיינים המהירים יחסית, שלא הבינו לאן עליהם לשחות. לכך נוספו העדר סירות ליווי או קיאקים עם שופטים על המסלול (רבים מצאו את עצמם שוחים אחרי סירת המנוע שעליה ישבו צלמי התחרות), שהיו יכולים לכוון את המשתתפים – או, חשוב יותר, למנוע מרבים שטעו במסלול לקצר במקום לחזור על עקבותיהם ולתקן את הטעות. "מסלול השחייה היה שכונה", מסכם מיתר הלר, ואילו מאיר קידר מוסיף "זה היה ברדק, אנשים חתכו וחזרו לחוף בלי כל ביקורת. ניתן היה בקלות למנוע את הבעיה הזאת".
במסלול האופניים נרשמו גם גילויים של חוסר-ספורטיביות מצד חלק מהמשתתפים, שבמקטע מדרום-לצפון, נגד הרוח העזה, בחרו לרכוב בדרפטינג במקום להתמודד לבדם עם איתני הטבע. גם כאן, ריבוי שופטים על המסלול היה מועיל – אם כי קשה שלא לתהות מדוע בתחרות שכל מהותה היא התגברות על מכשולים פיזיים וחיצוניים ישנם מקרים של רמאות מצד המשתתפים.
על כל פנים, כדאי שמארגני התחרות — חברת אירועי הספורט שוונג, שרכשה את מותג הישראמן ממייסדו ומארגנו עד 2011, יוסי מלמן — יתנו מענה לנקודות אלה, במיוחד לאור המאמצים שלהם לכלול את הישראמן בסבב התחרויות למרחק הארוך של מותג איירונמן או צ'אלנג'. כדאי גם שתהיה הכוונה טובה יותר על מסלול הריצה. אחד המתחרים הזרים, מרק פשביצין, נפסל לאחר שטעה במסלול הריצה.
ואיך היה לי, אתם שואלים?
ובכן, זו היתה השנה השלישית שלי בישראמן, ולמרות הניסיון והשיפור ביכולת, זו היתה בעבורי התחרות הקשה ביותר עם התוצאה החלשה ביותר, שהובילה אותי לקבוע באופן נחרץ שהשנה היא השנה האחרונה ואני לא נרשמת יותר. חדי עין ציינו שגם אשתקד יצאתי באותן הצהרות, וסירבו לקחת אותן ברצינות. אבל יש לי תחושה שהפעם אני אעמוד בדיבורי. ובכל אופן, כמה תובנות שאליהן הגעתי באותו יום מר ונמהר:
- אם יש אוויר בגלגלים בבוקר התחרות, אין סיבה בכל זאת למלא אוויר. בטח אם המשאבה שנמצאת בהישג יד היא לא שלי, הוונטיל לא ננעץ בה בהצלחה אלא רק משחרר אוויר, ואחר כך גם נשבר בתוך הפייה ומאלץ אותי להחליף פנצ'ר פחות משעה לזינוק כשאני עדיין לא לבושה בחליפת השחייה. וכאן המקום להודות לנעמי, שלומי והאלמוני שסייעו לי, ולהתנצל שוב עמוקות בפני טלי שהייתי בלחץ ולא יכולתי לעזור לה גם למרות שהיא היתה במצב דומה. ועדיין, כמובן שעדיף פנצ'ר לפני הזינוק מאשר פנצ'ר אחרי הזינוק.
- אם כמעט מאחרים את הזינוק, עדיף ששעון הגרמין יהיה דלוק ומוכן על מצב מולטי-ספורט ולא לגלות שלוש דקות לפני הזינוק שהשעון כבוי, לשחות לנקודת הזינוק בים עם יד אחת מורמת מעלה באוויר (מגששת אחרי לוויינים) ולנסות בחושך תוך כדי התאמת המשקפת להיזכר איפה מסתתר המולטי ספורט (תשובה: לא, טמבלית, זה לא תחת settings, זה תחת training).
- אם כבר מזנקים טוב ושוחים יפה, כדאי גם לראות מצופים (טוב, זה באמת לא אשמתי), אחרת שוחים שלושה קילומטר (X ק"מ לפי המסלול, ואז כשרואים את המצוף היחיד המסכן בצלע השלישית ומגלים ששחיתי לגמרי לא בכיוון, עושים פרסה וחוזרים ומקיפים אותו). עם זאת, אם כבר שוחים 3 קילומטר, עדיף שזו תהיה השחייה המהירה אי פעם.
- אם אני רוכבת במסלול גבעתי ומצליחה לרכוב את העליות בקצב פחות-או-יותר זהה לירידות, עכשיו לא הזמן לעלוץ. זה לא שהפכתי בן ליל לכריס פרום, אלא זה כנראה בגלל שיש רוח גב מטרופה, שאו-טו-טו תהפוך לרוח פנים מזוויעה. שיהיה לי בהצלחה.
- אם בחצי איש ברזל הראשון שלי, כשהייתי צעירה ופוחזת, הייתי מספיק חכמה לא לרוץ בנעלי התחרות שלי כי הן לא מחזיקות מספיק את הרגל ולא נועדו לריצה בירידה (אלא אם המטרה היא לגדל שלפוחיות-ענק על כל כף הרגל) – אין שום סיבה לרוץ בהן בתחרות חצי איש הברזל השישית שלי, ולחרב במה ידי (ורגלי) גם את הריצה, אחרי שהרכיבה והשחייה כבר התחרבנו.
כתבה: דנה צימרמן
צילמו: "צלם אותי" -zalemoti.com, גל סלבדור אלון, כספיסייקלינג
דנה- אשת תקשורת ואקטיביסטית, רצה מאז 1997, טריאתלטית מאז 2005. מאחוריה איירונמן (אוסטריה 2013), כעשר תחרויות חצי איש ברזל, עשרות חצאי מרתון, מרתון ומירוצים למרחקים שונים, ביבשה ובים.
