שנת 2017 היתה עלולה להיות שנת תפנית מבחינת מירוצי השטח בישראל לאחר ביטולם של כמה מירוצים וביניהם גם גדולים (כמו ‘סובב עמק’) אשר כמעט ולא הותירו הזדמנויות לריצות שטח ואולטרה. עם זאת, דווקא נראה ששנת 2017 עשויה להיות שנת תפנית עבור רצי השטח הישראלים עם ארגונם של כמה מירוצים חדשים ומגוונים באורכם, רמתם ותוואי שטחם. מירוץ הרי הגעש ברמת הגולן שנערך בסוף השבוע האחרון (ואורגן על ידי ‘מרתון ישראל’) הוא למעשה הסנונית הראשונה בקרב מירוצי השטח בישראל השנה – והוא לגמרי מביא עמו בשורה.
כתב: יוסי אוסטרוביאק
צילם: תומר פדר ויוסי אוסטרוביאק
מבסוטים עם דנה לפני הזינוק.
הרי געש בגולן – תוואי מעניין ויוצא דופן
במירוץ הוזנקו שני מקצים: הקצר למרחק של 15 ק”מ ובו שלוש פסגות, עם 400 מטרים של טיפוס ממרגלות הר בני רסן ועד לקיבוץ מרום גולן. הארוך ל-30 ק”מ ובו חמש פסגות עם 800 מטרים של טיפוס, מקיבוץ אורטל ועד לקיבוץ מרום גולן. כל אחד מהם היווה חוויה מאתגרת ונתן טעימה משלל האלמנטים של חבל הארץ המיוחד הזה – טיפוס, תוואי שטח טכני ונופים מרהיבים.
הרעיון הוא למעשה מירוץ אשר מתקיים על קו של תלים, עם ריצה בשבילים מישוריים בין הפסגות. השבילים המטפסים לפסגות עצמן משלבים קטעים טכניים. (סינגלים עם אבני בזלת לדוגמה), שהצריכו גם רמת ריכוז גבוהה יותר על מנת לחסוך מפגש לא נעים וקרוב עם הקרקע הבזלתית.
מבט מתל יוסיפון – הפסגה השניה במירוץ. הרצים המטפסים ובאופק קיבוץ אורטל ותל שיפון (הפסגה הראשונה במירוץ)
היערכות למירוץ – באים רגועים
התקשור של המירוץ למעשה החל בתחילת מרץ, מאוחר יחסית – ללא ספק לא עניין אידיאלי בהכנה למירוץ, בין אם הוא נבחר כמירוץ יעד או בין אם נבחר כריצת אימון או מירוץ הכנה. סביר להניח שהכפפה הורמה, לאחר שבוטל מירוץ אולטרה קצרין השנה והדיפלציה במירוצי השטח בארץ בכלל, אז כך שבאמת אפשר לברך על כך.
תכנון מראש עם החבר’ה לגבי הקצב המתוכנן דובר בWhatsApp במהלך השבוע. עדי ביבי, מרצי השטח החזקים בארץ (מקום 1 במקצה 133 ק”מ בסובב עמק 2016) מעדכן אותי שמתוכנן קצב רגוע או מה שנקרא בסלנג הפנימי (וכמובן הציני) “קל קל קל”: 5:30-5:45 לקילומטר, מודה שבאותו רגע זה היה נשמע לי הוגן… מכאן ואילך הציפייה היא לתוצאה של 2:45-2:50 שעות.
3:00 בבוקר, יציאה מהבית עם אורי שימרוני (חבר ואנציקלופדיית ריצה מהלכת, בעצם רצה ומטפסת והרבה), וכעבור שעתיים מגיעים לקיבוץ אורטל, שהוא נקודת הזינוק למקצה ה-30 ק”מ. מתחילים לפגוש פרצופים מוכרים ולא מעט חברים טובים. השאלה שעולה בכל שיחה בין שני רצים או יותר – “מה אתה מתכנן להיום?” והתשובה גם היא למעשה קבועה ורווחת “רגוע”. אפשר להבין את התשובה הזו מהחבר’ה מאחר וכל אחד מתאמן ומתכונן ליעד כלשהו (בארץ או בחו”ל) שנקבע עוד לפני שהיה ידוע על המירוץ הזה.
הזינוק – לא להשתולל
“שלוש, שתיים, אחת – צאו בהצלחה!” קורא הכרוז ומזניק כ-240 רצים למקצה ה-30 ק”מ. האדרנלין של הזינוק, כבכל מירוץ, הוא כמו איזה שד שיושב לך על הכתף ומעודד אותך ללחוץ כבר על ההתחלה גם כשאתה יודע שעוד קילומטרים רבים (ומטפסים) לפניך. בניגוד לסרטים, השד שאמור לשבת על הכתף השנייה ואמור לעזור לך להתנגד להיגררות הזו – לא תמיד בא לעזרתך. על כל זה, מתווספת ירידה (או לפחות מגמה כזו) ב-2.3 ק”מ הראשונים עד לטיפוס הראשון. אני מביט בשעון וברור לי שאני אצטער על זה, הקצב מאוד לא רגוע. אני רץ בקצב טמפו? זה עלול להפוך לכישלון קולוסלי כל הסיפור הזה. אבל רגע, אני מסתכל לצדדים ומגלה שכל החברה “הרגועים” מקיפים אותי, אז אם ככה – זה בסדר?? טוב נו, ננסה להסתגל.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
תלים שהם הרי געש כבויים – מתחילים לטפס
מה שמיוחד בריצות ובמירוצי שטח זה שלא ניתן להשוות מירוץ אחד לאחר, כי לכל שטח יש מאפיינים ייחודיים משלו. גם טיפוס של 800 מטרים על 30 ק”מ במירוץ אחד יכולים להיות שונים בתכלית בשטח אחר עם אותו יחס של מרחק/טיפוס. ההבדלים יכולים להיות ברמת הטכניות של השבילים או בפריסת הטיפוס על פני המסלול.
כולנו למדנו בשיעורי גיאוגרפיה שרמת הגולן היא רמה שטוחה ומאופיינת בקו של תלים (הרי געש כבויים) מהר רם בצפון ועד תל סאקי שבדרום הרמה. זאת אומרת שהטיפוסים על פי רוב הם קצרים (במרחק זה מזה) ויש בהם טיפוס מכובד לכל מקטע שכזה. בין לבין, בגלל האופי השטוח ניתן לנצל את השבילים עבור הגברת מהירות.
הפסגה הראשונה לטיפוס היתה תל שיפון (קילומטר אחד עם 100 מטרים של טיפוס). מזג האוויר היה נעים מאוד ואפילו העליה עוד לא הרגישה כל כך מחממת. אני משלב הליכה בסרפנטינות, שם השיפוע טיפה גדול יותר ומבין שהאסטרטגיה למירוץ שלי הולכת ומשתנה: יותר הליכות בעליות ויותר מהירות בירידות/מישור. מגיע לפסגת השיפון, בה מצויה גם תחנת המים הראשונה, שותה כוס מים נותן מבט חטוף מזרחה לכיוון השמש העולה ומבצע פרסה חזרה מטה.
ידיד המערכת – רומן ספיבק מוכיח שאולטרה זה לא בהכרח הליכה ואיטיות
לאחר הירידה מתל שיפון המגמה היא מזרחה, ואז גם התמונה כבר יותר מתבהרת. מנקודה זו ניתן לראות למעשה את יתר 25 הקילומטרים של המירוץ כאשר תל יוסיפון נמצא ממזרח, הר בני רסן (הטורבינות המפורסמות) ממזרח-צפון-מזרח ואביטל והבנטל מצפון. להבדיל מאזורים אחרים כבר בארץ בעונה הזו, הכל מסביב עדיין נראה ירוק וכל תצפית מאחת הפסגות הופכת להיות מרשימה ומרהיבה.
איזה קולנס… בשחור: אופיר קינדלר בא לקבל השראה מספיק זמן לפני הדזרט צ’אלנג’
השביל הנוח שמוביל ועולה לתל יוסיפון הוא בהחלט לא סימן לבאות. בסוף העליה שבה מטפסים כ-160 מטרים לתל יוסיפון, חיכתה תחנת מים נוספת ומיד לאחריה ירידה עם שביל מחורץ שכבר מרגיש פחות נוח ומצריך כבר הרבה יותר ריכוז.
רונן אלמרו מטפס את תל יוסיפון
החצי השני של המירוץ – תפנית בעלילה
באופן טבעי, בחציה השני של כל ריצה ארוכה אלמנט העייפות משחק בתפקיד השחקן הראשי. ליהוק לא פחות טוב למטרה ניתן לקבל מתוואי השטח, מזג האויר וגם מ…מוקשים! לא כאלו שמתפוצצים, אלא כאלו שהפרות הרבות בשטח מפזרות.
פאנליסט מציץ מאחור: אילן פריש וחברים
הטיפוס לכיוון הר בני רסן לא התאפיין בשיפוע גדול בהרבה מאשר שתי הפסגות הקודמות אך הקושי שהתווסף כאן, הוא זינוק מקצה ה-15 ק”מ ממש דקות ספורות לפני שהגעתי לחציית הכביש מתחת להר. אופי השביל הצר והטכני (סינגל) שהיה בקטע זה הקשה מאוד בתמרון בין הרצים. ידעתי מראש שהחצי השני צפוי להיות קשה יותר מהחצי הראשון בעיקר בהיבט אבני הבזלת.
בירידה מהר בני רסן השתלבנו על בסיס שביל הגולן בדרכנו למעבר כביש מערבית לעין זיוון ומשם תחילת מגמת טיפוס לכיוון הר אביטל. תחילה רצנו על בסיס סינגל טכני ובזלתי, בין עצים ואזורים מוצלים שהגיעו בדיוק בזמן, כי לפחות אני כבר הרגשתי שנעשה טיפה יותר חם. משם המשכנו לשביל רחב ונוח עם שיפוע חד כבר שנשק לכיוון ה-30% עד לתחנת המים בפסגת האביטל. בשלב זה (ובטח בשיפוע הזה) לא היה מה לדבר על ריצה בטיפוס… יש עוד 5 קילומטרים לסיום, יהיה עוד מספיק זמן לרוץ 🙂
כותב הכתבה – יוסי אוסטרוביאק נותן קצב בעלייה
הבנות בתחנת המים בקצה הטיפוס דואגות לעודד שנותרו עוד כ-4 קילומטרים עד לסיום ושנותרו רק ירידות. מזל שמספר הפסגות המתוכנן היה כמספר האצבעות בכף היד וכך למעשה יכולתי להיות בטוח שעוד מוקדם לחגוג וצפויה עוד פסגה אחת לכבוש. ירידה מהירה עד לחציית כביש והתחלת הטיפוס האחרון להר הבנטל. הטיפוס לבנטל התאפיין בשביל סינגל צר הרץ מדרום לצפון ובעל מפנה מזרחי שאפשר תצפית מרהיבה לכיוון קוניטרה הסורית. הנוף כנראה הצליח להפנט אותי עד כדי שמצאתי את עצמי מועד היישר על גללי פרה… הרגל, הגב, הכתף, הכל נמרח היטב. מדושן עונג הבטתי בשעון, רק עוד קילומטר לסיום. ירידה מהירה למשמע קולות העידוד ועד לקו הסיום. אז הביצוע בשורה התחתונה תאם את התכנית למעט העובדה שרגוע זה לא היה. זה היה מאתגר, קשה אבל מספק!
לסיכום
אז וואו! באמת שממש נהניתי – מירוץ חוויתי, מאתגר, מרהיב ביופיו ויוצא דופן במתווה שלו. סימוני דרך יוצאים מן הכלל ולא מאפשרים לרצים לאבד את דרכם. צמיחתם של מירוצי שטח בארץ היא עניין חיובי מאוד ומבורך בטח בחבלי ארץ שהמירוצים בהם לא נפוצים מידי. בתקווה לקביעת מסורת וקיומו גם בשנים הבאות!
כתב: יוסי אוסטרוביאק
צילם: תומר פדר
מנוי (חינם) למגזין הריצה RUNPANEL פה: https://goo.gl/Auzkl9
ומנוי (חינם) למגזין האופניים BIKEPANEL פה: https://goo.gl/4tGh4F