אם היו נותנים לכם שלושה ניחושים כדי לגלות מה משותף לשלושה צעירים מזיכרון יעקב, מלבד היותם אחים, סביר להניח שטריאתלון לא היה עולה ביניהם. יכול להיות ששחיה, רכיבה או ריצה היו נזרקים לאוויר, אך כאמור כל אחד מאלה היה נותן רק שליש מהתשובה. הכירו את שחר ורן שגיב – טריאתלטים, ורוכבי חסות של אופני BH בישראל שלא עוצרים רק בטריאתלון אלא גם מגוונים לרכיבת כביש ואפילו שטח.
מאת: אריק מון
הכתבה פורסמה במקור במגזין האופניים: BIKEPANEL
שחר ורן שגיב – עם אופני ה BH האהובים שלהם
הכירו את שחר, רן ותומר-האחים לבית שגיב
כבר בגיל 7 החל שחר, הבכור מבין השלושה, לעשות את צעדיו הראשונים בעולם ספורט הסיבולת כשהצטרף לתחרות דואתלון. כשרן ותומר הצעירים יותר הגיעו לגיל 7, הצטרפו גם הם, כל אחד בתורו, לתחרויות דואתלון ילדים-ריצת 300 מטר, רכיבת 3 קילומטר וריצת 300 מטר נוספת-ועשו בהן חייל.
עם הזמן, עבר שחר מתחרויות דואתלון לטריאתלון כשבמקביל עסק בענפי ספורט נוספים כמו ג’ודו, הוקי, גלישת גלים ורכיבת שטח עם קבוצת-CCC ורק בגיל חמש עשרה, כשהוצע לו לעבור לפנימייה בוינגייט, החליט לעזוב הכל ולהתמקד בטריאתלון.
רן שרצה להוכיח שגם הוא “שווה” משהו, הלך בעקבות אחיו הגדול, נכנס לתחום הטריאתלון כשהוא משאיר מאחור את ההוקי והטניס והצטרף לאחיו בפנימייה בוינגייט. תומר הוא היחיד במשפחה שעשה הסבה מלאה לכדורסל דוקא, אבל לא לפני שזכה במדלית זהב באליפות הארץ בטריאתלון בגיל 10. בינינו, נחמד מצידו לגוון את ארון הגביעים המשפחתי ואני די בטוח שמחכה לו עתיד מזהיר בתחומו אם רק יחפוץ בכך, אך מכיוון שזהו אינו מגזין כדורסל, נישאר לעת עתה עם שחר ורן.
אם כך, מה גרם לילדים צעירים כל כך לבחור בתחום כל כך תובעני ולא קונבנציונאלי כטריאתלון? הרי גם לפני עשור, רוב בני השבע היו כנראה מעדיפים לשחק בפלייסטיישן או לבעוט בכדור על פני תחרות משונה עם חוקים של שיעור ספורט.
כשלא רוכבים או רצים – בים שברקע שוחים
התפוחים לא נפלו רחוק מהעץ
הכל התחיל עם אצן מרתון בשם שם-טוב סבג שייצג את ישראל באולימפיאדת לוס אנג’לס ב-1984 ובעל שיא אישי של 2:18:23 במרתון (!). אחרי פרישה מספורט מקצועני התנסה סבג-שלימים שינה את שמו לשמי שגיב-בטריאתלון וראה כי טוב. שגיב, העביר את רוחו הספורטיבית ואהבתו הגדולה לטריאתלון לשלושת צאצאיו ויחד עם תמיכה מאמם האוהבת, סלל את הדרך לשחר, רן ותומר-דור העתיד של הספורט הישראלי.
ועוד איזה עתיד! שיגרת היום המפרכת של השניים שכללה אימון בוקר מוקדם לפני בית הספר, ארוחת צהריים ומנוחה לפני אימון ערב נוסף הניבה במהרה את פירותיה ובזכות האימונים המפרכים ההישגים לא בוששו להגיע.
לדברי שחר, זכיתו במקום הראשון בתחרות הספרינט טריאתלון (750 מטר שחיה-20 ק”מ אופניים-5 ק”מ ריצה) שנערכה באלאניה במסגרת גביע אירופה ב-2012, היתה פריצת הדרך המשמעותית הראשונה, לפחות כשמדובר ברמה בין לאומית. ב-2013 כבר העפיל לגמר גביע העולם בלונדון וסיים במקום ה-15 כשהוא מוכיח את יכולותיו המצוינות בקנה מידה עולמי.
רן שלא טמן ידו בצלחת, נחל הצלחות גדולות בעצמו כשנקודת הפריצה המשמעותית שלו היתה הזכיה במדלית ארד בסבב אליפות אירופה בהונגריה ב-2015. לאותה תחרות נחשבת הגיעו מתחרים ברמה גבוהה מאוד ורן הופתע לטובה מהתוצאה המצוינת ומגודל המעמד. באותה שנה היו לו גם לא מעט אכזבות כשנקלע להתרסקויות בפלאטון באליפות אירופה ובאליפות עולם, אך למרות הכל חזר בריא ושלם כשבאמתחתו שלוש מדליות מהסבב האירופאי.
הניצחונות המקומיים והבינלאומיים והדירוגים הגבוהים הרבים שהגיעו מאוחר יותר, הוכיחו לשני האחים שעבודה קשה אכן משתלמת ואפשר להעז ולהישיר מבט אל האופק והאתגר האולטימטיבי: אולימפידאת טוקיו 2020!
כששלחתי לשחר הודעה שאשמח לראיין אותו ואת רן הוא בדיוק היה בגרמניה יחד עם אחיו. קבענו להיפגש מיד עם חזרתם ארצה ולקבל הצצה לחייהם של התובעניים של שני הטריאתלטים.
אז מה בעצם עשיתם בגרמניה?
שחר: היינו במחנה אימונים. בשנה הבאה נתחרה ב-“Bundesliga” הגרמנית, ושנינו באותה קבוצה שנקראת “Rowe Triathlon Team”. נסענו כדי לחתום על חוזים, לקבל ציוד, ביגוד וכו’, אך בעיקר למטרות גיבוש כקבוצה. בטריאתלון ספרינט, בשונה מטריאתלון רגיל, האלמנט הקבוצתי חשוב מאוד. מכיוון שהניקוד הוא קבוצתי אין כל משמעות לספורטאי יחיד שיוצא להתקפה כמו למשל בטור דה-פראנס והקבוצה שמה דגש על עבודת צוות והבאת כל חבריה אל התוצאות הטובות ביותר. מובן שאם אחד מהם מגיע למקום ראשון הוא יקבל פרס כספי, שזה בונוס, אבל לא המטרה העיקרית. למחנה מגיעים טריאתלטים מכל המדינות וזו הזדמנות מצויינת להיכרויות והחלפת חוויות.
איך נראה סדר היום שלכם?
שחר: בדרך כלל יש לנו שלושה אימונים ביום. בוקר בין 6:30-9:00, צהריים סביב 11:00 וערב מ-16:00. האימונים משתנים ולא תמיד כוללים את שלושת הענפים, בנוסף יש אימוני חיזוק וחדר כושר.
יש איזה אימון מיוחד לפני תחרות?
שחר: כל אחד והדרך שלו. יומיים שלושה לפני תחרות יש לנו מן תורה קבועה שכוללת מדיטציות וחידודים ספציפיים שנועו ליידע את הגוף שהוא עומד בפני תחרות. בעצם נכנסים ל-“מוד”, מנטלית, פסיכולוגית ופיזית.
ומה לגבי תזונה?
שחר: בדרך כלל אנחנו לא כל כך חושבים על תזונה. אנחנו שורפים כל כך הרבה קלוריות ויכולים לאכול מה שבא לנו. למרות זאת, נעדיף לא לאכול ג’אנק לאו דוקא בגלל האספקט הבריאותי ויותר בגלל שמזון ירוד עשוי להשפיע לרעה על ההרגשה באימון הבא.
רן: אין סודות, אין שום דבר בארונות, אוכלים גם בריא וגם לא בריא לפעמים. קצת “הכל מהכל”. אוהבים גם להינות מהאוכל.
רן, אתה עדיין בצבא, איך זה בעצם מסתדר עם אימונים?
רן: אני משרת בבה”ד 8 שהוא בעצם בית ספר לכושר קרבי ונמצא בתוך וינגייט. זו גם הסיבה שמגיעים לשם המון ספורטאים ומדליסטים בהווה ולעתיד. אני חלק מענף “אורחות החיים” שמטרתו הקניית אורח חיים בריא לאנשי קבע. אני מאמן את קבוצת השחייה ותורם מהידע ומהניסיון שלי. בקבוצה יש גם טריאתלטים וההיכרות שלי עם התחום עוזרת להם מאוד, זה נחמד.
מה עם בילויים? בנות זוג?
שחר: יש לי חברה כבר שלוש שנים שהיתה סגנית אלופת ישראל בטריאתלון לבוגרות. כיום היא לומדת אדריכלות בטכניון. לא כולם צריכים ורוצים להקריב את החיים האישיים לטריאתלון, אבל במקרה שלי זה מה שאני בוחר לעשות ולא מרגיש שזו הקרבה אלא השקעה לעתיד שלי בתחום.
יש לכם העדפה לאחד משלושת ענפי הספורט שמרכיבים את הטריאתלון?
שחר: אצלי זה מאוד משתנה בהתאם לתקופה והעונה, אבל אם הייתי צריך לבחור בענף אחד בלבד, כנראה שהייתי בוחר באופניים. רוב הרכיבות שאני עושה הן בכביש אך נהנה מאוד לרכוב בשטח, אני חושב שיוצא לי להיות על אופני הרים כחודשיים בשנה בממוצע.
רן: גם אני הייתי בוחר באופניים.
מדרגות עם אופניים סייקלוקרוס סטייל
לא שוכחים ליהנות
באפריל האחרון שחר השתתף בתחרות הכביש “סובב נס הרים” הבנויה מהקפה בת 28 ק”מ על 650מ’ גובה מצטבר. הוא רכב בראש מקצה העילית יחד עם שני תותחים כבדים נוספים: רועי גולדשטיין מ”סייקלינג אקדמי” וגיא שגיב מ-“500 וואט” כשפתאום משהו השתבש… “בסוף העליה של נס הרים, גיא שגיב, רועי גולדשטיין ואני ברחנו. החזקתי איתם שתי הקפות נוספות כשבעליה של סוף ההקפה האחרונה התחילו לי התכווצויות חזקות. לא יכולתי ללכת. אספו אותי עם רכב ונסעתי כל הדרך עם דלת פתוחה ורגליים ישרות מכיוון שלא הייתי מסוגל לכופף את הבירכיים!” מספר שחר.
“לא הייתי מוכן לזה, באתי על בליינד, יכול להיות שכל עניין ההתכווצויות היה נמנע אם הייתי מקפיד על תזונה מדויקת יותר. שבוע לפני כן הייתי בתחרות בפורטוגל ויכול להיות שגם זה השפיע, אבל למרות שלא סיימתי, נהניתי מאוד. היה כיף גדול לרכוב עם גיא ורועי ולמדתי המון”.
נראה שהרצינות והמשמעת שספורט מקצועני דורש, לא פגם ביכולתם של האחים להינות מפעילות ספורטיבית מזדמנת מחוץ לתכנית האימונים. הם נוהגים לפקוד בשמחה גם תחרויות פחות שגרתיות לטריאתלטים כמו “אפיק ישראל” לאופני שטח ו-“מירוץ המדרגות של עזריאלי”. שחר אף הגיע למקום הראשון בשתי התחרויות האלה כשבמירוץ המדרגות התחרה בקולגות חזקים מהתחום כמו דן אלתרמן ורון דרמון – הטריאתלט האולימפי.
רון דרמון ושחר אף רכבו ביחד במקצה החד-יומי הארוך באפיק ישראל וזכו במדליית הזהב למרות תקלות בדרך ופקקים בכניסות לסינגלים.
מדרגות בלי אופניים אבל עדיין עם סטייל
שחר, ספר לי בבקשה על החוויה מאפיק ישראל, על איזה אופניים רכבת?
שחר: חזרתי יממה לפני התחרות מארצות הברית ומיהרתי לאסוף את האופניים מדגם Ultimate 27.5 של חברת BH שהם הספונסרים שלי. בגלל קוצר הזמן בין איסוף האופניים והתחרות, לא הספקתי לעשות רכיבת הכנה ואיתור תקלות והיו כמה ברגים שלא חיזקתי שהטיפול בהם האט אותנו. זה אומנם לא הפריע לרון ולי לזכות במקום הראשון, אך השפיע על הזמן הסופי. מה גם, שנוצרו פקקים בסינגלים והמון מהרוכבים האיטיים יותר לא ניאותו לפנות לנו את הדרך למרות שביקשנו מהם יפה. רון ואני מאוד אוהבים את השטח ואוהבים לעשות דברים סתם בשביל הכיף, אין כמו להתפוצץ ולתת את הכל במשך 3.5 שעות! הארגון והלוגיסטיקה באפיק היו מצויינים ובכל תחנת מים דאגו למלא לנו את הבקבוקים ברגע שהגענו, שימנו את השרשראות ושלחו אותנו בדחיפה חזרה אל המסלול. אנחנו מקווים להתחרות באפיק הבא ולרכוב את שלושת הימים המלאים!
איך נוצר הקשר שלך עם BH?
שחר: הראל שקד היבואן (BH Israel) מגיע מתחום הספורט (מקום רביעי באירופה בג’ט סקי) ומודע לצרכים המיוחדים של אתלטים מקצועיים. נורא התחברנו והוא עזר לי להגיע להסכם רציני עם BH העולמית. בינתיים הספקתי להחליף עוד שני זוגות אופני כביש לדגם Evo Ultralight המתקדם יותר וכיום רוכב על דגם ה-G6 PRO כשברשותי הזוג היחיד בארץ.
שחר וה- BH G6 PRO הזוג היחיד בארץ!
אולימפיאדה- לא מילה גסה
אני אשכרה מתרגש מהשאלה הבאה, אפשר לדעת מה התכניות לעתיד, אולימפיאדה?
שחר: בטח! טוקיו זה החלום של שנינו. זו הסיבה שאנחנו מתאמנים ומתאמצים עכשיו, קמים כל בוקר ורואים טוקיו.
רן: אפשר להגיד שאולמפיאדה זו פסגת השאיפות!
הייתם רוצים להגיד משהו לסיכום, חזון לגבי ענף הטריאתלון בארץ?
שחר: זה אולי לא בדיוק חזון אבל הייתי שמח שטריאתלון ייזכה לחשיפה והכבוד המגיע לו. טריאתלון וריצת מרתון נחשבים המקצועות הקשים והתובעניים ביותר שיש. אבל לעומת מרתון שבו אפשר להיכנס לקצב אחיד פחות או יותר עד קו הסיום בטריאתלון נדרשת משמעת ברזל וחלוקת כוחות חכמה על מנת לסיים. כל הזמן יש שינויי קצב, טקטיקות, אסור להתפוצץ במקצה אחד כי תכף מגיע המקצה השני ואז השלישי. נכון שהתחרות ארוכה יחסית, בטח כשמשווים לריצת 100 מטר או משוכות, אבל עם החשיפה הנכונה בתקשורת, התודעה לטריאתלון עשויה לעלות ואיתה ההנאה מצפיה בתחרויות בין אם כקהל או על מסך. בארץ, מוקד העניין מופנה בעיקר ל-“IRONMAN” וקבוצת הגיל הדי הספציפית שמשתתפת בו תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהדור הצעיר ושכבות גיל אחרות.
רן: בשנים האחרונות הטריאתלון נתן קפיצה מטורפת. בתחרויות ילדים בגילאי 8-15 ניתן לעתים למנות 500-600 משתתפים וזה עדיין בצמיחה. באופן טבעי וכמו בכל ענף יש פגיעה משמעותית וירידה בכמות הספורטאים כשזה מגיע לגיל צבא ולכן אני חושב שעם תמיכה וחשיפה מספקת, ניתן אולי יהיה להשקיע בספורטאים צעירים ומצטיינים שלא יצטרכו לפרוש מהתחום ואף יזכו, כמו במקרה שלי, בהתחשבות מצד צה”ל. אבל זה צריך לבוא גם מהטריאתלטים המבוגרים ומאנשי הברזל. אם הם ישתפו את ילדיהם ומשפחתם באהבתם אז יכול להיות שכמו במשפחה שלנו, יגדל כאן דור עתיד משובח ולמוד טריאתלון.
קמים כל בוקר ורואים טוקיו, גם אם היא בצד השני…
רן ושחר שגיב – איכות אנושית וספורטיבית נדירה
אין ספק שהפגישה עם האחים שגיב הותירה אותי בהרגשה טובה גם אחרי שהסתיימה. מעבר לקורס המזורז שקיבלתי כבור גמור בעולם הטריאתלון, היה לי העונג להיפגש עם צעירים שהם בראש ובראשונה אחים מסורים, צנועים וסופר נחמדים שלא שוכחים שצריך גם לכייף, ורק אחר כך טריאתלטים ברמה הגבוהה ביותר עם מטרה ודרך ברורים מאין כמוהם.
קודם כל סופר נחמדים ורק אחר כך טריאתלטים
העובדה שלאורך כל הראיון לא קלטתי משחר ורן טיפת יריבות או אגו, ליכלוכים מיותרים על ספורטאים אחרים או תלונות שלא לעניין הוכיחה שרוחו הספורטיבית האמיתית של האב – כאמור מרתוניסט אולימפי בעצמו, הועברה בהצלחה יתרה לצאצאיו. בסוף הראיון צעק רן לאחיו צעיר “היי תומר, זה ראיון למגזין אופניים, אם תוכל לקלוע סל תוך כי רכיבה זה יהיה אייטם מטורף!” אמם שצחקה למשמע הדברים הוסיפה חצי ברצינות, שהנה עוד ראיון מסתיים ואף פעם לא שואלים כלום את האמא. אז שאלתי וקיבלתי תשובה שמסכמת הכל.
איך זה להיות אימא לשלושה ספורטאים מצליחים?
מאמא שגיב: אהבה גדולה!
