בטריאתלון הנשים, שהתקיים בשבת 2 ביוני בפעם ה-25 בתולדותיו, השתתפו קצת פחות מ-750 ספורטאיות, שנהנו מים גלי ומלטף, רכיבת נג”ש מעולה באיילון וריצה מאתגרת.
דנה צימרמן
צילומים: רונן פלד, ניב קורח ולימור בן יוסף
טריאתלון נשים – שער הכניסה לענף
טריאתלון הנשים הוא מוסד. בעבור טריאתלטיות רבות הפעילות בענף, לרבות הח”מ, מדובר בתחרות שבזכותה נכנסו למקצוע הזה – בזכות היותה מסגרת נעימה, מכילה ומלטפת שמאפשרת גם למתחילות להרגיש יום אחד כמו מקצועניות. מסיבה זו התייצבתי על קו הזינוק בשבת האחרונה, כפי שעשיתי כבר 13 שנים – כדי לעשות כבוד למשפחת דבוסקין, שייסדה את התחרות לזכרה של הבת תמר. לאחר פטירתה של אמה של תמר, סוזי דבוסקין, במאי שעבר — שזכתה בצדק לכינוי “האמא של טריאתלון הנשים” — שונה שמה של התחרות והיא עתה קרויה על שמן של תמר וסוזי.
התחרות מציעה שלושה מקצים, אישיים וקבוצתיים: המקצה האולימפי הסטנדרטי, שכולל מרחקים של 1.5 ק”מ שחייה, 40 קילומטרים רכיבה ו-10 קילומטרים ריצה; מקצה ספרינט למרחקים של 750 מטרים שחייה, 20 קילומטרים רכיבה ו-5 קילומטרים ריצה; ומקצה עממי, שמאפשר גם לנשים שטרם התנסו בטריאתלון טעימה מהענף: 500 מטרים שחייה, 8 קילומטרים רכיבה ו-2.5 ק”מ ריצה.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
טריאתלון נשים 2018 – מיעוט נרשמות
בסך הכל, נטלו באירוע בשבת מעט פחות מ-750 ספורטאיות. ותיקות התחרות הבחינו שיבול המשתתפות השנה היה צנוע. על פי אתר 4sport, שבו מרוכזות התוצאות, המקצה העממי, שבשנות הזוהר שלו משך מאות משתתפות, הביא השנה רק 89 משתתפות במקצה האישי, ו-72 במקצה הקבוצתי. למקצה האולימפי, החדש יחסית (הוא נוסד בתחרות רק ב-2013), הגיעו 64 משתתפות ועוד 48 שהשתתפו במסגרת שלשה. מקצה הספרינט היה הגדול ביותר, וכלל 296 מתחרות במקצים האישיים (שפוצלו לשני זינוקים על פי גילאים: עד 44, ו-45 פלוס), ועוד 66 משתתפות שהתחרו בשלשות. בנוסף, היה גם מקצה ילדות ומקצה לפארא-טריאתלטיות, כלומר, ספורטאיות עם מגבלות פיזיות, שלרוב משתתפות עם מלווה.
למרות שהתחרות פונה לקהל יעד רחב יותר, של ספורטאיות חובבות שאינן חברות איגוד (ומציעה אגב כך מחיר מסובסד לכולן, מה שהופך את התחרות לאטרקטיבית גם ללא-חברות איגוד שאינן צריכות לשלם אקסטרה על ההשתתפות), היתה על המסלול נוכחות לא מעטה של קבוצות טריאתלון מוכרות, בהן אקסטרים, טריי-מקס, נייטרו, קבוצת הטריאתלון של עוטף עזה, טים פיפמן, TheButtons, אלתרמנ’ס ועוד. נציגות משתי קבוצות הטריאתלון המובילות בענף, Zone3 וטריי-הארד, בלטו בהיעדרן – וחבל. לא מעט טריאתלטיות חזקות מקבוצות אלה התחילו את דרכן בתחרות הזאת, ונחמד היה לראות בשנים עברו כיצד אלה זכרו חסד נעורים לאירוע שהכניס אותן לענף הזה.
הים הגלי התברר כסביר
השחייה בתחרות הזאת סובלת ממנחוס מסוים. מתוך 13 השנים שאני משתתפת בטריאתלון הנשים, זכורות לי יותר תחרויות בהן היה ים גלי עד סוער מאשר כאלה שזכו לתנאי ים טובים. ב-2015 וב-2016, מפאת ים גבוה, בוטלה השחייה לחלוטין, ובמקום זאת נאלצו המשתתפות לנתר בתוך גלים עד המותניים לאורך החוף לכמאתיים מטרים ולחזור בריצה על החוף.
רבות התקוממו אז על הפתרון הלא-מקובל; בטריאתלון נהוג שכשהים אינו בטוח לשחייה, הופכת התחרות לדואתלון, והשחייה מוחלפת בריצה למרחק של המקצה, ובתום האופניים מתווספת ריצה למחצית המרחק. מסיבה זו, עקבו רבות בחשש אחרי תחזית הים שניבאה ים לא רגוע לשבת. למרבה השמחה וההקלה, הים בשבת התברר כסביר לחלוטין (למעט גלי חוף, סוול עדין וסחף החוצה), ומקצה השחייה לא התבטל.
מזג אוויר נוח
לרוב, ים סוער אומר מזג אוויר נוח, ואכן על מסלול התחרות שררו תנאים נוחים למדי. אחרי שנים שבהן מסלול הרכיבה בטריאתלון הנשים היה טכני וכלל הקפות מרובות כיכרות באזור התעשייה של הרצליה, הועתק ב-2013 מסלול הרכיבה של התחרות לנתיבי איילון, מה שמבטיח לנג”שיסטיות שבינינו הנאה רבה. מאחר שהתחרות מתחילה ברכיבה דרומה, לפחות ניתן היה לנו ליהנות מרוח הפנים בהלוך, וליהנות עוד יותר מרוח הגב בחזור. האולימפי רכבו פעמיים עד מחלף ההלכה וחזרה לקניון ארנה, ואילו הספרינט – פעם אחת. עקב המספר המועט יחסית של משתתפות בתחרות, ולאור הריווח בזינוקים, לא הורגשה צפיפות כלל על המסלול והוא היה בטוח ונעים.
אווירה מיוחדת בריצה
הריצה בתחרות היתה על המסלול הרגיל, וכוללת עלייה ארוכה ומקטע שטח חולי, שני מאפיינים שהופכים אותה לאתגרית למדי. במיוחד אחרי רכיבה ובהינתן שהמסלול נעדר כמעט צל.
יחד עם זאת, על המסלול אפשר לראות הרבה עידוד (של המתחרות אחת את השנייה וכמובן של המתנדבים), וכאן מתבטאת האווירה המיוחדת של התחרות יותר מהכל.
שחייה חזקה והתרסקות
באופן אישי, התחרות התחילה לי מצוין. זינקתי במקצה הכי גדול, ספרינט 45 פלוס. עמדתי במקום הרגיל שאני עומדת, השורה השנייה באמצע, אבל באופן תקדימי כשניתן האות הסתערתי פנימה משל הייתי איתמר אשד בדנייפרו (מזל טוב איתמר!), וכך מצאתי את עצמי בדבוקת השחייניות המובילה. מאחר שהמקצה שלי הוזנק כעשר דקות אחרי המקצה הראשון של הספרינט, באזור המצוף הראשון כבר התחלנו להתקע באחרונות המקצה הקודם. בגלל אחת מהן איבדתי לקראת סוף השחייה את הדבוקה המובילה, אבל עדיין, יצאתי מהמים תשיעית כללי (על פי לוח התוצאות שהתפרסם ביום המרוץ).
אבל השמחה על השחייה הטובה התחלפה עד מהרה בתסכול, אחרי שדרכתי בתוך בור באזור קניון ארנה במהלך הריצה לשטח ההחלפה, והתרסקתי על הקרקע. ההתרסקות הותירה אותי עם חתכים בכל כף הרגל שקרסה לבור ושפשופים בשתי הברכיים, וגזלה ממני בערך דקה של התעסקות אם לא יותר. אבל למרות הכאב, טיפסתי על האופניים והפלגתי לדרכי. ברכיבה דיוושתי יותר לאט משהתכוונתי, בעיקר בגלל הכאבים בברכיים ובגלל שהנפילה קצת ערערה אותי והרסה לי את המוג’ו, אבל אחרי שהגעתי בחזרה לשטח ההחלפה, נזכרתי שאני מאוד אוהבת את מסלול הריצה בהרצליה, ורצתי לפי התוכנית, שלושה קילומטרים ראשונים בקצב רגוע (עלייה+חול), ושני קילומטרים אחרונים בהגברה. סיימתי בהרגשה טובה. כשהלכתי להציץ בלוח התוצאות, לא מצאתי את השם שלי. אחרי כמה שניות מבולבלות, הבנתי מה הסיבה. לא חשבתי לבדוק בחצי העליון של דף התוצאות הראשון. אילו היו מגיעות התותחיות מהענף, זה לא היה קורה, אבל בשבת הייתי במקום 22 בכללי. לא שיש לי תלונות.
דנה צימרמן
צילומים: רונן פלד, ניב קורח ולימור בן יוסף
דנה- אשת תקשורת ואקטיביסטית, רצה מאז 1997, טריאתלטית מאז 2005. מאחוריה איירונמן (אוסטריה 2013), כעשר תחרויות חצי איש ברזל, עשרות חצאי מרתון, מרתון ומירוצים למרחקים שונים, ביבשה ובים.
