ה-P2P (פסגה לפסגה – peak to peak) הוא מרוץ אולטרה בין מנרה לחרמון, ויש בו מקצים למרחקים מגוונים: 90 ק“מ. 50 ק“מ. 25 ק“מ. 11 ק“מ ו 6 ק“מ. שחר אלוש שמגיע מעולם הטרקים בד”כ וכותב אצלנו ב OUTPANEL, אך די חדש בתחום הריצות, מספר על החוויה שלו במקצה ה90 ק”מ (ו-3400 מ’ עלייה מצטברת).
מאת: שחר אלוש
צילום: עופר אלוש, Pixoner
P2P – המירוץ
ה P2P היא לא עוד ריצת אולטרה מעל 42.2 ק”מ: זהו מסלול מיוחד העובר דרך הנופים עוצרי הנשימה, העוצמתיים וגדולי הממדים של הצפון. לפי אתר המירוץ הוא “מירוץ פסגות השטח המאתגר בישראל”.
המירוץ מחבר בין צוק מנרה והחרמון, כשמקצה ה90ק”מ יוצא ממנרה, מגיע לחרמון וחוזר חזרה עד מנרה.
נקודת הזינוק/סיום ממוקמת על צוק מנרה, בסמיכות לרכבל, כאשר ברגע הזינוק של מקצה ה90ק”מ (בו השתתפתי) כבר ממש אפשר היה לראות את היעד העיקרי, שהוא כמובן פסגת החרמון. אומנם ההזנקה הייתה בלילה, אך האורות המנצנצים מרחוק סימנו את הדרך, ובנו לי את הציפייה לקראת הנוף הזה בסיום, באור יום ביום שלמחרת.
פיק טו כמעט פיק
כל המרוץ תויג כמרוץ מפסגה לפסגה, כאשר חלק מהותי מההבטחה השיווקית שלו הוא הסמליות של הריצה סמוך לפסגת החרמון הישראלי, אולם לפי מארגני המרוץ, הצבא לא אישר את המסלול המתוכנן עקב תנאי מזג האוויר ותוואי המסלול. הסיכון שהיה בריצה של רצים בלילה, בחלקים הגבוהים של החרמון, עם קשיים בחילוץ במקרים של חירום הוא ברור, ולכן השאלה הנשאלת פה היא האם בכלל היה סיכוי לתוואי מרוץ כזה מלכתחילה מול גורמי הרפואה והבטחון? מעדותו של עידן אלמוג, ממארגני המרוץ לצד גולדפיש, הפגישה על תוואי המסלול עם אנשי מד”א והרפואה התקיימה סמוך לאירוע, ורק אז הבינו את המשמעויות והמורכבות הזו – כלומר הרבה לאחר שהחלה ההבטחה השיווקית ועל בסיסה- מכירת הכרטיסים לרצים.
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
ההתרגשות בשיאה
זו השנה הראשונה בה נערך המירוץ. ההתרגשות לעמוד על קו הזינוק באירוע חדש, וללא סיפורי דרך, כתבות וביקורות מהעבר, היא גדולה. ההגעה בערב יום חמישי למתחם ההזנקה, כאשר תקופה ארוכה של הכנה כבר ברגליים, תיק עמוס ציוד, אוכל, שתיה והרבה חוסר וודאות, גרמו לי להתרגשות והרגשה שמשהו גדול לפני.
ואכן משהו גדול היה לפני. כ41 רצים נרשמו למקצה ה90ק”מ. קומץ של אנשים שמעוניינים לחוות חוויה בלתי נשכחת, מאתגרת ומיוחדת במינה. מראש ידעתי והתכוננתי למזג אויר שהולך להיות רטוב, קר ובוצי, אך עם ציוד נכון שכבר הכנתי וזהירות, הכל בשליטה, ונשאר רק להנות. ממבט רחב, ניכר שגם שאר הרצים היו מוכנים, והביאו את הציוד הנדרש כדי להשלים את המסע בשלום.
הזינוק (צילום: Pixoner)
הגעה למתחם וקבלת ערכות
ביום חמישי בערב בשעה 18:30 הגעתי למתחם ה P2P וניגשתי לאסוף את הערכה. כל רץ במקצה ה 90ק”מ קיבל GPS אישי, עם לחצן חירום שמחייג אוטומטית לצוות המארגן בעת לחיצה, ומראה מיקום בלייב של מיקום הרץ על המסלול. אפליקציית מד”א נבדקה אצל כל רץ אישית בטלפון, ופריסת ציוד נעשתה, כדי לוודא שציוד החובה שהוגדר מראש, אכן נמצא- ומדובר על ציוד רב, לפחות אצלי: בתור אחד שהגיע מעולם הטרקים, אני תמיד דואג לקחת ציוד מעבר, ליתר ביטחון (כך שהפעם השארתי את הווסט בבית, ובחרתי בתיק קטן). לצד הג’לים, ארזתי גם חטיפים כמו דוריטוס, פרינגלס ודובוני גומי. כששלפתי אותם במהלך המירוץ, אחד הרצים שאל “אתה בטיול שנתי?”, זה היה מצחיק. בדיעבד אולי סחבתי קצת יותר מדי ציוד.
תדריך
בשעה 21:15 נקראנו לתדריך ספציפי למקצה. דיברו איתנו על נקודות שצורכות יתר תשומת לב, מעבר נחל עיון, תפעול הGPS שקיבלנו, מספרי חירום, איך להתנהל במקרים של קור ועוד. הסתכלתי סביב על כל רצי ה90ק”מ, והייתי גאה בהם, למרות שאני לא מכיר אותם. מבחינתי, רק להירשם למקצה כזה, מראה על אומץ. התדריך התקיים בבקתה חמימה מעץ בסמוך לרכבל, והייתה הרגשה חורפית, של יציאה לאתגר משמעותי, מקצועי, מושקע ואיכותי.
P2P ההזנקה
ההזנקה של ה P2P התקרבה, הכל היה מוכן, ובשעה 22:00 הוזנקנו עם פנסי ראש ונצנץ אדום מאחור אל תוך הלילה, ואל מורדות צוק מנרה. ההתחלה הייתה יחסית תלולה וטכנית, ולאחר מכן עברה לשבילים לבנים עד התחנה הראשונה בתל חי (שהייתה יפה ומרשימה). עצרתי רק כדי להרשם, והמשכתי בריצה בסמוך לגושרים וחורשת טל עד קיבוץ דפנה. הגשם התחיל, ונצנוצי הלילה של היישובים הגבוהים נצפו ממזרח. בשלב זה כבר התחילה מגמת העליה דרך עין קיניה לתחנה בנמרוד. בעין קיניה באמצע הלילה חיכו לנו נציגים מהישוב, כולל ראש העיר, ופינקו אותנו בשלל פחמימות, פירות ושתיה טעימה. זה היה מרענן לראות אותם באמצע העליות האמתניות והתלולות.
פסגת החרמון (בערך)
בנמרוד כבר היה קר יותר. אז במהרה נשנשתי קצת בייגלה, 3 פלחי תפוזים וכוס קולה, והמשכתי בדרכי. העלייה הפכה לטרק (בוצית, סלעית ותלולה), והרגשתי פתאום בבית, אני מת על זה. התקדמתי בקצב המתוכנן, וזה שימח אותי. בגלל תנאי מזג האוויר, בוטלה כאמור העלייה לרכבל העליון דרך הר חבושית, ולכן מהחניון התחתון “רצנו” על הכביש עד לחניון העליון והכניסה לאתר החרמון, שם חיכתה לנו תחנת רענון עם מרק חם ושלל הפתעות. כש45ק”מ כבר מאחורינו, שמחתי שהרגשתי רענן, ואת הירידה כולה ביליתי בריצה, לצד רצים שעוד לא יצא לי לראות עד כה, גם ממקצה ה50 ק”מ.
השמש עולה וחושפת נוף עוצר נשימה
השמש התחילה להאיר לנו את הדרך, והכנסתי את פנס הראש לתיק. הנוף היה מרהיב, וזה נתן תחושת סיפוק גדולה. מכאן התחילה הירידה, עם נגיעה בנחל ערער לנווה אטיב, ומשם לנבי חזורי, ששם חיכתה תחנת הרענון הבאה. בכל התחנות חיכו מתנדבים רבים, שחייכו, קיבלו אותנו בשמחה, שאלו לשלומנו והציעו מגוון מטעמים. התחנה הזאת של ה P2P זכורה לי במיוחד! אולי מפני שאבי חיכה לי שם לתת חיבוק ולאחל בהצלחה.
הבניאס
מנבי חזורי עלינו למבצר נמרוד, ומשם ירדנו דרך ארוכה יחסית וטכנית עד הבניאס. הנוף היה משגע, והקפדתי להרים את ראשי כמה שיותר, למרות שהשביל דרש תשומת לב רבה, שכן הוא כבר היה חרוש ע”י 130+ רצי מקצה ה50 ק”מ, שהוזנקו בנמרוד בלילה והיו ברובם לפנינו. התפתלנו עם שמורת הבניאס המרשימה, חלפנו על פני בריכת הקצינים, ובין המדרגות למפלים גם ראינו תיירים, שלא בדיוק הבינו למה רצים טבולים בבוץ מקפצים בגשם, עם מספרי תחרות לאורך השמורה.
צילום Pixoner
פגישות עם רצים מעניינים ב P2P
את המסלול מאיזור דפנה בהלוך ועד הגושרים בחזור (כ60 ק”מ), חלקו איתי שני רצים מוכשרים ממני, ובכושר טוב משלי (ברק נתנאל ואורי גרסי). הם דאגו למשוך אותי בקצב מהיר משתכננתי, ואני מודה להם על כך מאוד! בדרך דיברנו על מגוון נושאים מעניינים שהנעימו את המירוץ והשכיחו את העייפות הפיזית. בתור רץ יחסית איטי, בשבילי במירוצים ארוכים יש את ההזדמנות והפריבילגיה להוריד לחץ וקצב, ולהכיר אנשים מדהימים.
עוד מעט מסיימים
ק”מ 71. המורל גבוה. הגעתי חזרה לתחנת הרענון בדפנה, לא התעכבתי בה הרבה, והמשכתי הלאה. רצתי לאורך הטיילת כשחברי מושכים אותי, עקפתי את תל חי מדרום, והגעתי לתחנה האחרונה לפני הטיפוס חזרה לצוק מנרה, תחנת הרענון תל חי (ק”מ 81). לאחר כ12-13 שעות של גשם הוא פסק, השמיים התבהרו והשמש הציצה. מה שאפשר לי לראות את הצוקים העוצמתיים של מנרה, את הרכבל ונקודת הסיום. מראה זה נתן לי זריקה רצינית של מוטיבציה, שהייתה חשובה, מפני שהעייפות הפיזית כבר הייתה משמעותית ומורגשת. החלטתי לשלוף את מקלות ההליכה מהתיק, כדי שיסייעו לי בטיפוס האחרון.
עליית הסיום הייתה איטית וקשה פיזית עבורי, אך כבר ראיתי את הסיום, והחיוך שלא ירד לי מהפנים כל המירוץ גדל. 2 הק”מ האחרונים היו תלולים במיוחד, ולאחר מאמץ אחרון, חציתי את קו הסיום ב17 שעות ו35ד’, כ25ד’ לפני סגירת השערים.
5 הראשונים במרחקים P2P
P2P לסיכום
P2P היה תענוג! מאתגר מאוד פיזית, מזג האויר העצים את החוויה, וגרם לה להיות ייחודית!. פגשתי רצים מדהימים, מתנדבים חייכנים, צוות דואג ואכפתי, נוף משוגע, סימון שביל מושקע שאיפשר להתעסק בריצה ולא בניווט, והכי חשוב מצאתי את עצמי נהנה ועם חיוך על הפנים! וזאת מבחינתי הסיבה העיקרית שבכלל הגעתי לשם.
ממליץ! ולכל הגיבורים שסיימו את המקצים השונים, מגיע לכם כבוד רב ואני מוריד בפניכם את הכובע.
מאת: שחר אלוש
צילום: עופר אלוש, Pixoner
