אני רוצה להמליץ על הסרט הזה, מ 1962 – יציר של 11 דקות, שתופסת אותך ומשאירה אותך צמוד למסך במופת של צילום והיפנוזה. הוא מציג את הרץ הקנדי ברוס קיד, שהיה בן 19 כשהסרט צולם. הבחור היה רץ מוכשר שניצח וקיבל זהב וארד במרוצי ה Commonwealth של 1962, והיה חבר בנבחרת האולימפית הקנדית ב 1964.
השימוש בסאונד פה מופתי. מקצב הנעליים בשוט הפתיחה הארוך, עם קולות הסביבה והצילום הייחודי מעבירים את תחושת הריצה כמו שרק רצים יכולים להבין. המוסיקה- גאונית: ג’ז לא קל להאזנה בפני עצמו אבל כשרואים אותו מלווה את הריצה של ברוס קיד, נכנסים לאווירה והריצה נדמית כריקוד. Nobody Waved Good-bye – של Toronto Jazz.
הצילום הייחודי, בשחור לבן, בוצע על ידי ג’ון ספוטון, והקריינות ספרותית, פואטית בידי המשורר W.H Auden- מבינה את הריצה ומעבירה את משמעותה בצורה שכבר לא נתקלים בה במדיה של ימינו. סגנון שעבר מן העולם אבל מקסים להתקל בו פתאום שוב בסרט הזה.
ואיפה הוא היום תשאלו? ברוס קיד הצליח באקדמיה כמו או יותר מהצלחתו בריצה: בתחומי הפיזיולוגיה, קינסיולוגיה וגם בהיסטוריה (מאונ’ טורונטו וניו יורק). הוא אף קיבל אות כבוד בשם Order of Canada, שהוא האות השני בחשיבותו בקנדה- משהו בסגנון של פרס ישראל.
הסרט עוקב אחרי קיד הרץ בן ה19 והתנועה שלו באימונים ובמרוץ עד קו הסיום. מקסים, תהנו!
רוצים עוד תוכן והמלצות מאיתנו? הרשמו לניוזלטר!
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
