ריצת שטח במדבר – כל העקרונות שכדאי לדעת

חישוב זמנים אחר

אם אתם יוצאים למסלול 30 ק”מ עם 1000 מ׳ עליה וירידה מצטברת, ההתייחסות לזמנים צריכה להיות אחרת ממה שאתם מכירים בעולם האספלט. אם קצב הריצה שלכם במישורים עם ממוצע של 7.5 קמ”ש, זה לא אומר שתסיימו את המסלול המדברי ב 4 שעות! פה צריך לעשות חישוב זמנים מחדש. המסלול עם עליה על דרדרת, עובר דרך חולות טובעניים ויורד בקניון עם יתדות. במקטעים הללו הקצב יורד במקרה הטוב ל 4.5 קמ”ש בממוצע. נוסיף לזה את הזמן הנוסף בריצות מדבר שלוקח לנו להתארגן בחניה, עצירות לחטיף, סלפי ליד כל גב מים ופספוסי פניה שלוקחים לנו זמן לחזור למסלול הנכון. ככה מגיעים בקלות ל 6 שעות פלוס על המסלול. כלומר ממוצע של 5 קמ”ש מהירות כללית על המסלול כולו. תכלס מהירות הליכה, גם אם 20 ק”מ מתוכו רצנו רצוף.

ככלל אצבע, אפשר להתחיל עם דגשים הנל כדי לצלוח את הריצות עם חוויה יותר חיובית.

• מתחילים את הריצה מוקדם ככל האפשר
• זזים במדבר תמיד עם תחושת דחיפות
• מחשבים לפחות 20%-30% תוספת להערכת הזמן. וגם אז עדיף לתכנן סיום של הריצה כשעה לפני החושך. במיוחד בחורף כשהימים קצרים וזמן האור מוגבל.

בלי קיטבג

מתכננים לסחוב קיטבג 10 ק”ג על המסלול? תשכחו מזה. ריצות מדבר דורשות ציוד הכרחי בלבד תחת הקטגוריה Ultralight. עבור כל מסלול, הקיט מותאם לפי אורך המסלול ותנאי מזג האוויר. כעיקרון נחוץ לעשות את המסלולים בסגנון הקל ביותר כדי שיהיה גם מהיר, אחרת לא באמת אפשר לרוץ. הזמן הנחוץ להשלמת המסלול מוכפל, מסתכנים בכניסה לחשכה והחוויה הכללית מבאסת. מצד שני, להבדיל מריצת שטח ביער שאפשר לצאת אליה עם עם חטיף גרנולה בלבד, למדבר כן צריך לקחת כמה דברים אלמנטרים. להלן מספר פריטים שאני אוהב לארוז לריצת מדבר מעל 18 ק”מ:

• מים
• ג’אקט ריצה Windbreaker
• מכשיר ניווט ותקשורת (סמארטפון)
• משקפי שמש
• כובע שמש
• מקלות הליכה (אם אתם מיומנים להשתמש – אחרת זה משקל מיותר)
• חטיפי אנרגיה או ג’לים: אישית אני מחשב 300 קלוריות לשעת מסלול פלוס 1000 קלוריות למקרה חירום (חטיפי פרוטאין נהדרים בדיכוי תיאבון).
• פנס ראש (אם נכנסים לחשכה, פנס ראש היא הדרך היחידה להמשיך לזוז ליציאה)
• משככי כאבים (למקרה חירום של נקע בקרסול)
• בחורף – ג’קט נוצות, בנדנה וכפפות (בעיקר למקרה חרום שנכנסים לחשכה)
• פלסטר נגד שלפוחיות אם אתם עם נטיה לסבול (החום והזיעה במדבר מאיצים שלפוחיות)

כל הסיפור אמור להיכנס לווסט 5 ליטר. לפני היציאה אני תמיד מורח קרם נגד שמש ומרוקן חצי ליטר מים. 

“למדבר יוצאים עם 5 ליטר מים לפחות” סיפרו לנו בטיולים השנתיים. אז הגיע הזמן לשחוט את הפרה הזאת. כמות המים שלוקחים תלויה בעונה, זמן משוער על המסלול והגוף המשתמש. באופן אישי למסלול של 20 ק”מ בינואר לא אקח יותר מחצי ליטר. למה? לא ממש חם בינואר, ככל שיש לי פחות משקל אני זז יותר מהר וזמן המסלול שלי מתקצר, ואני מכיר את צריכת המים של הגוף שלי. אסכים שעבור אותו מסלול במאי, שביליסט עם 12 ק”ג כנראה יצרוך כ 4 ליטר עבור פי 2 זמן. הנקודה היא שנשיאת מים תלויה ולא כלל חקוק. כל אחד צריך להכיר את הצריכה שלו ביחס לאורך המסלול, תנאי מזג האוויר ולהוסיף כמובן מקדם בטיחות.

בין אפס ל 45 מעלות

זה שיש לנו מסלול ריצה לא אומר שהמדבר אישר אותו. במאי שנה שעברה יצאתי לריצת 38 ק”מ בערבה. לקראת שעה 12 בצהרים הטמפרטורות טיפסו מעל 30 מעלות, הרבה מעל התחזית. אבל אני תופס מעצמי גבר קשוח וקשוחים לא מפסיקים לרוץ בגלל פרט שולי. ב 1 בצהרים מצאתי את עצמי בהזיות ובקצב זחילה. גם קלטתי לפתע שאני לא ממש בטוח איפה אני. מבט מהיר בפלאפון גילה לי… כלום. הפלאפון נכבה מהחום. המדבר נתן גם לו נבוט בראש. כאן הבנתי שהתוכנית ריצה להיום לא מסתדרת עם התנאים. נכנסתי למערה קטנה ומוצלת בצד השביל ונרדמתי. התעוררתי 5 שעות לאחר מכן כמו חדש בטמפרטורות הקלילות של הערב, דחפתי לבטן כמה תמרים והמשכתי לרוץ. את המסלול סיימתי עם פנס ראש דולק. לקח למדבר זמן, אבל בסוף הוא אישר את המסלול.

כעיקרון המדבר הישראלי מאפשר ריצה לאורך כל עונות השנה. גם בקיץ אחת החוויות עם ריצת שטח בקיץ לאור ירח. עם זאת כל עונה בעלת מאפיינים שונים שצריך לקחת בחשבון:

אביב (מרץ עד מאי) וסתיו (נובמבר ודצמבר): אלו העונות הטובות לריצות מדבר. יורד גשם לעיתים רחוקות, הטמפרטורות אפשריות לריצה (אם כי עדיין חמות), והימים ארוכים מספיק לעשות קווים גדולים.

חורף (ינואר ופברואר): מזג האוויר פחות יציב עם פוטנציאל לגשם ואף לשטפונות. למרות שהימים קצרים ושעות האור מוגבלות (תכנון להשלמת מסלול עד 4 אחה”צ) הטמפרטורה נהדרת לריצה. שימו לב שהלילות במדבר, במיוחד באזור הר הנגב, יכולים להיות מתחת לאפס. להתחיל ריצה מוקדם בבוקר עם מעיל נוצות אינו דבר מוזר.

קיץ (תחילת יוני עד אוקטובר): חום קיצוני – מסלולי מדבר בדר”כ לא בתפריט. היוצא מן הכלל הוא ריצות לילה על מסלולים לא טכניים, בעדיפות לאור ירח מלא.

סולו או בחברה

ישנו הכלל הידוע: “לא יוצאים למדבר לבד”. לטעמי המשפט הזה צריך להיות “לא יוצאים למדבר לבד אם אין לך ניסיון וכישורים להיות אוטונומי בשטח” אבל אם יש… אין כמו להתנתק לבד עמוק במדבר. מנקה את כל הרעש הלבן. אבל יש כמה יתרונות בריצה במדבר עם פרטנר או קבוצה:

• במקרה של מצב חירום ישנם יותר אופציות
• אפשר להקפיץ רכבים 
• אפשר להעמיס יותר ציוד על פרטנר חזק יותר
• Sharing is Caring

מנווטים בפראות

היופי במדבר הוא בפראיות המרוחקת. אבל פראי אומר גם שהשביל לא תמיד ברור. וגם כשהוא ברור, בקלות אפשר להתמזג לשבילים מחוץ למסלול. בלי יכולת ניווט טובה גם מסלול מדבר ידידותי יכול להפוך ליום סיוט (התברברות בניווט במדבר היא הסיבה מספר אחת לכניסה לחשיכה). החדשות הטובות הן שעם הטכנולוגיה שזמינה כיום – ניווט מעולם לא היה קל כל כך (כל עוד יש בטריה בפלאפון…). להלן כמה טיפים לניווט במדבר:

• למידת המסלול מראש (כולל נקודות יציאה ווריאציות) תחסוך זמן על המסלול ותהפוך את הריצה לזורמת, וגם תתגלה כיעילה אם הטלפון לא עובד. את המסלולים ניתן לבנות באתרי מפות כמו Israel Hiking Map או עמוד ענן העושים עבודה נהדרת במיפוי השבילים וצבעם.
• הורדת קובץ GPX של המסלול וחיבורו לאפליקצית ניווט תאפשר קבלת מיקום מדויק ביחס למסלול. Fatmap ,Komoot ,Israel Hiking Map ו Strava הן רק חלק מאפליקציות ניווט מעולות. לאחר העלאת הקובץ כל מה שנותר זה לעקוב אחרי הקו.
• שמירה אופליין של מפת אזור המסלול תאפשר עיון במפה גם אם אין קליטה סלולרית. Israel Hiking Map  Google Earth ו Fatmap הם מקורות טובים למפות אופליין. יתרון נוסף בהורדת מפה אופליין, הוא שאפשר לנווט גם כשהטלפון על מצב טיסה וחסכוני בסוללה. לקחת בטריה חיצונית קלה זוהי גם אופציה. אם אתם עם פרטנר – כדאי שהפרטנר שאינו מנווט יחסוך בסוללה ויוכל לקחת על עצמו את הניווט אם הטלפון של המנווט הראשון שבק. 
• אפשר למצוא מידע על מסלולים לריצה במדבר יהודה, הר הנגב והערבה. ממסלולים של 15 ק”מ שטוחים ועד מסלולים של 50 ק”מ בתוואי טכני. וכל המידע פתוח, חינם עם קבצי GPX.

שורה תחתונה

איכשהו ביומיום אנחנו נוטים לטשטש את הגבול בין נוחות לבין סיפוק, אבל הריצה במדבר מיד מחדדת את האבחנה. המדבר יודע לתת הרבה סיפוק בלי בדל נוחות. ואם נשים לרגע בצד את האלמנט האקסטרימי, אז אי שם על התוואי שטח שהכי דומה למאדים, כשהדופק עולה ל 150, אתה נאבק בכאב ואין חלופה מלבד לדחוף קדימה, החיים נראים פשוטים. בהירים. קמים, רצים וישנים. החשוב מופרד מהטפל והמדבר לאט הופך מאיום למקום מפלט. 

מאת: אליה זמור

אליה זמור הוא ספורטאי הרים של אלפיניזם, טיפוס, סקי, ריצת שטח ומצנחי רחיפה. מבסיס מגוריו בשאמוני שבאלפים הצרפתיים זמור לוקח את הספורט לפרויקטים ברחבי העולם.

אם אהבת את הכתבה שלנו, התודה הגדולה ביותר היא שיתוף שלה, ממש כאן: