זה פסיכי! רצי אולטרה וותיקים חטפו כאפה… זה קונספט אחר לגמרי של תחרות, משהו עולמי: יש הקפה בשטח של 6.8 ק”מ ופעם בשעה זינוק. עד פה נשמע פשוט, אבל תחשוב מה קורה אחרי 10-11 שעות…
תומר פדר Sportphotography, צלם ספורט מקצועי שתמונותיו פה בכתבה, ראה כבר הרבה אירועים בחיים שלו, אבל האירוע הזה הותיר עליו רושם עז. DNF challenge (אתגר הפסילה) או בק יארד אולטרה היא תחרות בקונספט שייבא מחו”ל זולי ביהרי: אולטרה מרתון עם הזנקות אחת לשעה. יש הקפה וכל מתחרה יכול לייצר לעצמו טקטיקה אחרת: יש זמן לנוח עד הזינוק הבא, אבל חלק יכולים לרוץ רצוף ולאט, אחרים יכולים לרוץ מהר ולישון קצת או להספיק לאכול יותר בין הקפות. בסופו של יום המטרה היא לרוץ כמה שיותר הקפות ורק בזה הם נמדדים. המנצח הוא האחרון שנשאר על המסלול. היוצאים הוזנקו בשעה 14:00 אל המסלול לפני סופ”ש האחרון. הסינגל בשטח היה סינגל הסוללים ביום, ובלילה מקיפים אותו בדרך עפר כדי להפחית סיכון לפציעות.
ממציא הקונספט הוא לא אחר מאשר גארי קנטרל, המוכר לקוראי הפאנל כממציא ומנהל של המרוץ המפורסם הבארקליס מראתונס. המרוצים שלו הן יצירות אומנות לכל דבר הנוצרות מסבל, סיבולת וטבע פרעי ומטרתו לגרום אפילו לחזקים שברצים – לכוכבי על של מרוצי האולטרה – להתמודד עם אפשרות ממשית ביותר של כישלון. במרוצי ה-DNF הוא הביא את המגמה הזאת לזיכוך מוחלט, שכן כל המשתתפים חוץ מאחד יסיימו את התחרות כאשר מול השם שלהם מופיע הקיצור אותו אולי לא פגשו אף פעם בקריירת הריצה שלהם – DNF, “לא סיים”.
תומר פדר: חוויות של צלם
תומר מספר ש”גם פיגורות מוכרות שרצות אולטרה “רגיל” מגלים קושי חדש ודרמטי בתחרות כזו משום שהם מכווננים בד”כ למצב של טייס אוטומטי: נכנסים לזון, לשיוט אוטומטי (לכתבה על הזון לחצו פה) ומתחילים לטחון קילומטרים. אבל במרוץ כזה קשה הרבה יותר להיכנס לזון- אתה כל הזמן באינטראקציה עם אנשים, עם לוגיסטיקה, עם קהל, הזנקות וסיומות… לא ניתן להתנתק ויש לזה השפעה פסיכולוגית מאוד חזקה והאנשים בשוק מהחוויה – הם לא מצפים לקושי הזה שאתה רץ וכל פעם אתה עוצר. אם יגידו לכם לרוץ 6 ק”מ תזלזלו בזה ותחשבו שיש לכם רבע שעה קלה אחרי זה. אחרי 10 שעות אנשים פשוט נגמרים ( 68 קילומטרים אחריהם…). בכל השעות הראשונות זה נראה קל והכל בחיוך. לרוץ את ה40-50 ק”מ זה כאילו קל. אבל אחרי זה מתחילים לראות את הנפילות, את האנשים נסגרים בתוכם.
הם מגיעים לקו הסיום ואז יש להם זמן. לכל אחד יש אוהל עם אוכל ומלווה שיודע מה לתת לו ומתי. הם מחליפים בגדים, אוכלים, וכל אחד עושה את הקטע שלו להתאוששות. המרכיב הזה של התמיכה הלוגיסטית והעידוד שמקבלים בבסיס היציאה הוא קריטי.
הרצים עוזרים אחד לשני כל הזמן כי מנטלית הם יודעים שאם הם ידברו עם מישהו ואם הם יעבירו את הזמן יהיה להם יותר קל. המשתתפים חברים, תומכים אחד בשני, ואין אווירה תחרותית. שבוע לפני כן היה אירוע של 24 שעות בפארק ורמת החברות והתמיכה בבק יארד אולטרה היתה הרבה יותר נעימה ותומכת. לדוגמה: המקום השלישי – פרש באמצע סיבוב לפני הסוף והשניים הראשונים התקשרו למארגנים לדווח שהם לא רואים את הפנס שלו. הוייב פה הוא פחות תחרותי, כי המאמץ הוא שלך קודם כל מול הקצוות של כח הסבל של עצמך. התחרות למעשה מתחילה רק בשניים האחרונים וכל השאר- מתחרים עם עצמם והקצה שהם יכולים להגיע אליו, אבל ההיבט התחרותי מול האחרים נכנס לתמונה רק כשנשארים האחרונים על המסלול. המנצח בתחרות מקבל סלוט לתחרות בארה”ב.
פיליפ גורדון – “היה שונה, לא משהו שרגילים אליו”
מאמן הריצה פיליפ גורדון, החצי השני של “רצים עם לורנס” השתתף וסיפר: “לעשות משהו פעם ראשונה בעיני זה תמיד שונה ומרומם רוח. אתה חושב שעשית כבר הכל ופתאום משהו שהוא קונספט לגמרי אחר. לרוץ ולנוח ולתכנן את המנוחות האלה זה הדבר הכי קשה. אתה אומר לעצמך – לרוץ מהר ולנוח או לרוץ לאט ויהיה לי מעט זמן לנוח? אבל באיזשהו שלב אתה כבר לא יודע מה אתה רוצה – האם אתה רוצה יותר או פחות זמן? והדאגות מאיטיות – ומה יהיה אם יהיה לי איזה בלת”מ בדרך ולא אגיע בזמן?
זה נראה כל כך פסטורלי המרוץ הזה, 6.7 ק”מ- אתה מסיים את זה גם אם אתה זוחל נכון? אז זהו שלא. זה מורכב כל כך מנטלית. עשיתי בעבר 100 מייל, עשיתי בנובמבר 100ק”מ בסובב עמק. אני אוהב אולטרות, ובאתי בלי לדעת למה לצפות. עשיתי סימולציות כדי להבין את הרעיון של האירוע במקום עצמו אבל למרות זאת, להיות באירוע זה משהו אחר לגמרי, ולשמוע את הפעמון של ההזנקה.
יצאתי עם טקטיקה שלא יהיו לי פחות מ8 ד’ מנוחה. רציתי להגיע בין 47-52 דקות, שזה קצב שנוח עבורי גם למרוץ ארוך רצוף. אם אני עומד בזה, הרווחתי את ה5 ד’ מנוחה, אבל גיליתי שאני לא יכול לנוח באמת. השאלה היא איך מנהלים את המנוחה: אם אני יושב, אני נתפס. ראיתי אנשים יושבים ונהנים וישנים, ואני מסתכל עליהם ומקנא… פעם אחת ישבתי להחליף נעליים ונתפסתי. אתה לא יכול לדעת מה יהיה בעצירה- האם תצטרך שירותים? האם תכאב לך הבטן ותהייה חייב להיות רגע במקום ולהרגע?
לדעתי לבוא לבד זה קשה במיוחד. התומך הלוגיסטי זה הוא קריטי – אתה רוצה להגיע לתחנה ושיטפלו בך. אתה אומר לפני שאתה יוצא שבפעם הבאה תרצה להחליף נעלים, ומרק חם וכו’ ולמי שאין את התמיכה הלוגיסטית הזו זה מאוד קשה”.
המי שמגיע ללא תומכים חייב לקחת בחשבון הוא השפעת חוסר השינה: כאשר מגיעים למצבי העדר שינה ארוכים אפילו פעולות מאוד פשוטות הופכות להיות מאוד קשות. זה לא רק התשת הריצה – חוסר השינה הוא מספיק בשביל להקשות עליך אפילו להכנס לתוך הגזיבו, או לפתוח ריץ’ רץ’ של תיק.
“תוסיף לזה קור – היה שם קר בלילה! איך מצאו את המקום הכי קר? כל סיבוב הייתי לבוש בשלוש שכבות והיה לי קפוא, ואז מגיעים לתחנה ושוב מתקררים, ונכנסים חישובים של החלפת בגדים… מה ללבוש עם מה וכו’. הצלחתי לשרוד 15 סיבובים שיצאו כ 102 ק”מ. אמרתי לעצמי שאם אחזור עם פחות מ10 אהיה מאוכזב. מה 10 החלטתי כל סיבוב שאני פורש, אבל העידוד שם דחף אותי ל15. בסוף ה 15 אמרתי זהו, אני רוצה הביתה, רוצה למיטה ולישון. בלי לורנס לא הייתי שורד שני סיבובים: בזכות החיזוק המנטלי, והעזרה והחיבוק כי כנראה שאנחנו ילדים בסופו של דבר וצריכים את החיזוקים האלה – ובמיוחד במצבי הקושי הקיצוני הזה, שמחזירים אותנו לאיזה סוג קיום בסיסי שצריך את זה עוד יותר”.
לא ממשיכים לפני שמצטרפים:
הצטרפו חינם לניוזלטר התכנים האיכותיים שלנו:
DNF challenge – פורנוגרפיה של אולטרה?
אני רוצה להציע לכם זווית מבט אלטרנטיבית על אירועי ההקפות האלה – זווית ביקורתית הרואה בזה פורנוגרפיה של ריצה. הסבר: יש פה פוטנציאל עבור קהל ומשפחות שסוף סוף יכולים להיות קרובים מאוד לסבל של יקיריהם. אבל הביקורת היא שבמרוץ אולטרה של הקפות קצרות הכל מתכנס הרי פנימה אל תחושות הסבל ואל היכולת לשרוד. התחרות שלך היא פנימית והמסלול הוא משני. כל הפוקוס והעניין הוא סביב הקושי הפיזיולוגי והפסיכולוגי הפנימי. אחרי כמה הקפות אתה כבר מכיר את ההקפה לעומק, הסביבה פחות אטרקציה ואתה מתנתק ומתכנס עוד יותר בשרידה.
זאת ועוד: חלק דרמטי מהקושי הפיזיולוגי לשרוד קשור ביכולת להתמודד עם חוסר שינה, וכך ההובלה במרוץ בכלל לא קשורה לריצה. היא נובעת במידה רבה מהיכולת לפעול ללא שינה או לגנוב שברי שינה בתוך מגבלות התקנות. בסדנאות שבי לומדים על מניעת שינה שהיא פורמט העינויים הקל ביותר והמוצלח ביותר- ואפילו לא צריך הרבה יותר מ 24 שעות כאלה בשביל לשבור כל אדם בנקודה כלשהי ולפרק אותו לגמרי מתפקוד או התנגדות.
אם המהות של האולטרה קשורה באהבה לאאוטדור והריצה היא כלי לחוות את הטבע בעוצמה, הרי שאולטרה בסיבובים עם מניעת שינה, זה אולטרה שהוא הפוך מכל מה שאולטרה מרתון אמור לייצג, כיוון שהאולטרה בבסיסו הוא מסע מרומם אל מקומות יפהפיים ומלהיבים, בד”כ בהרים ועם גובה מצטבר מדהים בנוף דרמטי. אפילו הפיכתו למסע של אגו ורהב הטמון ב”של מי יותר גדול” בהשראת הרשתות החברתיות בשנים האחרונות לא צריכה להשכיח מאיתנו את המהות המקורית הזו.
בהשאלה לעולם אחר – לרוץ בהקפות, לנטרל את המסע החיצוני מהאולטרה ולהפוך אותו למסע פנימי הוא בדיוק כמו לקחת יחסי מין זוגיים ולנטרל מהם את הזוגיות. מה נשאר? אוננות מול אתר פורנוגרפי. פעולה לכאורה דומה אבל שונה מאוד שבה האדם מתרכז בעצמו ובתחושה הפיזיולוגית.
אז נכון שיש ב Backyard ultra / DNF challenge היבט קהילתי ואנושי בכל זאת: פוגשים את כולם, תומכים אחד בשני מדברים עם אנשים, יש מתחם אוהלים קטן שהכל קורה בו, אבל המהות הספורטיבית היא פורנוגרפית: ריקון מתוכן המהות המקורית והשארת הפעולה המכנית בפוקוס על עיסוק עצמי. לוקחים את אהבת הטבע מהריצה, ומשאירים רק את האתגר הפיזיולוגי והפסיכולוגי. המפגש החברתי הופך להיות בעיקר כלי לממש את האגו, שהרי בלי השוואה לאחרים איך נדע מי גמר הכי חזק?
והמנצח כמה עשה? 34 סיבובים – 228 קילומטרים! קיצוני.
